הבדלים בין גרסאות בדף "תוכנית אפולו"

נוספו 187 בתים ,  לפני חודש
אין תקציר עריכה
(הסרת קישורים עודפים, הגהה, הסרה (כמו))
תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך משמעותיים בתולדות טיסות החלל: היא התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו בני אדם אל מעבר ל[[מסלול לווייני נמוך]]; [[אפולו 8]] הייתה המשימה המאוישת הראשונה שיצאה ממסלול כדור הארץ והקיפה גרם שמיים אחר מלבד כדור הארץ, ו[[אפולו 17]] היא המשימה המאוישת האחרונה שעשתה זאת. תוכנית אפולו דרבנה פיתוחים טכנולוגיים בתחומים רבים מלבד מתחומי הטילאות וטיסות החלל, כגון [[אווירונאוטיקה]], [[תקשורת]] ו[[מחשב]]ים. כמו כן הציתה התוכנית התעניינות בתחומים [[הנדסה|הנדסיים]] ומדעיים רבים בקרב בני כל הגילאים, והשאירה מתקנים ומכשירים רבים שפותחו במהלך התוכנית כציוני דרך. תאי הפיקוד של חלליות אפולו, עם כלים נוספים ששימשו בתוכנית, מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם, ביניהם [[מוזיאון האוויר והחלל הלאומי]] ב[[וושינגטון די. סי.]] ובמתקני נאס"א ב[[פלורידה]], [[טקסס]] ו[[אלבמה]].
 
ב-2019ב־2019{{הערה|{{ynet|איתי נבו, מכון דוידסון|צעד ראשון בחזרה אל הירח|5519320|3 ביוני 2019}}}} הכריזה נאס"א על "[[תוכנית ארטמיס]]" שכוונתה להנחית שוב אסטרונאוטים על הירח, יותר מחמישה עשורים לאחר תוכנית אפולו.
 
==רקע==
===המלחמה הקרה===
{{הפניה לערך מורחב|המלחמה הקרה}}
במהלך [[שנות ה-50|שנות ה־50]], [[המלחמה הקרה]] בין [[ארצות הברית]] ו[[ברית המועצות]], [[מעצמת-על|מעצמות־העל]] הייתה באותה תקופה, בשיא עוצמתה. המלחמה התבטאה בעימותים צבאיים עקיפים כדוגמת [[מלחמת קוריאה]], וב[[מרוץ חימוש]] שכלל את פיתוחם של [[טיל בליסטי בין יבשתי|טילים בליסטיים בין־יבשתיים]] שהיו מסוגלים לשאת [[ראש נפץ|ראשי נפץ]] [[פצצה גרעינית|גרעיניים]] אל אדמת המעצמה היריבה. שתי המעצמות נעזרו רבות בידע הגרמני ששימש ב[[מלחמת העולם השנייה]] לפיתוח ה־[[V-2]]. בפיתוח הטילים הובילה ברית המועצות, שב־1956 הייתה לראשונה ששיגרה טיל בליסטי בין יבשתי - ה־[[R-7 סמיורקה]] - אביו הישיר של משגר ה[[סויוז (משגר)|סויוז]]. הטיל, ששקל 280 טון, יכול היה לשאת ראש נפץ גרעיני במשקל 5 טון, הרבה יותר מיכולת הנשיאה של הטילים האמריקאיים באותה עת, שיכלו לשאת עד ל־1.5 טונות.{{הערה|[http://history.nasa.gov/SP-4201/ch1-5.htm Redstone and Atlas]}}
 
===המרוץ לחלל===
{{הפניה לערך מורחב|המרוץ לחלל}}
ביולי 1955 הודיעו ארצות הברית וברית המועצות, כל אחת בנפרד, על כוונתן לשגר [[לוויין]] מלאכותי למסלול סביב [[כדור הארץ]] במסגרת [[השנה הגיאופיזית הבינלאומית]] (יולי 1957-דצמבר 1958).{{הערה|[http://history.nasa.gov/SP-4211/ch5-1.htm Beyond the Atmosphere: Early Years of Space Science]}} הרוסים, בהנהגתו של [[סרגיי קורוליוב]], המהנדס הראשי של תוכנית המשגרים והטילים בברית המועצות, החליטו ב-ב־[[1956]] להשתמש בטיל הבליסטי [[R-7 סמיורקה]] כ[[משגר לוויינים]].{{הערה|[http://history.nasa.gov/sputnik/siddiqi.html Korolev, Sputnik, and The International Geophysical Year]}} בברית המועצות התנהלו ההכנות לשיגור הלוויין הראשון בסודיות, בעוד שארצות הברית ניהלה מסע מתוקשר לקראת השיגור שלה. לכן, כאשר ב־[[4 באוקטובר]] [[1957]] הודיעה ברית המועצות על שיגור הלווין [[ספוטניק 1]] למסלול סביב כדור הארץ, נכנסו ראשי ארצות הברית למשבר שכונה "[[משבר ספוטניק]]". המשבר הוחמר כאשר ב־[[6 בדצמבר]] 1957 נכשל שיגורו של הלוויין האמריקאי [[ואנגארד TV-3]], שיועד להיות הלוויין האמריקאי הראשון, בשידור חי לעיני מאות אלפי צופים. הסובייטים זכו ליוקרה בינלאומית רבה. תוכניות החלל הרוסיות נכנסו להילוך גבוה, ואוחדו ל[[תוכנית החלל הסובייטית]].{{הערה|[http://history.nasa.gov/sputnik/sputorig.html Sputnik and the Origins of the Space Age]}} רק ב־[[31 בינואר]] [[1958]] הצליחה ארצות הברית לשגר את לוויינה הראשון, [[אקספלורר 1]]. לוויין זה שוגר על גבי טיל [[יופיטר C]], שפותח על ידי צוות בראשותו של [[ורנר פון בראון]], שעבד עבור [[הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים]]. למרות הצלחת השיגור, האמריקאים עדיין היו בפיגור משמעותי בעוצמת הטילים ששימשו כמשגרים, פיגור שבא לידי ביטוי במשקל הלוויינים: ספוטניק 1 שקל יותר מ־80 ק"ג, בעוד אקספלורר 1 שקל פחות מ־14 ק"ג. משמעות הפרש זה הייתה עליונות בליסטית גדולה מאוד של הסובייטים על פני האמריקאים.
 
ב־[[29 ביולי]] [[1958]] הועבר ב[[הקונגרס האמריקאי|קונגרס האמריקאי]] [[חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי]], שייסד את [[נאס"א]], סוכנות החלל האמריקאית. המשימה שהוטלה על נאס"א הייתה הובלת תוכנית החלל האמריקאית, והאתגר המרכזי שהציבה לעצמה היה לשגר את האדם הראשון לחלל במסגרת [[תוכנית מרקורי]]. ואולם, הסובייטים שוב הקדימו את האמריקאים. ב־[[12 באפריל]] [[1961]] שיגרה ברית המועצות ל[[טיסה מסלולית]] את החללית "[[ווסטוק 1]]", ובה ה[[קוסמונאוט]] [[יורי גגארין]] - האדם הראשון בחלל. ב־[[5 במאי]] 1961 שיגרה ארצות הברית את החללית "[[פרידום 7]]" ל[[טיסה תת-מסלולית|טיסה תת־מסלולית]], ובה ה[[אסטרונאוט]] האמריקאי הראשון, [[אלן שפרד]]; רק ב־[[20 בפברואר]] [[1962]] שיגרה ארצות הברית את החללית "[[פרנדשיפ 7]]" שנכנסה לטיסה מסלולית, ובה האסטרונאוט [[ג'ון גלן]].
 
הסובייטים הקדימו את ארצות הברית גם בתחומים נוספים של המירוץ לחלל: הם שיגרו את [[לונה 1]] (ינואר [[1959]]), ה[[גשושית]] הראשונה שעזבה את שדה הכבידה של כדור הארץ; את [[לונה 2]] (ספטמבר 1959), הגוף המלאכותי הראשון שפגע בירח; ואת [[לונה 3]] (אוקטובר 1959), שהייתה הראשונה לשדר תמונות מ[[הירח#צדדי הירח|צידו הרחוק של הירח]].
 
===ההכרזה על תוכנית אפולו===
[[קובץ:Kennedy Giving Historic Speech to Congress - GPN-2000-001658.jpg|250px|ממוזער|שמאל|נשיא ארצות הברית [[ג'ון פ. קנדי]] נואם בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961 ומעלה את המטרה הלאומית להנחתת אדם על הירח עד תום העשור.]]
בתחילת 1960, בתקופת נשיאותו של [[אייזנהאואר]], הועלו הצעות להנחית אדם על הירח, כתוכנית המשך ל[[תוכנית מרקורי]]. בעוד קפסולת המרקורי יכלה לספק מגורים לאסטרונאוט אחד בלבד למשך פרק זמן קצר במסלול סביב כדור הארץ, החללית שתוכננה לנחיתה על הירח הייתה יכולה לשאת שלושה אסטרונאוטים למסלול סביב הירח ובסופו של דבר גם לנחות על פניו. התוכנית, שעוד לא תוקצבה, נקראה על שמו ה[[אל]] היווני [[אפולו]] על ידי מנהל מרכז מחקר בנאס"א [[אייב סילברסטין]] שמאוחר יותר אמר כי "בחרתי את השם לחללית כמו שבחרתי את השם לבני".{{הערה|Murray and Cox, Apollo, p. 55.}} סילברסטין סיפר כי בחר את השם אחרי שעיין בספר על [[המיתולוגיה היוונית]] ערב אחד בביתו בתחילת 1960. הוא חשב כי "התמונה של אפולו חולף במרכבתו על פני השמש תאמה למטרה הכללית של התוכנית המוצעת".{{הערה|[http://www.nasa.gov/centers/glenn/about/history/apollo_press_release.html 1969 Apollo 11 News Release]}} בעוד נאס"א החלה לתכנן את התוכנית, המימון לתוכנית היה רחוק מלהיות מובטח בהתחשב בגישתו האמביוולנטית של אייזנהאואר לטיסות חלל.{{הערה|Murray and Cox, Apollo, p. 60.}}
 
ב־[[12 באפריל]] [[1961]], הפך ה[[קוסמונאוט]] הסובייטי [[יורי גאגארין]] לאדם הראשון בחלל, ובכך חיזק את החששות של האמריקאיים שהם מפגרים בכל הקשור לטכנולוגיה אל מול [[ברית המועצות]]. בפגישה של ועדת המדע והאסטרונאוטיקה של ארצות הברית יום לאחר טיסתו של גאגארין, הבטיחו חברי קונגרס רבים את תמיכתם בתוכנית שמטרתה להבטיח כי ארצות הברית תשיג את ברית המועצות.{{הערה|"Discussion of Soviet Man-in-Space Shot," Hearing before the Committee on Science and Astronautics, U.S. House of Representatives, 87th Congress, First Session, April 13, 1961.}} קנדי לעומת זאת היה זהיר בתגובתו לחדשות וסירב להתחייב לתגובת האמריקאים כלפי הסובייטים.
 
