ג'ון קיטס – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: הידרדרות
שורה 29:
[[קובץ:Keats_grave.jpg|ממוזער|162 פיקסלים|המצבות הצמודות של קיטס וסוורן בבית העלמין הפרוטסטנטי ברומא]]
קיטס התחיל לטפל באחיו הצעיר טום, שהיה חולה בשחפת. באותה תקופה כתב את שירו "אנדימיון" (''Endymion''). אחיו מת ב-[[1818]], וסימני מחלת השחפת התגלו גם בג'ון. הוא עבר לגור בלונדון עם חברו, ושם התאהב בבחורה בשם פאני ברון {{אנ|Fanny Brawne}} שהתגוררה עם אמה בבית חברו. בתקופה זו בקיץ [[1819]] כתב כמה מהטובים בשיריו: "[[אודה]] לפסיכה" (''Ode to Psyche''), "אודה לכד יווני" (''Ode on a Grecian Urn'') ו"אודה לזמיר" (''Ode to a Nightingale''). שקוע באהבה ובשירה, הוא התיש את עצמו.
ב-[[1820]] פרסם את קובץ שיריו השני, הפעם זכה לביקורות משבחות. עקב מחלתו נצטווה על ידי רופאיו להתרחק מהחורף האנגלי, והוא עבר להתגורר ב[[איטליה]]. בתחילה חי ב[[נאפולי]] ואחר כך ב[[רומא]]. בריאותו השתפרה מעט אך אחרי זמן קצר חלה הדרדרותהידרדרות במצבו. הוא מת ברומא בגיל 25 ממחלת השחפת{{הערה|[http://www.bl.uk/onlinegallery/features/keats/keats.html ג'ון קיטס באתר www.bl.uk]}}, ונקבר ב[[בית העלמין הפרוטסטנטי של רומא]]{{אנ|Protestant Cemetery, Rome}}. בחודשים האחרונים לחייו טיפל בו ידידו, הצייר [[ג'וזף סוורן]]{{אנ|Joseph Severn}}, שנקבר לצידו של קיטס.
לאחר מותו, נחשב קיטס כאחד מגדולי המשוררים של התקופה הרומנטית, למרות שבחייו זכה לביקורות מעורבות. הוא היווה מקור השראה לרבים מהאומנים שבאו אחריו, ביניהם המשורר [[אלפרד טניסון]] והאומנים [[הקדם רפאלים]].