הסכם השילומים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 111:
כ-30% מהכסף הגרמני שימשו לרכישת דלק והיתר שימש לרכישת ציוד וחומרי גלם. 17% מכלל הכסף הגרמני (יותר מ-100 מיליון דולר) שימשו לרכישת קרוב ל-50 אניות. [[נמל חיפה]] רכש [[עגורן|עגורנים]] חדשים, [[חברת החשמל]] השקיעה בתחנות כוח, [[רכבת ישראל]] רכשה קטרי דיזל, קרונות ופסים. בנוסף על אלה, הגיע ציוד לצורך פיתוח רשת המים וקידוח נפט וכן רכבים ומכונות לחקלאות ובניין{{הערה|שם=המיליון השביעי 223}}.
 
ניצולי השואה שהגיעו חסרי-כול החלו ליהנות מרווחה כלכלית באופן יחסי. כיוון שהזכאים יכלו לבחור את המטבע שבו התקבלו הפיצויים, הם נהנו מהכנסה ב"[[מטבע קשה]]", בתקופה שבה [[לירה ישראלית|הלירה הישראלית]] איבדה מערכה בשיעור גבוה. במקביל גדל הפער הכלכלי בין הפליטים לשעבר מארצות אירופה לבין פליטים יהודים שהגיעו חסרי כל מ[[ארצות ערב]] ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]]. פער זה הגביר את המתח[[השסע החברתיהעדתי]] שהיה קיים ממילא בין קבוצות העולים וצאצאיהם.
 
חלק נכבד מהכסף שימש לשיפור מנגנוני קליטת העלייה ולרווחת העולים החדשים, ובהם ניצולי שואה לא מעטים. יתר הכסף תועל לטיפול ב[[ניצולי השואה]], להתיישבות החקלאית ולבניית תשתיות. אחוז מסוים מן הכספים עבר לשיקום ניצולי שואה ברחבי העולם על ידי הממשלה הגרמנית. גרמניה גם הנהיגה בעבר, בלי קשר להסכם השילומים, מדיניות מקלה כלפי יהודים שביקשו להגר אליה מטעמי רדיפה דתית או פוליטית, או מטעמים של קשיים כלכליים. ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] הביא הדבר להגירת אלפי יהודים מ[[ברית המועצות]] לשעבר אל גרמניה.