ב־20 באפריל שלח קנדי תזכיר לסגנו [[לינדון ב. ג'ונסון]] שבו ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל האמריקאית ותוכניות אשר יכולות לסייע לנאס"א להשיג את [[תוכנית החלל הסובייטית]].{{הערה|קנדי לג'ונסון - [http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/Apollomon/apollo1.pdf "Memorandum for Vice President,"], 20 באפריל 1961.}} כעבור כשבוע הגיב ג'ונסון וסיכם כי "איננו משקיעים את מירב המאמצים ואיננו מקבלים את התוצאות הדרושות להפיכת המדינה למובילה בתחום".{{הערה|שם=ה13|ג'ונסון לקנדי - [http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/Apollomon/apollo2.pdf "Evaluation of Space Program"], 28 באפריל 1961}} התזכיר סיכם כי נחיתה מאוישת על הירח רחוקה מספיק כדי שארצות הברית תוכל להשיג מטרה זו לפני ברית המועצות.{{הערה|שם=ה13}}
 
[[קובץ:President Kennedy speech on the space effort at Rice University, September 12, 1962.ogv|250px|ממוזער|ימין|קנדי נואם ב[[אוניברסיטת רייס]]]]
הנחתת אדם על הירח לפני תום העשור דרשה פריצת דרך של יצירתיות טכנולוגית והתחייבות להקצאת משאבים הגדולה ביותר (24 מיליארד דולר) שנעשתה אי פעם על ידי מדינה כלשהי למטרות שלום. בשיאה העסיקה תוכנית אפולו כ־400,000 עובדים והסתייעה ביותר מ־20,000 חברות תעשייתיות ואוניברסיטאות.{{הערה|[http://www.nasa.gov/centers/langley/news/factsheets/Apollo.html NASA Langley Research Center's Contributions to the Apollo Program]}}
 
התוכנית דרשה גם את הפיכת [[קבוצת משימות החלל]], שהפעילה עד אז את משימות החלל המאוישות של נאס"א מ[[מרכז החלל לנגלי]], למרכז חדש - "מרכז טיסות החלל המאוישות" (מאוחר יותר קיבל המרכז את השם [[מרכז החלל ג'ונסון]]) - שהוקם ב[[יוסטון]], [[טקסס]], על קרקעות שנתרמו על ידי [[אוניברסיטת רייס]]. בספטמבר 1962, כאשר שתי משימות [[תוכנית מרקורי|מרקורי]] כבר הקיפו את כדור הארץ, ובניית המרכז החדש החלה, ביקר קנדי באוניברסיטת רייס והציג את אתגר התוכנית בנאום מפורסם:{{הערה|[http://www.jfklibrary.org/Asset-Viewer/MkATdOcdU06X5uNHbmqm1Q.aspx "Address at Rice University on the Nation's Space Effort"]}}
 
{{ציטוט|תוכן=אבל למה, ישנם השואלים, הירח? למה לבחור בזה כמטרתנו? והם עשויים לשאול, למה לטפס על ההר הגבוה ביותר? למה, 35 שנה קודם, לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי?...
כבר ב־1959 החלו לבחון בנאס"א שיטות להנחתת אדם על הירח. ארבע שיטות נשקלו:{{הערה|שם=הצ11|[http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/Apollomon/cover.html Apollo: A Retrospective Analysis]}}
 
# '''טיסה ישירה''' - חללית תטוס היישר אל הירח כיחידה אחת, תנחת על פניו, ותמריא ממנו בעוזבה את שלב הנחיתה על הירח. תכנון זה דרש משגר גדול במיוחד - ה"[[נובה (משגר)|נובה]]" -, שתוכנן לכך.
# '''מפגש במסלול סביב כדור הארץ (EOR)''' - בדומה לשיטת ה"טיסה הישירה", גם שיטת ה־EOR כללה את נחיתתה של חללית על הירח כיחידה אחת. בשונה משיטת ה"טיסה הישירה" עם זאת, תוכנית ה־EOR כללה את הרכבת החללית במסלול סביב כדור הארץ, תוך ביצוע מספר שיגורים (עד ל־15 שיגורים), במטרה לצמצם את הסיכונים והעלויות הכרוכים במשגר ה"נובה"
# '''מפגש על קרקע הירח''' - שתי חלליות ישוגרו במקביל. הראשונה תהיה חללית אוטומטית שתישא דלק ותנחת על הירח. אחריה תשוגר ותנחת על הירח חללית מאוישת. אחרי הנחיתה יועבר הדלק מהחללית האוטומטית אל החללית המאוישת אשר תמריא חזרה אל כדור הארץ.
# '''מפגש במסלול סביב הירח (LOR)''' - משגר יחיד יישא חללית שתורכב משני חלקים: תא פיקוד שיישאר במסלול סביב הירח (מעין חללית אם), ורכב נחיתה שינחת על הירח, וימריא ממנו חזרה אל "חללית האם" שתשוב אל כדור הארץ. בניגוד לתוכניות האחרות, תוכנית ה־LOR דרשה רק נחיתת חלק קטן מהחללית על הירח, ובכך להפחית משמעותית את כמות הדלק שנדרשה - כלומר דרוש משגר פחות עוצמתי מה"נובה". כמו כן לשיטת ה־LOR היה יתרון נוסף: רכב הנחיתה הירחי יוכל לשמש כ"סירת הצלה" במקרה של תקלה בתא הפיקוד (היתרון אכן יושם בהצלחה במשימת [[אפולו 13]], כאשר תקלה במכל חמצן בתא השירות השאירה את תא הפיקוד משותק, ולכן רכב הנחיתה סיפק הנעה, אנרגיה חשמלית ומערכות קיום חיים לצוות עד לחזרתם בשלום לכדור הארץ).
 
[[קובץ:John C. Houbolt - GPN-2000-001274.jpg|250px|ממוזער|ימין|ג'ון הובולט מסביר את שיטת ה־LOR]]
כשהציג קנדי את חזונו להנחתת אדם על הירח, הערכתן של ארבע השיטות עדיין לא הסתיימה, ומחלוקות התגלעו בנוגע לשיטה העדיפה. כמו כן, נאס"א לא שיגרה קודם לכן אף טיסת חלל אמיתית (כלומר ל[[טיסה מסלולית]], הטיסה המסלולית הראשונה של נאס"א שוגרה רק בפברואר 1962), והייתה חסרת ניסיון שהיה עשוי לסייע לה בבחירת השיטה. כמו כן לא היה ידוע אם חלליות יצליחו להיפגש ולעגון בחלל, והאם בני אדם יכולים לשהות בחלל לתקופה ממושכת - זמן הטיסה אל הירח והשהייה על פניו (3 ימי טיסה לכל כיוון ועוד מספר ימים על קרקע הירח). גם חוסר בידע טכני ומדעי, כמו האם בכלל אפשר לנחות על הירח (לא הייתה ידועה עובייה של שכבת האבק שכיסתה את פני הירח), הקשו על בחירת השיטה.{{הערה|[http://www.daviddarling.info/childrens_encyclopedia/Moon_Chapter3.html THE MOON: A Spaceflight Away]}}
 
בתחילת 1961 הייתה שיטת הטיסה הישירה המועדפת על נאס"א. מהנדסים רבים חששו שהיפגשות בחלל, שלא לדבר על עגינה בין שתי חלליות, אשר לא נוסו אפילו במסלול סביב כדור הארץ, יהיו קשים מאוד לביצוע במסלול סביב הירח. עם זאת, מתנגדי השיטה, וביניהם [[ג'ון הובולט]] ממרכז החלל לנגלי, הדגישו את הפחתת המסה החשובה שהייתה אפשרית בשיטת ה־LOR. במהלך 1960 ו־1961 הוביל הובולט מהלכים להכרה בשיטת ה־LOR כשיטה בת קיימא ובת ביצוע. על ידי שליחת תזכירים בנושא למנהל השותף [[רוברט סימנס]] (ועקיפת המדרג בתוך נאס"א) ותוך הכרה בכך שדעתו היא "כמו קול במדבר". הובולט ביקש כי השיטה תוכלל במחקרים בנושא.{{הערה|Brooks, Grimwood and Swenson, Chariots for Apollo, p. 71.}}
[[קובץ:Apmisc-MSFC-6870792.jpg|200px|ממוזער|שמאל|ב[[מרכז ההרכבה מישוד]] הורכבו שלבי הסטורן, משם הועברו למרכז החלל קנדי וחוברו יחד ליצירת משגר.]]
לשם הוצאתה לפועל של תוכנית אפולו נדרשה נאס"א לכוח אדם רב. בין 1960 ל־1963 עלה מספר המועסקים של נאס"א מ־10,000 ל־36,000. התוכנית דרשה גם מתקנים ראויים שבהם ניתן היה לפתח את התוכנית, ועל כן הקצתה נאס"א לתוכנית שלושה מרכזי חלל:
* '''[[מרכז החלל ג'ונסון|מרכז טיסות החלל המאוישות]]''' (MSC) (לימים יהפוך למרכז החלל ג'ונסון - JSC) הוקם ב־1961 אך בנייתו החלה רק באפריל 1962 על יד [[יוסטון]], [[טקסס]]. תפקידו של המרכז הוא לתכנן את חלליות התוכנית, לאמן את האסטרונאוטים שישתתפו בתוכנית, ולנהל את המשימות מהשיגור ועד לנחיתה. בין מתקני המרכז היו מרכז בקרה, סימולטורים לאימון על החלליות, ואזורים שדימו את [[חוסר משקל|חוסר המשקל]] בחלל ואת קרקע הירח. את המרכז ניהל [[רוברט גילרות']], מהנדס לשעבר ב־[[NACA]] (הסוכנות שקדמה לנאס"א), ששיחק תפקיד מרכזי בתוכנית החלל האמריקאית החל מ־1958. המרכז לקח חלק גם ב[[תוכנית ג'מיני]], שהייתה למעשה תוכנית הכנה לקראת תוכנית אפולו. המרכז העסיק ב־1964{{כ}} 15,000 עובדים.{{הערה|שם=הצ14|[http://history.nasa.gov/SP-4208/ch1.htm LIVING AND WORKING IN SPACE: A HISTORY OF SKYLAB]}}{{הערה|[http://www.jsc.nasa.gov/history/jsc40/jsc40_pg1.htm JSC Celebrates 40 Years of Human Space Flight]}}
* '''[[מרכז טיסות החלל מרשל]]''' (MSFC) נחנך ביולי 1961 ב[[רדסטון ארסנל]], שב[[האנטסוויל]], [[אלבמה]], ונבנה על שטחים שהיו שייכים לפני כן ל[[הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים|סוכנות הצבאית לטילים בליסטיים]]. המרכז העסיק מדענים ומהנדסים גרמניים רבים, שהשתתפו בפיתוח טיל ה־[[V-2]] בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]] עבור [[גרמניה הנאצית]]. ורנר פון בראון היה ראש הסוכנות, והוא נשאר בתפקיד זה עד ל־1970. תפקיד המרכז היה לפתח את משגרי התוכנית - [[סטורן (משפחת משגרים)|משגרי הסטורן]], וכן מערכות ורכיבים נוספים, כולל [[רכב הנדידה הירחי]].{{הערה|שם=הצ14}}{{הערה|[http://history.msfc.nasa.gov/history_fact_sheet.html MSFC - Historical Facts]}}
* '''[[מרכז החלל קנדי]]''' (KSC) הוקם ביולי 1962 כ"מרכז לפעולות שיגור", אך בעקבות [[רצח קנדי]] שונה שמו לזה הנוכחי. תפקידו של המרכז, שהוא למעשה [[נמל חלל]], היה להכין את המשגרים, החלליות והאסטרונאוטים לשיגור, ולפקח על שיגורם. המרכז הוקם ב[[מריט איילנד]], [[פלורידה]], בסמוך ל[[נמל החלל קייפ קנוורל]] ממנו בוצעו השיגורים של תוכניות מרקורי וג'מיני (ותוכניות לא מאוישות נוספות). המרכז כלל (וכולל גם היום) אזור שיגור יחיד - LC-39 - בו שני [[כן שיגור|כני שיגור]], שנבנו במיוחד לשימוש משגרי הסטורן העוצמתיים (בסוף שנות ה־70 הוסבו הכנים לשימוש [[מעבורת חלל|מעבורות החלל]] ונכון ל־[[2012]] עוברים הסבה לשימוש המערכת העתידית, [[Space Launch System|SLS]]), ומתקן הרכבה בעל נפח עצום (3,665,000 [[מ"ק]]) בתוכו ניתן היה להרכיב מספר משגרים במקביל. זחל ענק שימש להעברת המשגרים ממתקן ההרכבה אל כן השיגור. השיגור הראשון מהמרכז היה שיגור משימת [[אפולו 4]] הבלתי מאוישת ב־9 בנובמבר 1967.{{הערה|שם=הצ14}}{{הערה|[http://www.nasa.gov/centers/kennedy/about/history/story/ch4.html Kennedy Space Center Story]}}
 
מתקנים נוספים של נאס"א לקחו גם הם חלק בתוכנית אפולו ובתוכניות שהובילו אליה, אך לא בצורה משמעותית כמו המתקנים שצוינו לעיל. ב[[מרכז החלל ג'ון סטניס]] שהוקם ב־1961 ב[[מיסיסיפי (מדינה)|מיסיסיפי]] נבחנו מנועים ששימשו את משגרי הסטורן והחללית אפולו.{{הערה|[http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/Apollomon/Apollo.html Project Apollo: A Retrospective Analysis]}} ב[[מרכז המחקר איימס]] שב[[קליפורניה]], שהוקם כבר ב־1939 והועבר לידי נאס"א עם הקמתה ב־1958, פותחו מערכות ה[[חדירה לאטמוספירה]] של החללית אפולו. [[המעבדה להנעה סילונית]] בקליפורניה, שהתמחתה (ועדיין מתמחה) בבניית והפעלת [[גשושית|גשושיות]], הוציאה לפועל את תוכניות ה"סיור" (כדוגמת [[תוכנית סרוויור|סרוויור]]) שקדמו לתוכנית אפולו.{{הערה|[http://www.jpl.nasa.gov/jplhistory/mission/apollo-t.php JPL and Apollo Program]}}
במעט יותר מ־8 שנים (מהצגת התוכנית על ידי קנדי ועד לתאריך היעד שהציב) היה על נאס"א לגבור על אתגרים חסרי תקדים בתחומים הטכנולוגיים, הארגוניים והכלכליים:
 
המשגר ששימש לשיגורו של אלן שפרד לטיסתו התת־מסלולית ב־5 במאי 1961, היה ה[[מרקורי-רדסטון|מרקורי־רדסטון]], שפותח מה[[רדסטון]], טיל בליסטי לטווח בינוני שנכנס לשירות ב־1958. משגר זה יכול היה לשאת כ־2 טונות של מטען לטיסה תת־מסלולית. ה[[אטלס LV-3B]] ששימש לשיגור המשימות המסלולית ב[[תוכנית מרקורי]] יכול היה לשאת מטען של פחות מטון וחצי, אך לטיסה מסלולית. לשם הנחתת אדם על הירח, נדרשה נאס"א למשגר שיוכל לשאת 120 טון לטיסה מסלולית - אתגר עצום. [[ורנר פון בראון]] החל להתמודד עם אתגר זה כבר ב-ב־[[1958]], כאשר החל לפתח שיטה לאיחוד מספר מנועים ("אשכול מנועים") המונעים ב[[מימן]] נוזלי, בעלי עוצמה רבה, לשלב יחיד של משגר. תוכנית הפיתוח, שהחלה תחת אחריות [[ABMA]], הועברה, יחד עם פון בראון וצוותו, לאחריות [[מרכז טיסות החלל מרשל]] שהוקם ביולי 1960. מאוחר יותר קיבלה תוכנית הפיתוח את השם [[סטורן (משפחת משגרים)|סטורן]].
 
שני מנועים רקטיים חדשים, ([[F-1]] ו־[[J-2]]) פותחו גם הם עבור התוכנית. פיתוח מנוע ה־F-1, אשר נכון להיום הוא המנוע העוצמתי ביותר מסוגו, כלל את יישומן של שיטות פיתוח ובנייה יוצאות דופן (המנוע שרף 2.5 טונות של דלק וחמצן נוזלי כל שנייה), ונמשך זמן רב בעקבות בעיות חוסר יציבות בתא הבעירה.{{הערה|[http://history.nasa.gov/SP-4206/ch4.htm Fire, Smoke, and Thunder: The Engines]}} שלבו השני של הסטורן V{{כ}} ([[S-II]]) נתקל גם הוא בקשיי פיתוח בגלל מכל המימן העצום שלו והדרישה להפחתה במשקלו.{{הערה|[http://history.nasa.gov/SP-4206/ch7.htm The Lower Stages: S-IC and S-II]}}
===ברקע: התוכנית הסובייטית לכיבוש הירח===
[[קובץ:Landefähren.jpg|250px|ממוזער|שמאל|הבדל הגדלים בין רכב הנחיתה הירחי של החללית אפולו (מימין) לנחתת ה־[[LK (חללית)|LK]] הסובייטית]]
מאז שיגור [[ספוטניק 1]] באוקטובר 1957 הובילה [[תוכנית החלל הסובייטית]], ומנהיגיה שאפו שברית המועצות תקדים את ארצות הברית במרוץ לחלל. למנהיגי ארצות הברית, וכן לציבור הרחב, לא היה ספק שברית המועצות תיזום תוכנית חלל מאוישת לחקר הירח במטרה לנחות עליו ולזכות ביוקרה הנלווית. ואולם, נשמעה הצהרה יחידה בלבד של מנהיג סובייטי ב־1961 בדבר כיבוש הירח, ומאז לא התגלה אף מידע נוסף בקשר לתוכנית שכזו. בעקבות זאת, מספר נציגים בקונגרס האמריקאי החלו לערער על הצורך בתקציב גדול כל כך לתוכנית.{{הערה|Space policy of the United States 1958-1985: Technology, national interest and public debate. 1997.}} מנהלי נאס"א לעומת זאת, שחששו כי הסובייטים יגיעו לירח לפניהם, הפעילו לחץ על לוח הזמנים של התוכנית, במטרה לשגר משימה אל הירח מוקדם ככל האפשר. ישנם הטוענים שזוהי הסיבה שבגללה שוגרה [[אפולו 8]] בסוף [[1968]] לטיסה סביב הירח, טיסה שלא הייתה מתוכננת בלוח הזמנים המקורי של התוכנית (פירוט בהמשך). בשנה שלאחר מכן ירד הלחץ, וביולי [[1969]] שוגרה אפולו 11 ונחתה על הירח. במהלך [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה־70 של המאה ה־20]] לא נחשף אף מידע אודות תוכנית סובייטית לכיבוש הירח, ולאחר "ההתפכחות" מתוכנית אפולו כתב העיתונאי האמריקאי [[וולטר קרונקייט]] כי תוכנית אפולו הייתה מיותרת מפני ש"הסובייטים כלל לא השתתפו במרוץ".{{הערה|[http://www.hq.nasa.gov/alsj/a11/ArmstrongNA_9-19-01.pdf The Real Moon Landing Hoax]}} רק בסוף [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה־80]], עם הנהגת מדיניות ה[[גלאסנוסט]] בברית המועצות, החל להופיע מידע אודות התוכנית הסובייטית, ועם [[התפרקות ברית המועצות]] בתחילת [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90ה־90]], התפרסם מידע רב אודות התוכנית.
 
הסתבר, כי בתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה־60 של המאה ה־20]] החלה תוכנית החלל המאוישת של ברית המועצות, שהובילה עד אז על פני ארצות הברית, להיכנס לקיבעון. [[סרגיי קורוליוב]], מגדולי מהנדסי החלל הסובייטים, החל לתכנן את משגר ה־[[N-1]] הענק, שדרש את פיתוחם של מנועים קריוגניים שישתמשו במימן (בדומה למשגרי הסטורן). אך [[ולנטין גלושקו]], שהיה אחראי על פיתוח מנועים לתוכנית החלל הסובייטית, סירב לפתח מנוע שכזה. ביוני 1961 ביקש מזכירו הראשי של נשיא ברית המועצות [[ניקיטה חרושצ'וב]] מ"יריבו" של קורוליוב, [[ולדימיר צ'לומיי]], לפתח משגר חדש, ה[[פרוטון (משגר לוויינים)|פרוטון]], וחללית ירחית, ה־[[LK (חללית)|LK]], שישמשו למשימה סביב הירח. קורוליוב בתגובה הציע להנחית אדם על הירח באמצעות חללית [[סויוז (חללית)|סויוז]] ונחתת [[L3 (חללית)|L3]]. רק ב־[[3 באוגוסט]] [[1964]], 3 שנים אחרי ההכרזה על תוכנית אפולו, הורה חרושצ'וב להתחיל להוציא לפועל את התכנונים ולהצטרף למרוץ לכיבוש הירח: [[תוכנית זונד]], שהשתמשה במשגרי פרוטון ודגמים ראשוניים של החללית סויוז לשיגור בעלי חיים למסלול סביב הירח, ותוכנית [[N1-L3]] שיועדה להנחית קוסמונאוטים על הירח.{{הערה|שם=הצמ|Jacques Villain, The Conquest of Space: Sputnik to humans on Mars, Paris, Vuibert Sky & Space, 2007, 2nd ed.}} אך עם הדחתו של חרושצ'וב מתפקיד הנשיאות וכניסתו לתפקיד של [[ליאוניד ברז'נייב]] באוקטובר אותה שנה באו עיכובים נוספים ולא הוקצו תקציבים מתאימים לתוכניות.{{הערה|Pierre Lorrain, No Moon Red Current Values in Moscow, July 23, 2009}}
[[קובץ:NASA spacecrafts.jpg|200px|ממוזער|שמאל|השוואה של החללית אפולו (האמצעית) לחללית ה[[תוכנית מרקורי|מרקורי]] (למעלה), ה[[תוכנית ג'מיני|ג'מיני]] (שנייה מלמעלה), ה[[דרגון (חללית)|דרגון]] (שנייה מלמטה) וה[[אוריון (חללית)|אוריון]] (למטה). האחרונה נמצאת בפיתוח.]]
{{הפניה לערך מורחב|אפולו (חללית)}}
תכנונים ראשונים של החללית אפולו החלו ב־1960 וכללו תא פיקוד המתאים לשלושה אנשי צוות הנתמך על ידי תא שירות המספק דלק, מערכות חשמליות ומערכות קיום חיים. בתכנונים אלו תא השירות היה יכול להיות מותאם לסוג המשימה, למשל משימת אספקה ל[[תחנת חלל]], משימה אל הירח ועוד. כשהפכה הנחיתה על הירח למטרה רשמית החלו תכנונים מפורטים של '''[[תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו|תא הפיקוד / שירות]]''' (בקיצור CSM), בו ישהה הצוות בכל מהלך המשימה כולל הנחיתה על הירח (שיטת ה־LOR עוד לא נבחרה אז).
 
הבחירה הסופית בשיטת ההיפגשות במסלול סביב הירח (LOR) גרמה לשינוי יעוד ה־CSM שהפך למעין "מעבורת" שתיקח את הצוות למסלול סביב הירח כאשר חללית חדשה שתוכננה, [[רכב הנחיתה הירחי|'''רכב הנחיתה''']] (ובקיצור LM), תישא שניים מאנשי הצוות אל קרקע הירח ואז חזרה אל ה־CSM, שתמתין במסלול סביב הירח, ותחזיר את הצוות כולו חזרה אל כדור הארץ.
חברת [[גראמן]] זכתה בחוזה לבניית רכב הנחיתה, אך עיכובים בתוכנית הניסוי של הרכב עוררו חשש שפיתוחו יעכב את תוכנית אפולו כולה.{{הערה|[http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/SP-4205/ch7-4.html The LEM Test Program: A Pacing Item]}} רכב הנחיתה המאויש הראשון לא היה מוכן למשימת הניסוי סביב כדור הארץ שתוכננה לדצמבר 1968, אך התוכנית נמשכה כמתוכנן, על ידי ביטול טיסת המבחן המאוישת השנייה של רכב הנחיתה.
 
במהלך משימת [[אפולו 13]] שימש רכב הנחיתה כ"סירת הצלה", לאחר שהתפוצצות ארעה בתא השירות והוציאה את רובו מכלל שימוש. הצוות, שעבר אל רכב הנחיתה, השתמש במערכות קיום החיים שלו כדי לשרוד, ובמנוע שלו כדי להחזיר את החללית למסלול מהיר אל כדור הארץ. אמנם, נוצרה אז בעיה של ריכוז גבוה מדי של [[פחמן דו-חמצני|פחמן דו־חמצני]], כתוצאה מהעובדה שמסנני רכב הנחיתה תוכננו לספק אויר מסונן לשני אנשים, ולא לשלושה; ואילו מכלי הסינון של רכב הפיקוד לא תאמו בצורתם את המיכלים של רכב הנחיתה. את הבעיה פתרו מהנדסי מרכז הבקרה בכך שהורו לאסטרונאוטים להרכיב צינורות מאולתרים, שישמשו להתאמה בין הפתחים השונים בצורתם, מחלקי-מחלקים של קלסרים ומיריעות ניילון.{{הערה|האלתור מתואר באופן מהימן בסרט [[אפולו 13 (סרט)|אפולו 13]], בו מורה אחד ממנהלי המשימה לצוות שעל הקרקע, שתפקידו היה למצוא את הפתרון לבעיה: "עליכם להתאים את הפתח הזה, לפתח הזה, ולהשתמש רק בחומרים האלה."}} במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה.
 
===המשגרים===
[[קובץ:Apollo 7 launch.jpg|200px|ממוזער|שמאל|שיגור משימת [[אפולו 7]] על גבי משגר [[סטורן IB]],{{כ}} 11 באוקטובר 1968]]
[[קובץ:Apollo 11 Saturn V lifting off on July 16, 1969.jpg|200px|ממוזער|שמאל|שיגור משימת [[אפולו 11]] ב־16 ביולי 1969 על גבי משגר סטורן V]]
כאשר החלה קבוצת המדענים והמהנדסים בראשותו של [[וורנר פון בראון]] לתכנן את ה[[משגר לוויינים וחלליות|משגרים]] לתוכנית אפולו, עוד לא היה ידוע מה תהיה מסת המטען שתידרש למשימה ירחית. שימוש בשיטת הטיסה הישירה על מנת לנחות על הירח דרשה משגר גדול במיוחד - ה[[נובה (משגר)|נובה]] - שיוכל לשאת יותר מ־59,000 ק"ג אל הירח. החלטת נאס"א להשתמש בשיטת ה־LOR גרמה לביטול התוכנית לבניית משגר הנובה והתאימה ליכולות של [[סטורן (משפחת משגרים)|משפחת משגרי הסטורן]], כך ש[[מרכז טיסות החלל מרשל]] המשיך בפיתוח ה[[סטורן I]], ה[[סטורן IB]] וה[[סטורן V]]. אף על פי שהסטורן V היה פחות עוצמתי ממשגר הנובה, הוא עדיין מחזיק בשיא כושר הנשיאה (119,000 ק"ג למסלול [[LEO]] ו־45,000 ק"ג אל הירח) מכל משגר הנמצא בפיתוח נכון ל־2012. המשגרים שיכולתם היא הקרובה ביותר ליכולות הסטורן V הם ה[[אנרגיה (משגר)|אנרגיה]] - משגר [[מעבורת החלל בוראן]] (100,000 ק"ג למסלול LEO) ומשגר ה־[[N-1]] הכושל (91,000 ק"ג למסלול LEO) אשר יועד לשאת משימות סובייטיות מאוישות אל הירח.
 
====סטורן IB====
{{הפניה לערך מורחב|סטורן IB}}
משגר הסטורן IB היה שדרוג של המשגר הקודם - ה[[סטורן I]].{{הערה|הסטורן I פותח על מנת שישמש את שיגורי המבחן של תאי הפיקוד והשירות אך משקלם גדל וגדל כך שנדרש משגר חדש. הסטורן I בכל זאת שימש את שיגורי המבחן המוקדמים של דגמי החללית.}} המשגר כלל:
* שלב ראשון מסוג [[S-IB]] שכלל 8 מנועי [[H-1]] שהונעו באמצעות [[קרוסין|RP-1]] ו[[חמצן|חמצן נוזלי]] (LOX) והפיקו 7,100 [[ניוטון (מידה)|kN]] דחף.
* שלב שני מסוג [[S-IVB|S-IVB-200]] שכלל מנוע [[J-2]] יחיד שהונע באמצעות [[מימן נוזלי]] וחמצן נוזלי (LOX) והפיק 1,000 kN דחף.
* יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר.
הסטורן IB יכול היה לשגר למסלול LEO את ה־[[תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו|CSM]] מתודלק חלקית או את רכב הנחיתה הירחי. המשגר שימש את חמשת שיגורי המבחן הראשונים בתוכנית כולל את המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית - [[אפולו 7]]. המשגר שיגר גם את שלוש המשימות המאוישות במסגרת תוכנית [[סקיילאב]] ואת משימת [[אפולו סויוז]].
 
====סטורן V====
* שלב ראשון מסוג [[S-IC]] שכלל 4 מנועי [[F-1]] שסודרו בצורת האות X, והונעו באמצעות RP-1 וחמצן נוזלי והפיקו 33,000 kN דחף. המנועים פעלו 2.5 דקות והאיצו את החללית למהירות של כ־2.68 ק"מ לשנייה (9,648 קמ"ש).
* שלב שני מסוג [[S-II]] שכלל חמישה מנועי J-2 ששימשו את שלב ה־S-IVB של משגר הסטורן IB. מנועים אלו פעלו כ־6 דקות והביאו את החללית למהירות של כ־6.84 ק"מ לשנייה (24,624 קמ"ש) ולגובה של כ־185 ק"מ.
* שלב שלישי מסוג [[S-IVB|S-IVB-500]] שדמה לשלב השני של משגר הסטורן IB אך עם היכולת לכבות ולהפעיל את מנוע ה־J-2. המנוע היה פועל כ־2.5 דקות ונכבה כאשר החללית הייתה נכנסת למסלול חנייה במסלול [[LEO]]. לאחר כשתי הקפות סביב כדור הארץ, לאחר שנבדק ואושר כי החללית כשירה לטיסה אל הירח, היה המנוע מופעל שוב ומכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח - כלומר מסלול כה גבוה סביב כדור הארץ, שהחללית מושפעת יותר מכוח הכבידה של הירח ונכנסת למסלול סביבו.
* יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר (דומה ליחידה ששימשה את הסטורן IB).
הסטורן V שוגר שלוש פעמים למסלול סביב כדור הארץ. שניים מהם ([[אפולו 4]] ו[[אפולו 6]]) היו טיסות לא מאוישות של ה־CSM, והשלישית ([[אפולו 9]]) הייתה משימה מאוישת בה נבחן רכב הנחיה הירחי. המשגר שימש לשיגור 9 המשימות המאוישות אל עבר הירח, כולל משימת וגם את השיגור הלא מאויש של [[תחנת חלל|תחנת החלל]] [[סקיילאב]] (המשגר ששימש לשיגור סקיילאב נקרא [[סטורן INT-21]]).
===המסע אל הירח===
[[קובץ:Apollo-8-mission-profile.png|250px|ממוזער|שמאל|[[TLI|תמרון המעבר הירחי]] של [[אפולו 8]]]]
לאחר הכניסה למסלול נבדקו כל מערכות החללית לקראת הטיסה אל הירח, ואם היו מתגלות בעיות היה ניתן לנחות חזרה בכדור הארץ. לאחר הקפה וחצי סביב כדור הארץ (כשעתיים ורבע) הופעל מנוע השלב השלישי בפעם השנייה ל־335 שניות והאיץ את החללית ל[[מהירות מילוט]] מכדור הארץ - 40,320 קמ"ש, כך שהחללית הוכנסה ל[[TLI|מסלול מעבר ירחי]]. כחצי שעה לאחר הכניסה למסלול המעבר ניתק ה־[[תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו|CSM]] מהשלב השלישי, התקדם מעט, ביצע סיבוב של 180° כך שחרטום תא הפיקוד הופנה כלפי שארית המשגר ומתאם החללית הירחית (שבתוכו היה ה־LM), התקדם אל ה־LM ולבסוף עגן בו (הפעולות בוצעו על ידי טייס תא הפיקוד). לאחר שאושרה העגינה ניתקה החללית אפולו בשלמותה מהשלב השלישי. השלב השלישי כוון ממרכז הבקרה או למסלול סביב השמש או להתרסקות על הירח.{{הערה|שם=הצ60}}
 
במהלך 70 שעות הטיסה אל הירח בוצעו תיקוני מסלול כדי להביא למקסימום את יעילות צריכת הדלק בעת הכניסה למסלול סביב הירח ובעת הנחיתה. תיקוני המסלול הפחיתו את צריכת הדלק לשם הכניסה למסלול ב־5% מכמות הדלק שהייתה נדרשת אילולא בוצעו. במהלך המסע החללית הסתובבה כל הזמן באיטיות סביב צירה המרכזי כדי למנוע התחממות יתר של אחד מצידי החללית.{{הערה|שם=הצ60}}
 
====הנמכה ממונעת====
שלב זה כונה בטרמינולוגיית נאס"א בראשי התיבות PDI - {{כ}}Powered Descent Initiation.
 
השלב החל כשרכב הנחיתה הגיע לנקודה הנמוכה ביותר במסלולו האליפטי (ה[[אפסיד|פרילון]] - 15 ק"מ), אז הופעל מנועו הראשי. שלב זה התחלק לשלושה תתי־שלבים: בלימה, גישה (התיישרות) ונחיתה.
 
[[קובץ:AP11 FINAL APPROACH.ogv|250px|ממוזער|שמאל|נחיתת [[אפולו 11]]]]
[[קובץ:Apollo AS11-40-5868.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[באז אולדרין]] יורד אל הירח, משימת [[אפולו 11]], יולי 1969]]
*מטרת '''שלב הבלימה''' היא האטת מהירות ה־LM בצורה משמעותית: מ־5,000 קמ"ש ל־550 קמ"ש. בתחילה מופעל המנוע ב־10% מעוצמתו למשך 26 שניות ואז מועבר למלוא העוצמה. כתוצאה מההאטה מתחיל רכב הנחיתה להתיישר (בגלל מיקום [[מרכז מסה|מרכז מסתו]]) ומהירות ההנמכה עולה מ־0 מטרים לשנייה ל־45 מטרים לשנייה.{{הערה|שם=הצ66}} כאשר ה־LM מגיע לגובה של כ־12 עד 15 ק"מ מהקרקע, המכ"ם שלו "מאתר" את הקרקע ומתחיל לספק נתוני גובה ומהירות לשם וידוא נתיב הנחיתה. לפני הפעלת המכ"ם חושבו הגובה והמהירות באמצעות מערכת ה[[אינרציה]] בלבד. אם הנתונים הצביעו על סטייה משמעותית מנתיב הנחיתה המתוכנן הייתה המשימה מתבטלת. שלב הבלימה נמשך כ־6 דקות ו־25 שניות והסתיים כ־60 שניות לפני ההגעה מעל אתר הנחיתה.{{הערה|שם=Mindell2008}}
*'''שלב הגישה''' מתחיל כאשר רכב הנחיתה נמצא בגובה של כ־210 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־8 ק"מ מאתר הנחיתה. מטרת השלב היא לאפשר לטייס לראות את אתר הנחיתה ולבחור מקום נחיתה מדויק. השלב מתחיל במצב המכונה "High gate" (שער עליון), ביטוי שהושאל מענף התעופה. במהלך שלב הגישה מיושר רכב הנחיתה על מנת שהטייס יוכל לראות את הקרקע בצורה נוחה דרך חלונות הרכב. במהלך הנחיתה מורה המחשב לטייס לאיזו זווית עליו לכוון את הרכב כדי שהוא יראה את אתר הנחיתה דרך סקלה (LPD - {{כ}}Landing Point Designator) שסורטטה על חלון הרכב. אם הטייס מחליט שאתר הנחיתה לא ראוי או שהרכב סטה מנתיב הנחיתה המתוכנן באפשרותו להורות למחשב לשנות את זווית הגישה. במהלך שלב הגישה הונמך גובה הרכב מ־210 מטרים ל־150 מטרים ("Low gate") והמרחק לנקודת הנחיתה הצטמצם לכ־600 מטרים.{{הערה|שם=הצ66}}
*'''שלב הנחיתה על הירח''' - כשרכב הנחיתה נמצא בגובה 150 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־600 מטרים מנקודת הנחיתה שנבחרה על ידי הטייס, מתחיל שלב הנחיתה. אם נתיב הנחיתה נעקב כראוי, מהירות הרכב הייתה 66 קמ"ש אופקית ו־18 קמ"ש אנכית. את הנחיתה יכול היה מחשב הרכב לבצע אוטומטית, אך לטייס הייתה האפשרות לקחת שליטה מלאה על הרכב. אם נלקחו בחשבון עיכובים שונים, לטייס נותרו 32 שניות בלבד להביא את הרכב לנחיתה לפני שהדלק היה אוזל והנחיתה הייתה מתבטלת אוטומטית. בגובה 1.3 מטרים מעל לקרקע נגעו גששים קטנים (שנפרשו מכני הנחיתה) בקרקע והתריעו על כך לטייס, שכיבה מיד את המנוע כדי למנוע מהרכב מלקפץ או להתהפך.{{הערה|שם=הצ66}}
 
===השהייה על הירח===
על מנת לעזוב את מסלול הירח הופעל מנוע תא השירות למשך 2.5 דקות שהקנו לחללית ΔV (שינוי מהירות) של כ־1,000 מטרים לשנייה. שלב זה היה אחד השלבים הקריטיים במשימה, כי כשל במנוע או טעות בכיוון החללית היו עלולים לחרוץ את גורל הצוות. החללית לא כוונה ישירות אל כדור הארץ אלא אל המשך מסלולו, שהרי במשך המסע בן שלושת הימים של החללית, התקדם כדור הארץ במסלולו סביב השמש. החללית מוכנסת למסלול המתוכנן להביא אותה, לאחר שלושה ימים, לחלוף בגובה 40 ק"מ מעל פני כדור הארץ.{{הערה|שם=הצ60}}
 
במהלך שלושת ימי המסע לכדור הארץ בוצעה הליכת חלל או עמידת חלל (בה רק פלג הגוף העליון יוצא מהחללית) במהלכה נאספו סרטי הצילום ממצלמות תא השירות. כמו כן בוצעו תיקוני מסלול קטנים כדי להביא למקסימום את זווית ה[[חדירה לאטמוספירה]] כך שהנחיתה תבוצע במקום בו המתינו צוותי החילוץ. ככל שהתקרבה החללית לכדור הארץ כך גדלה מהירותה, מ־850 [[מטר לשנייה]] עד ל־11 ק"מ לשנייה בתחילת החדירה לשכבות העליונות של האטמוספירה, שאת השפעותיה היה אפשר לחוש כבר בגובה 120 ק"מ (בגלל מהירותה העצומה של החללית). זמן קצר לפני החדירה לאטמוספירה הושלך תא השירות יחד עם המנוע הראשי, ומרבית מקורות החמצן והחשמל. החדירה לאטמוספירה בוצעה בזווית מדויקת של 6.5° עם אפשרות לסטייה של מעלה אחת בלבד. בזווית חדירה גדולה יותר היה תא הפיקוד עלול להתחמם לטמפרטורות גבוהות מ־3,000° צלזיוס, טמפרטורות שמגן החום אינו יכול לעמוד בהן, ותא הפיקוד עלול היה להישרף. מעבר לכך, בזווית כזו תאוטת החללית תהיה גדולה מדי, סיכון חמור נוסף לחיי הצוות. מאידך, אם זווית החדירה תהיה קטנה מדי, עלולה החללית ל"קפץ" על פני האטמוספירה - לפגוע בה ולהיזרק חזרה לחלל, כמו אבן הניתזת מפני המים. במצב כזה החללית הייתה נכנסת למסלול אליפטי גבוה מאוד, ממנו לא הייתה יכולה להיחלץ בשל חוסר יכולת תמרון. מקורות החמצן והחשמל המצומצמים שיהיו לחללית בשלב זה יחרצו את גורל הצוות למוות.{{הערה|שם=הצ60}}
 
לאחר האטה בעומס 4 [[תאוצת הכובד|G]] איבדה החללית את רוב מהירותה האופקית והמשיכה ליפול אנכית. בגובה 7 ק"מ נפרשו שני מצנחים שייצבו את החללית והאטו אותה מ־480 ל־280 מטר לשנייה. מצנחים אלה הושלכו בגובה 3 ק"מ, ובמקומם נפתחו לצדדים שלושה מצנחים קטנים, שפרשו את שלושת המצנחים הראשיים (הדבר נעשה כדי למנוע את הסתבכות המצנחים). תא הפיקוד פגע בפני האוקיינוס במהירות של כ־35 קמ"ש. מיד עם הפגיעה במים נותקו שלושת המצנחים הראשיים ושלושה בלונים התנפחו בחרטום התא כדי למנוע את שקיעתו במים. צי שכלל [[נושאת מטוסים]] המתין לחללית בקרבת אתר הנחיתה ו[[מסוק]]ים ו[[מטוס]]ים ריחפו מעליו ותרו אחר החללית. עם פגיעת החללית במים זינקו צוותי [[צוללן|צוללנים]] ב[[סירת גומי|סירות גומי]] אל התא וחילצו את האסטרונאוטים, שהוטסו במסוק אל נושאת המטוסים. גם תא הפיקוד הועלה לסיפון נושאת המטוסים.{{הערה|[http://history.nasa.gov/alsj/a15/a15mrp6.pdf Apollo 15 MISSION SUPPORT PERFORMANCE]}}
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[תוכנית מרקורי]] ו[[תוכנית ג'מיני]]}}
[[קובץ:Gemini 7 in orbit - GPN-2006-000035.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[ג'מיני 7]] כפי שצולמה מ[[ג'מיני 6A]]. מפגש זה היה המפגש הראשון בין חלליות מאוישות בחלל, והמפגש הראשון בחלל בכלל.]]
[[תוכנית מרקורי]], שהחלה ב-ב־[[1959]], הייתה תוכנית החלל הראשונה של ארצות הברית, שנועדה לשגר אדם למסלול סביב כדור הארץ ולהקדים את ברית המועצות בהשגת יעד זה. התוכנית השיגה את היעד הראשון, אך נכשלה בשני; ב־[[12 באפריל]] [[1961]] שיגרה ברית המועצות את משימת [[ווסטוק 1]], ועליה ה[[קוסמונאוט]] [[יורי גגארין]], שהיה האדם הראשון בחלל. רק ב־[[5 במאי]] [[1962]] הצליחה ארצות הברית לשגר את האסטרונאוט האמריקאי הראשון, [[אלן שפרד]], למסלול סביב כדור הארץ. שלוש טיסות מסלוליות נוספות במסגרת התוכנית בוצעו במהלך 1962 ו־1963.{{הערה|שם=הצ11}}
 
ארצות הברית צברה ניסיון רב בתוכנית מרקורי, אך עם סיומה נותרו היבטים רבים בתחום תעופת החלל אשר היה צורך ליישמם בטיסות אל הירח, שלא פותחו ולא נבחנו. על כן הציגה נאס"א תוכנית חלל מאוישת שמטרתה הייתה לפתח היבטים אלו לפני שיושלמו המערכות שתוכננו לשימוש בתוכנית אפולו ולמשימות אל הירח. לתוכנית, שנקראה [[תוכנית ג'מיני|ג'מיני]], הוצבו שלושה יעדים:
|<small>כל שיגורי ה[[סטורן V]] (הימני ביותר הוא שיגור [[סקיילאב]])</small>
|}
בספטמבר 1967 הציג [[אוון מיינארד]] מ[[מרכז החלל ג'ונסון]] הצעה לסדרת משימות אפולו שבסופם תבוצע נחיתה על הירח.{{הערה|Murray, Charles, and Catherine Bly Cox. Apollo: The Race to the Moon. New York: Simon and Schuster, 1989. pp. 315-316.}} שבעה סוגי משימות הוצגו - כל סוג בוחן מספר רכיבים ומבצע מספר משימות כאשר השלמת המשימה בהצלחה מאפשרת שיגור משימה מסוג מתקדם יותר.{{הערה|[http://www.hq.nasa.gov/office/pao/History/SP-4009/v4p2d.htm Recovery, Spacecraft Redefinition, and First Manned Apollo Flight]}} סוגי המשימות היו:
{| class="wikitable"
|-
! סוג הטיסה !! אופי הטיסה !! רכיבי החללית !! מסלול !! המשימות שבוצעו
|-
| '''H''' || מאוישת || משגר [[סטורן V]] עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) || נחיתה מאוישת על הירח, פעילות ירחית ארוכה בת יומיים || [[אפולו 12]], [[אפולו 13]] - לא השלימה את משימתה, [[אפולו 14]]
|-
| '''I''' || מאוישת || משגר [[סטורן V]] עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) || משימה ארוכת טווח על הירח, בסיוע רכב נחיתה נוסף || שודרג לסוג '''J'''
| '''J''' || מאוישת || משגר [[סטורן V]] עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM) || נחיתה מאוישת על הירח ופעילות ירחית בת שלושה ימים עם שלוש הליכות ירח ו[[LRV|רכב נדידה ירחי]]|| [[אפולו 15]], [[אפולו 16]], [[אפולו 17]]
|}
שלוש משימות נוספות - אפולו 18, 19 ו־20 - תוכננו גם הן כסוג J, אך בוטלו בשל קיצוצי תקציב. אפולו 15 הייתה אמורה להיות מסוג H אך היא שודרגה לסוג J בעקבות קיצוץ התקציב לתוכנית וביטול משימות J המתוכננות.
 
====טיסות מבחן לסטורן V====
העיכובים בפיתוח החללית אפולו, במיוחד לאחר אסון אפולו 1, אפשרו לתוכנית פיתוח הסטורן V להדביק את הפער. המשגר סבל מבעיות רבות, בעיקר בשלבו השני ([[S-II]]), שהתאפיינו בעיקר בעודף משקל, ברעידות (תנודות פוגו), ועוד.{{הערה|שם=הצצ|Patrick Maurel, L'escalade du Cosmos, Bordas, 1972}}
* '''[[אפולו 4]]''' ([[9 בנובמבר]] [[1967]]);
:טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של הסטורן V, נשאה את צירוף ה־CSM, והדגימה את האסטרטגיה שהציב ג'ורג מולייר - לבחון את כל שלבי המשגר בשיגור אחד, ולא בשיגורים נפרדים לכל שלב כפי שהיה מקובל עד אז. [[וולטר קרונקייט]] סיקר את השיגור מתא שידורים שמוקם כ־6 ק"מ מכן השיגור, והרעש העצום והרטט החזק מהשיגור כמעט ומוטטו את התא.{{הערה|Murray and Cox, Apollo, p. 248.}} שיגור זה הראה כי נדרשו אמצעי זהירות נוספים על מנת להגן על מבנים וגופים הסמוכים לאתר השיגור. מערכות מיוחדות להשקטת רעשים שהוצבו ממש באתר השיגור ושנוסו בשיגורים שבאו שלאחר מכן הוכיחו את עצמם כיעילות בהגבלת עוצמת הרעש מהשיגור. המשימה בחנה את יעילות מגיני החום של תא הפיקוד בעת ה[[חדירה לאטמוספירה]] ממסלול סביב הירח. על מנת לבחון זאת, הופעל מנוע תא השירות שהאיץ את תא הפיקוד למהירות חדירה זהה לזו שהיה מגיע אליה אם אכן היה חוזר מהירח. המשימה הושלמה בהצלחה.
* '''[[אפולו 5]]''' ([[22 בינואר]] [[1968]] - [[12 בפברואר]] 1968);
:טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של רכב הנחיתה הירחי במסלול סביב כדור הארץ, ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. המנועים הראשיים של רכב הנחיתה נבחנו בהצלחה (אף על פי שתקלה במחשב החללית גרמה לקטיעת אחת מהפעלות המנוע). נבחן גם שלב ההמראה של רכב הנחיתה במקרה של ביטול הנחיתה על הירח - במקרה כזה מנוע שלב ההמראה מופעל יחד עם השלכת שלב הנחיתה. אפשרות זו הייתה זמינה בעת הנחיתה על הירח אם ארעה תקלה בעת הנחיתה (כמו מצב שבו מלאי הדלק הדרוש להשלמת הנחיתה אוזל). בפועל, לא היה צורך באפשרות זו אף באחת מהמשימות.
* '''[[אפולו 6]]''' ([[4 באפריל]] [[1968]]);
:טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה־CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ־5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, [[תנודות פוגו]] גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי־הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו־5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה מ[[מסלול לווייני נמוך]] למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.
[[קובץ:Apollo 10 Lunar Module.jpg|200px|ממוזער|שמאל|רכב הנחיתה הירחי של [[אפולו 10]] כפי שצולם על ידי [[ג'ון יאנג]] מתא הפיקוד של החללית]]
מטרתן של 4 המשימות המאוישות הראשונות בתוכנית אפולו הייתה לוודא את כשירות רכיבי התוכנית לשגר משימה אל הירח ולהשלימה בהצלחה:{{הערה|שם=הצצ}}
* '''[[אפולו 7]]''' ([[11 באוקטובר]] [[1968]] - [[22 באוקטובר]] 1968);
:המשימה המאוישת הראשונה של החללית [[אפולו (חללית)|אפולו]] (והראשונה שכללה 3 אנשי צוות), והמשימה המאוישת הראשונה (והיחידה במסגרת תוכנית אפולו) ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. מטרתה הייתה לבחון את החללית אפולו לאחר שדרוגה בעקבות אסון אפולו 1. המשימה כללה רק את צירוף CSM ללא רכב נחיתה. המשימה נמשכה קרוב ל־11 יום במהלכם נבחנו כל מערכות החללית כולל מנועה הראשי (שהופעל 8 פעמים לפרקי זמן של בין חצי שנייה ל־67 שניות), תפקוד הצוות ומערכות בקרת המשימה בכדור הארץ.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS07/a07.htm Apollo 7 (AS-205)]}}
 
בין 21 בדצמבר 1968 ל־18 במאי 1969 תכננו בנאס"א לשגר שלוש משימות על גבי משגר סטורן V שיישאו את החללית אפולו על כל חלקיה (כולל רכב הנחיתה), אך בקיץ 1968 הבינו מנהלי התוכנית כי רכב נחיתה ראוי לטיסה לא יהיה מוכן לשיגור המתוכנן של משימת אפולו 8. במקום לבזבז עוד משגר סטורן V לטיסה רגילה סביב כדור הארץ, הוחלט לשלוח את צוות משימת אפולו 9 (שהייתה אמורה להיות טיסת המבחן השנייה של רכב הנחיתה) למסלול סביב הירח ב־CSM במשימת אפולו 8. הרעיון המקורי להחלפת המשימות הועלה על ידי [[ג'ורג' לוו]], מנהל משרד תוכנית אפולו. אף על פי שנטען כי החלפת המשימות נעשתה כתגובה לניסיונות הסובייטיים לשגר חללית [[תוכנית זונד|זונד]] מאוישת שתקיף את הירח, אין אף הוכחה לכך. מנהלי נאס"א היו מודעים לתוכנית זונד, אך תזמון משימות הזונד אינו תואם את התיעוד המפורט של נאס"א על ההחלטה לשגר את משימת אפולו 8 אל הירח. ההחלטה לבצע את ההחלפה בוצעה בעיקר בגלל בעיות הפיתוח של רכב הנחיתה, ולא בגלל החששות שהרוסים יגיעו אל הירח לפני האמריקנים.
* '''[[אפולו 8]]''' ([[21 בדצמבר]] [[1968]] - [[27 בדצמבר]] 1968);
:הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את מסלול כדור הארץ ונכנסה למסלול סביב הירח, והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה על גבי משגר סטורן V (והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה מ[[מרכז החלל קנדי]]). המשימה כללה רק את צירוף ה־CSM, ללא רכב הנחיתה, והקיפה את הירח 10 פעמים לפני שהחלה במסע חזרה לכדור הארץ. צוות המשימה (שבמקור היה אמור לטוס במשימת אפולו 9) היו לאנשים הראשונים שראו את [[הירח#צדדי הירח|צידו הרחוק של הירח]] במו עיניהם. במהלך המשימה שלחו האסטרונאוטים תצלומים רבים של הירח וכדור הארץ, ביניהן התמונה המפורסמת של "[[זריחת הארץ]]", וקראו בפסוקים מפרק הבריאה שב[[ספר בראשית]]. הצוות צילם גם את אתרי הנחיתה המתוכננים למשימות הבאות (כולל "[[ים השלווה]]" - אתר הנחיתה שיועד ל[[אפולו 11]]) ותר אחר אתרי נחיתה חדשים.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS08/a08.htm Apollo 8 (AS-503)]}}
* '''[[אפולו 9]]''' ([[3 במרץ]] [[1969]] - [[13 במרץ]] 1969);
:הייתה המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו שכללה את כל המערכות שיועדו להיכלל במשימה ירחית: משגר סטורן V, צמד תאי השירות והפיקוד (שכונו "גאמדרופ") ורכב נחיתה ירחי (שכונה "ספיידר"). מטרת המשימה הייתה לבחון את כל המערכות בשלמותם במסלול סביב כדור הארץ. כל תמרוני ההיפגשות והעגינה שהיו מבוצעים במשימה ירחית בוצעו במשימה במסלול סביב כדור הארץ. בפעם הראשונה בתוכנית הוטס רכב הנחיתה על ידי אסטרונאוטים, שניתקו מה־CSM, דימו נחיתה על הירח, וחזרו ועגנו ב־CSM. בנוסף בוצעה במשימה [[הליכת חלל]] בת 56 דקות שדימתה מצב חירום בו ה־LM לא יכול לעגון ב־CSM ועל הצוות לעבור לתא הפיקוד תוך ביצוע הליכת חלל. כמו כן נבחנו יכולות ה־LM לשמש כ"סירת הצלה" במקרה שתא הפיקוד נותר משותק (כפי שקרה במשימת [[אפולו 13]]).{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS09/a09.htm Apollo 9 (AS-504)]}}
* '''[[אפולו 10]]''' ([[18 במאי]] [[1969]] - [[26 במאי]] 1969);
:במקור תוכננה המשימה להיות משימת הנחיתה הראשונה על הירח, זאת מאחר שכל רכיבי התוכנית עבדו כמצופה ולא נצפו תקלות משמעותיות במשימות הקודמות. אך מכיוון שברית המועצות לא הראתה סימנים לשיגור משימה מאוישת לנחיתה על הירח, החליטה נאס"א להפוך את המשימה ל"חזרה גנרלית" למשימת נחיתה על הירח. למעשה היו מטרות המשימה כשל אפולו 9, אך במסלול סביב הירח. זמן קצר לאחר עזיבת מסלול [[LEO]] אל עבר הירח, ניתק ה־CSM (שכונה "[[צ'ארלי בראון]]") מהמשגר, הסתובב על צירו ועגן ב־LM (שכונה "[[סנופי]]"). לאחר הניתוק מהמשגר המשיכה החללית אל עבר הירח ונכנסה למסלול סביבו. לאחר הכניסה למסלול ניתק ה־LM מה־CSM כשבתוכו האסטרונאוטים [[תומאס סטאפורד]] ו[[יוג'ין סרנן]] והנמיך לגובה של 13.5 ק"מ בלבד מעל פני הירח. לאחר מכן הושלך שלב הנחיתה של ה־LM והוא חזר ועגן בתא הפיקוד, שחזר לכדור הארץ. על פי [[ספר השיאים של גינס]] משנת [[2002]], אפולו 10 מחזיקה בשיא המהירות לחללית מאוישת, כאשר הגיעה למהירות 39,897 קמ"ש במהלך חזרתה מן הירח אל כדור הארץ ב־26 במאי 1969.
 
[[קובץ:Mission Control Celebrates - GPN-2000-001313.jpg|250px|ממוזער|שמאל|שמחה במרכז הבקרה לאחר חזרת [[אפולו 13]] לכדור הארץ]]
[[קובץ:Apollo 15 flag, rover, LM, Irwin.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[ג'יימס אירווין]] מצדיע לדגל ארצות הברית לפני עזיבת הירח בתום משימת [[אפולו 15]]]]
* '''[[אפולו 11]]''' ([[16 ביולי]] [[1969]] - [[24 ביולי]] 1969);
:הייתה המשימה המאוישת הראשונה שנחתה על הירח והגשימה את חזונו של קנדי. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "איגל") ובתוכו [[ניל ארמסטרונג]] ו[[באז אולדרין]] נחת על הירח באזור שכונה "[[ים השלווה]]" ב־[[20 ביולי]] [[1969]] בשעה 20:17:40 [[UTC]], ו[[אות קריאה|אות הקריאה]] שלו שונה ל"בסיס השלווה". כ־6 וחצי שעות לאחר מכן, ב־21 ביולי 1969 בשעה 02:56 UTC, הציב ניל ארמסטרונג את רגליו על הירח ואמר את המשפט המפורסם: {{ציטוטון|זהו צעד קטן לאדם, [אך] צעד גדול לאנושות}}. "הליכת הירח" נמשכה כשעתיים וחצי במהלכם הציבו האסטרונאוטים את [[דגל ארצות הברית]] על הירח, הציבו את מערכת ה־ALSEP, אספו כ־20 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. כל אותם פעילויות שודרו בשידור חי בטלוויזיות בכל רחבי העולם, ובצעדיו הראשונים של ארמסטרונג על הירח צפו על פי ההערכות כ־600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה עת.{{הערה|[http://www.parkes.atnf.csiro.au/news_events/apollo11/pasa/on_eagles_wings.pdf "On Eagle's Wings: The Parkes Observatory's Support of the Apollo 11 Mission]}} כ־21.5 שעות לאחר הנחיתה המריא רכב הנחיתה מן הירח ונפגש עם ה־CSM (שכונה "קולומביה") בו המתין להם האסטרונאוט [[מייקל קולינס (אסטרונאוט)|מייקל קולינס]], שבזמן ששהו חבריו על הירח כונה "האדם הבודד ביותר ביקום".{{הערה|[http://www.scilogs.eu/en/blog/go-for-launch/2009-07-27/homage_to_collins The loneliest man in history]}} לאחר הנחיתה המוצלחת ב[[האוקיינוס האטלנטי|אוקיינוס האטלנטי]] ב־24 ביולי 1969, הושמו אנשי הצוות ודוגמאות הקרקע בבידוד למשך 21 יום כדי למנוע את זיהום כדור הארץ בווירוסים מהירח. דרישת הבידוד הגיעה ממדעני התוכנית, והיא בוטלה עם משימת [[אפולו 15]] משהובן שהירח שומם גם מווירוסים וחיידקים.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS11/a11.htm Apollo 11 (AS-506)]}}
* '''[[אפולו 12]]''' ([[14 בנובמבר]] [[1969]] - [[24 בנובמבר]] 1969);
:הייתה המשימה המאוישת השנייה לנחות על הירח. 32 שניות לאחר השיגור פגע במשגר הסטורן V [[ברק]] שגרם לאיבוד רגעי של הכוח החשמלי במשגר, אך הוא המשיך בהצלחה. רכב הנחיתה (שכונה "אינטרפיד", ה־CSM כונה "יאנקי קליפר") ביצע נחיתה מדויקת (שלא כמו אפולו 11) ב"[[אוקיינוס הסערות]]" במרחק 180 מטרים בלבד מהגשושית [[סרוויור 3]] שנחתה על הירח באפריל 1967. חלקים מהגשושית פורקו על ידי האסטרונאוטים [[צ'ארלס קונראד הבן|פיט קונראד]] ו[[אלן בין]] והובאו לכדור הארץ כדי לבחון את השפעת השהייה הממושכת על הירח. בנוסף הציבו האסטרונאוטים מערכת ALSEP, אספו 24.1 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. בסך הכל שהו האסטרונאוטים על הירח 31.5 שעות, במהלכם ביצעו 2 "הליכות ירח" שנמשכו קרוב ל־4 שעות כל אחת. בגלל הצלחת הנחיתה המדויקת הוחלט לשגר את המשימה הבאה לנחיתה באזור הררי ולא בתוך מכתש.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS12/a12.htm Apollo 12 (AS-507)]}}
 
|יישור=שמאל
}}
* '''[[אפולו 13]]''' ([[11 באפריל]] [[1970]] - [[17 באפריל]] 1970);
:נועדה להיות המשימה השלישית לנחות על הירח. 55 שעות ו־54 דקות לאחר השיגור, בעת המסע לירח, אירע פיצוץ באחד ממכלי החמצן הנוזלי של תא השירות. כתוצאה מכך נותר תא הפיקוד (שכונה "אודיסיאה") ללא החמצן והכוח החשמלי (שהופק על ידי [[תא דלק|תאי דלק]] הממירים חמצן לחשמל) שקיבל מתא השירות, אלא רק עם אספקה מצומצמת שיועדה לזמן החדירה לאטמוספירה. לכן עברו שלושת אנשי הצוות אל [[רכב הנחיתה הירחי|רכב הנחיתה]] (שכונה "אקווריוס"), ששימש אותם לעת עתה כ"סירת הצלה". לאחר שהובנה בנאס"א חומרת הבעיה הוחלט לבטל את הנחיתה על [[הירח]] ולהביא את הצוות לכדור הארץ במהירות האפשרית. על כן הוחלט להפעיל את מנוע רכב הנחיתה ולהאיץ את חזרת החללית לכדור הארץ (בנאס"א לא העזו להפעיל את מנוע תא השירות מחשש שהחללית תתפוצץ). אחד היתרונות ב[[TLI|מסלול המעבר הירחי]] שנבחר למשימות בתוכנית אפולו היה שהחללית יכלה לחזור לכדור הארץ ב"טיסה חופשית" זאת אומרת ללא צורך בהפעלת המנוע הראשי של החללית (במקרה שהוא לא פועל), וללא צורך ב"בריחה" מ[[כוח המשיכה]] של הירח, שלמעשה "מטיס" את החללית חזרה לכדור הארץ. בעת המסע חזרה מהירח הוחלט להפעיל שוב את מנוע תא הנחיתה על מנת לקצר את הטיסה בכ־12 [[שעה|שעות]] ולהביא לנחיתת ה[[חללית]] במרכז [[האוקיינוס השקט]] שם המתינו לה כוחות החילוץ. מכיוון שתא הפיקוד נותר כמעט ללא כוח חשמלי, ולמעשה כובה לפני מעבר הצוות אל רכב הנחיתה, היה צורך להפעילו מחדש בפרוצדורה מסובכת שלא תדרוש הרבה כוח חשמלי. בשונה מכל משימות תוכנית אפולו האחרות, במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה. החללית נחתה בשלום באוקיינוס השקט ב־17 באפריל 1971.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS13/a13.htm Apollo 13 (AS-508)]}}
* '''[[אפולו 14]]''' ([[31 בינואר]] [[1971]] - [[9 בפברואר]] 1971);
:הייתה משימת הנחיתה השלישית על הירח. לאחר 4 ניסיונות כושלים לעגון ברכב הנחיתה בעת המסע אל הירח, הצליח לבסוף הניסיון החמישי. רכב הנחיתה (שכונה "אנטרס", ה־CSM כונה "קיטי הוק") נחת ב[[פרה מאורו (מכתש)|מכתש פרה מאורו]] - האתר שיועד לאפולו 13. האסטרונאוטים [[אלן שפרד]] (שהיה לאמריקאי הראשון בחלל ב־1961 והאסטרונאוט היחיד מתוכנית מרקורי שנחת על הירח) ו[[אדגר מיטשל]] שהו על הירח כ־33.5 שעות במהלכם ביצעו שתי "הליכות ירח" שנמשכו כ־4.5 שעות כל אחת. במהלך הליכת הירח השנייה חבט אלן שפרד שני כדורי [[גולף]] באמצעות מחבט שהביא עמו מכדור הארץ. הצוות הביא לכדור הארץ 42.9 ק"ג דוגמאות קרקע.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS14/a14.htm Apollo 14 (AS-509)]}}
* '''[[אפולו 15]]''' ([[26 ביולי]] [[1971]] - [[7 באוגוסט]] 1971);
:הייתה משימת הנחיתה הרביעית על הירח, והראשונה שכללה את [[רכב הנדידה הירחי]]. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "פאלקון") ובתוכו האסטרונאוטים [[דייוויד סקוט]] ו[[ג'יימס אירווין]] נחתו על הירח ושהו בו יומיים ו־18 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־18.5 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 27.7 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 5 ק"מ מאתר הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 76 ק"ג דוגמאות קרקע. לאחר ההמראה מהירח והעגינה ב־CSM (שכונה "אנדוור"), הושלך רכב הנחיתה והתרסק על הירח. ה־CSM נשאר במסלול סביב הירח למשך יום נוסף, במהלכו בוצעו ניסויים מדעיים ושוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. במהלך המסע חזרה לכדור הארץ ביצע טייס תא הפיקוד, [[אלפרד וורדן]], [[הליכת חלל]] במהלכו אסף את סרטי הצילום ממצלמות תא השירות וביצע מטלות נוספות. בעת הנחיתה בכדור הארץ נפרשו רק שניים מתוך שלושת המצנחים הראשיים של תא הפיקוד אך הנחיתה הושלמה ללא פגע.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS15/a15.htm Apollo 15 (AS-510)]}}
* '''[[אפולו 16]]''' ([[16 באפריל]] [[1972]] - [[27 באפריל]] 1972);
:הייתה משימת הנחיתה החמישית על הירח. רכב הנחיתה (שכונה "אוריון", ה־CSM כונה "קספר") ובתוכו האסטרונאוטים [[ג'ון יאנג]] ו[[צ'ארלס דיוק]] נחתו על הירח ושהו בו קרוב לשלושה ימים תמימים במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד יותר מ־20 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 26.5 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 4.5 ק"מ מרכב הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 95.4 ק"ג דוגמאות קרקע. גם במשימה זו שוחרר לוויין קטן למסלול סביב הירח.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS16/a16.htm Apollo 16 (AS-511)]}}
* '''[[אפולו 17]]''' ([[7 בדצמבר]] [[1972]] - [[19 בדצמבר]] 1972);
:הייתה משימת הנחיתה השישית והאחרונה על הירח. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "צ'לנג'ר", ה־CSM כונה "אמריקה") ובתוכו האסטרונאוטים [[יוג'ין סרנן]] ו[[האריסון שמיט]] (שהיה [[גאולוג]]) נחתו על הירח ושהו בו שלושה ימים ו־3 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־22 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של כ־36 ק"מ והגיע למרחק מקסימלי של 7.6 ק"מ מאתר הנחיתה ואסף 111 ק"ג של דוגמאות קרקע. במהלך המשימה שבר ה־LRV את שיא מהירותו כשהגיע למהירות 18.9 [[קמ"ש]]. ב־14 בדצמבר 1972 היה יוג'ין סרנן לאדם האחרון שעמד על הירח. את המראת רכב הנחיתה צילם ה־LRV שהוחנה במרחק מה ממנו ועקב אחריה עד שיצאה מטווח ראייתו (גם במשימות אפולו 15 ו־16 צילם ה־LRV את ההמראה, אך רק את השניות הראשונות שלה). גם במשימת זו שוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. מאז משימת אפולו 17 לא שוגרה אף משימה מאוישת מעבר למסלול כדור הארץ.{{הערה|[http://airandspace.si.edu/collections/imagery/apollo/AS17/a17.htm Apollo 17 (AS-512)]}}
 
 
===משימות שבוטלו===
ב־4 בינואר 1970 הודיעה נאס"א על ביטול משימת '''אפולו 20''' שיועדה לנחות על הירח, כדי שמשגר הסטורן V שיועד למשימה זו יוכל לשמש את שיגור תחנת החלל [[סקיילאב]]. כמו כן, קיצוצים בתקציב נאס"א הגבילו את פיתוח משגרי הסטורן V מלבד ה־15 שחלקם כבר שוגרו וחלקם עדיין היו בהרכבה.{{הערה|[http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,878735,00.html Science: Peril Point at NASA]}} בעקבות כך הודיעה נאס"א כי שלוש המשימות האחרונות אל הירח ישוגרו ב-1973ב־1973 ו-1974ו־1974, אחרי שלוש משימות הסקיילאב שהיו בתכנון.{{הערה|"Budget Cuts, Revisions Could Delay Apollo Flights," Press-Telegram (Long Beach, CA), Jan. 6, 1970, pA-7}} אחרי שבוטלה הנחיתה על הירח במשימת [[אפולו 13]] באפריל 1970 נקבעו מטרות חדשות למשימת [[אפולו 14]] - להשלים את היעדים שהיו מתוכננים לאפולו 13. בסופו של דבר הודיעה נאס"א ב־2 בספטמבר 1970 כי משימת אפולו 15 תהפוך למשימה מסוג J (קודם לכן היא הייתה מסוג H) וכי משימת ה־J האחרונה תבוטל. מכיוון שתוכננו רק 5 משימות מסוג J, ומאחר שהשתיים האחרונות ('''אפולו 19''' ואפולו 20) בוטלו כך שהיה אפשר לשגר רק 3 משימות J, ומאחר שמשימת אפולו 15 הפכה למשימת ה־J הראשונה (ואפולו 16 ו־17 למשימות ה־J השנייה והשלישית) - לא נותרה תכלית ראויה לשיגור '''אפולו 18''', והיא בוטלה.
 
===זיהוי המשימות===
במרץ 1967, לאחר שיגורם של שלוש משימות אפולו לא מאוישות על גבי משגר [[סטורן IB]], ולאחר אסון [[אפולו 1]], יצאה הוראה מהמטה המרכזי של נאס"א לשנות את צורת מספור המשימות.{{הערה|שם=זיהויי אפולו|[http://www.astronautix.com/details/des17691.htm Apollo Saturn 1967.03.25 - Designations for Apollo]}}
 
עד אז מוספרו המשימות בצורה הזו: "AS-YXX", כאשר ה־AS הוא קיצור של Apollo-Saturn (אפולו־סטורן), ה־Y הוא סוג המשגר (1 - סטורן I,{{כ}} 2 - סטורן IB,{{כ}} 5 - סטורן V) וה־XX הם המספר הסידורי של המשימה. למעשה, המספור היה הזיהוי הסידורי של המשגר, כלומר המשימה נקראה על שם המשגר. לכן יצא שהמשימות לא מוספרו על פי סדר שיגורם אלא לפי המשגר ששימש את השיגור (כך יצא שמשימת AS-203 שוגרה לפני AS-202). בלבול נוסף נוצר לאחר שהמשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו (שנקראה בדיעבד [[אפולו 1]]), שנקראה על שם משגרה - AS-204 - בוטלה כביכול לאחר השרפה, והמשגר הוצב לשימוש משימה חדשה ([[אפולו 5]]).{{הערה|שם=זיהויי אפולו}}
 
ההוראה שהוציאה נאס"א הייתה שמעתה ואילך, כל משימות התוכנית יזוהו כ"אפולו X", כאשר ה־X הוא מספר סידורי שמתחיל מ־4 (כדי להתחשב בשלוש המשימות הקודמות ששוגרו תחת הזיהויים AS-201 עד AS-203, שיקראו "אפולו 1", "אפולו 2" ו"אפולו 3"). המספר היה ניתן לפי סדר השיגור ולא כתלות במשגר.{{הערה|שם=זיהויי אפולו}}
 
פיתוח הצעות אלו נדחה:
* '''בסיס ירחי''' - בהצעה זו נכללו שני שיגורים של סטורן V: אחד היה נושא מעבדה שהייתה נוחתת על הירח ללא אנשי צוות והשני היה נושא 3 אסטרונאוטים לשהייה ממושכת של עד 200 יום בירח וסביבו. הבעיה המרכזית בתכנון זה היה בידודו הממושך של טייס תא הפיקוד שהיה נאלץ להישאר סביב הירח לבדו במשך זמן זה ועל כן הוצע רכב נחיתה משופר וגדול יותר.{{הערה|[http://www.astronautix.com/craft/aesrbase.htm AES Lunar Base]}}
* '''[[מושבת ירח]]''' - הצעה זו דמתה באופן כללי להצעת הבסיס הירחי, אך היא כללה את החלפת הצוותים והרחבת הבסיס עם כל משימה, עד שתהפוך למושבה. כל צוות שהיה מגיע לירח היה גדול יותר מקודמו והיה שוהה בירח לפרק זמן ממושך יותר של עד 180 יום.{{הערה|[http://www.astronautix.com/craft/lesrbase.htm LESA Lunar Base]}}
* '''ביצוע יעף על פני נוגה''' - הצעה זו כללה שיגור משגר סטורן V שבראשו צירוף CSM עם שלושה אנשי צוות. לאחר הכניסה למסלול סביב כדור הארץ הייתה עוגנת החללית בשלב עליון מרוקן של משגר סטורן IB שהיה מותאם להפיכה למעבדה ולאזור מגורים. לאחר מכן הייתה עוזבת החללית־מעבדה את מסלול כדור הארץ למסע אל עבר [[נוגה]]. כעבור כארבעה חודשים הייתה מבצעת החללית יעף על פני נוגה במרחק של כ־5,000 ק"מ מעל פניו. בעת ביצוע היעף היו משחררים האסטרונאוטים [[גשושית]] או מספר גשושיות אל אטמוספירת וקרקע נוגה, וכן מבצעים מדידות שונות מתוך חלליתם. גם בזמן המסע אל נוגה ובחזרה היה מבצע הצוות ניסויים שונים ומדידות.{{הערה|[http://ntrs.nasa.gov/archive/nasa/casi.ntrs.nasa.gov/19790072165_1979072165.pdf Manned Venus Flyby study]}}
* '''[[וויאג'ר (מאדים)|מארס וויאג'ר]]''' - הצעה זו כללה בתחילה שיגור נחתת אל מאדים בתוך תא פיקוד של חללית אפולו על גבי משגר סטורן IB, אך לאחר שהתגלה כי אטמוספירת מאדים דלילה בהרבה מאטמוספירת כדור הארץ, הובן שניתן להשתמש במגיני חום פשוטים יותר. ההצעה הסופית כללה את שיגורן של שתי גשושיות לחקר מאדים על גבי משגר סטורן V יחיד, אך ההצעה נדחתה סופית ב־1971. עם זאת, רעיונות מהתוכנית שימשו את [[תוכנית ויקינג]].{{הערה|[http://www.astronautix.com/craft/voyr1973.htm Voyager 1973]}}
 
פיתוח הצעות אלו אושר ובסופו של דבר הן אוחדו לתוכנית אחת - [[סקיילאב]]:
* '''אפולו טלסקופ מאונט''' (מצפה אפולו) - הצעה זו כללה הפיכת שלב המראה של רכב נחיתה ירחי למצפה כוכבים לביצוע תצפיות על [[השמש]] וכדור הארץ, שהיה משוגר על גבי סטורן IB ועוגן ב־CSM עם שלושה אנשי צוות. המשימה הייתה חגה ב[[מסלול לווייני נמוך]] סביב כדור הארץ ונמשכת בין 21 ל־28 יום.
* '''משימת סיור מאוישת''' - הצעה זו כללה הסבת רכב נחיתה ירחי למעבדה שהייתה משוגרת על גבי משגר סטורן IB ל[[מסלול קוטבי]].
* '''[[תחנת חלל]]''' - הצעה זו כללה הסבת שלב [[S-II]] (ולאחר מכן שונתה ההצעה לשלב [[S-IVB]]) משומש לתחנת חלל
 
===סקיילאב===
{{הפניה לערך מורחב|סקיילאב}}
[[קובץ:Skylab illustration.jpg|250px|ממוזער|שמאל|איור של [[סקיילאב]] וחללית אפולו עוגנת בה]]
[[סקיילאב]] הייתה [[תחנת חלל|תחנת החלל]] האמריקאית הראשונה בחלל. היא שוגרה ב־[[14 במאי]] [[1973]] על גבי משגר [[סטורן INT-21]] - משגר סטורן V ששלבו השלישי הוחלף בתחנת החלל. תחנת החלל תופעלה על ידי נאס"א בין 1973 ל־1979 כאשר בשנים 1974–1973 ביקרו בתחנה שלושה צוותים, ששוגרו בחלליות אפולו שכללו רק את ה־CSM, וששהו בו לפרקי זמן של עד 84 יום במהלכם בוצעו ניסויים שונים. סקיילאב נעזבה על ידי הצוות האחרון (סקיילאב 4) בפברואר 1974 ומאז הייתה לנאס"א רק שליטה מעטה עליה. התחנה הייתה אמורה להישאר במסלול עד לכניסתם לפעולה של [[מעבורת חלל|מעבורות החלל]], שהיו אמורות להחזיר אותה לשימוש, אך סופות שמש גרמו להתעבות האטמוספירה שהאטה את תחנת החלל עד שלבסוף היא חדרה לאטמוספירה ב־11 ביולי 1979 והתפרקה.
 
[[סקיילאב 2]] שוגרה ב־25 במאי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה הראשונה אל תחנת החלל סקיילאב. הצוות כלל שלושה אסטרונאוטים ששוגרו בחללית אפולו ושהו בחלל 28 ימים, ובכך שברו את שיא השהייה הממושכת בחלל עד אז. הצוות היה גם לצוות תחנת החלל הראשון שחזר לכדור הארץ בחיים מאחר שצוות תחנת החלל [[סאליוט 1]] הסובייטי נהרג במהלך החזרה לכדור הארץ ב־30 ביוני 1971. צוות סקיילאב 2 חזר לכדור הארץ בשלום ב־22 ביוני 1973.
===אפולו־סויוז===
{{הפניה לערך מורחב|אפולו-סויוז}}
[[אפולו-סויוז|אפולו־סויוז]] הייתה משימת החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית וברית המועצות, שסימנה את סוף [[המרוץ לחלל]]. המשימה הייתה גם האחרונה של החללית אפולו, והמשימה המאוישת האמריקאית האחרונה עד לשיגור [[מעבורת החלל קולומביה]] למשימת [[STS-1]], ב־1981. שתי חלליות עם שני צוותים - חללית אפולו עם 3 אנשי צוות, ו[[סויוז (חללית)|חללית סויוז]] עם 2 אנשי צוות, שוגרו ב־[[15 ביולי]] [[1975]], אפולו על גבי משגר [[סטורן IB]] מ[[מרכז החלל קנדי]] וסויוז על גבי [[סויוז (משגר)|משגר סויוז]] מ[[קוסמודרום בייקונור]] שב[[קזחסטן]], למסלול היפגשות בחלל. במשימה זו, במקום את רכב הנחיתה הירחי, נשאה החללית אפולו מתאם מיוחד, שצידו השני עוצב כך שיוכל להתחבר לחללית הסובייטית. שתי החלליות נפגשו בחלל ב־17 ביולי וצוותיהם החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד. החלליות נפרדו בפעם האחרונה (נעשו מספר תרגילי עגינה והיפרדות) ב־19 ביולי אז חזרו החלליות לכדור הארץ.
 
==עלויות וביטול התוכנית==
* הפעלת המתקנים: 2,420,600,000{{כ}}$
 
העלות הסופית של התוכנית דווחה לקונגרס ב־1973 ועמדה על 25.4 מיליארד $.{{הערה|House, Subcommittee on Manned Space Flight of the Committee on Science and Astronautics, 1974 NASA Authorization, Hearings on H.R. 4567, 93/2, Part 2, p. 1271.}} התוכנית ניצלה את רוב תקציבה של נאס"א, שעדיין הייתה בשנותיה הראשונות (נאס"א הוקמה ב־1958 ותוכנית אפולו החלה את דרכה ב־1961). לדוגמה, ב־1966 הוצאות התוכנית היוו כ־60% מתקציבה השנתי של נאס"א - שעמד אז על 5.2 מיליארד $.{{הערה|[http://ntrs.nasa.gov/archive/nasa/casi.ntrs.nasa.gov/19690013030_1969013030.pdf . "The World Wide Spread of Space Technology"]}}
 
ב־2009 ערכה נאס"א [[סימפוזיון]] על עלויות התוכנית אשר הציגה הערכה של עלויות התוכנית, שעמדו על כ־170 מיליארדי דולרים של שנת 2005. סכום זה כלל את כל עלויות [[מחקר ופיתוח|המחקר והפיתוח]], את רכישתם של 15 משגרי סטורן V,{{כ}} 16 צירופי CSM,{{כ}} 12 רכבי נחיתה ירחיים, עלויות התמיכה וניהול התוכנית, עלויות בנייתם של המתקנים הקרקעיים ושדרוגם, ועלויות המשימות עצמם. הערכה זו מבוססת על דיווח [[משרד התקציבים של הקונגרס]] "A Budgetary Analysis of NASA’s New Vision for Space" (ניתוח תקציבי של חזון החלל של נאס"א) שפורסם בספטמבר 2004.{{הערה|שם=ה35}}
|}
 
כמעט כל הסלעים שהובאו מן הירח מראים הוכחות לכך כי חוו תהליכי התנגשות. לדוגמה, דוגמאות רבות נושאים "צלקות" - מכתשי פגיעה קטנים - שנוצרו על ידי מיקרומטאוריטים, דבר שלא ניתן למצוא בסלעים בכדור הארץ בגלל האטמוספירה העבה שלו השורפת כליל את המיקרומטאורים. בנוסף, דוגמאות רבות מראות סימנים לכך שחוו לחצים שנוצרו מ[[גל הלם|גלי הלם]], הנוצרים במהלך אירועי התנגשות. חלק מהדוגמאות שהובאו, מקורן בחומרים שהותכו במהלך התרסקות על הירח, ונמצאו סמוך למכתשים. לבסוף, כל הדוגמאות שהובאו מן הירח מורכבים משברי אבנים ומינרלים שונים שהתאחדו ככל הנראה בעקבות התנגשויות רבות להן היו עדים.
 
תוצאות ניתוח הרכב דוגמאות הירח, תומכות בתאוריית [[השערת ההתנגשות הענקית|המכה הגדולה]], לפיה הירח נוצר משברים שהועפו מכדור הארץ לחלל בעקבות התנגשות גוף כלשהו בו.{{הערה|Burrows, William E. (1999). This New Ocean: The Story of the First Space Age. Modern Library. p. 431.}}
 
[[קובץ:The Earth seen from Apollo 17.jpg|200px|ממוזער|שמאל|"[[הגולה הכחולה]]"]]
האסטרונאוטים של משימת [[אפולו 8]], המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח, שלחו תמונות טלוויזיה של כדור הארץ והירח אל כדור הארץ, וקראו בפסוקי הבריאה מ[[ספר בראשית]], בערב [[חג המולד]], 1968, בתשדיר הטלוויזיה שהוערך כי היה הנצפה ביותר בכל הזמנים עד לאותה תקופה. תמונות נוספות של כדור הארץ, ובמיוחד "[[הגולה הכחולה]]" שצולמה מ[[אפולו 17]], שהראו את כדור הארץ כ"חללית ארץ" (Spaceship Earth) - גוף זעיר ושברירי ביחס ליקום הסובב אותו, העלו רבות את ה[[סביבתנות|מודעות הסביבתית]] באותה תקופה.{{הערה|[http://forumpolitics.com/blogs/2007/03/17/an-inconvient-truth-transcript/ An Inconvient Truth Transcript]}}
 
===ביקורת===
{{נושא מורחב|נושאים=[[תוכנית קונסטליישן]], [[משימות מאוישות למאדים]]}}
[[קובץ:Altair-Lander.jpg|250px|ממוזער|שמאל|הדמיית משימה מאוישת אל הירח במסגרת [[תוכנית קונסטליישן]] ובאמצעות החללית [[אלטאיר (חללית)|אלטאיר]]]]
מאז משימת [[אפולו 17]] בדצמבר 1972 אף משימת חלל מאוישת ואף אדם לא עזב את מסלול כדור הארץ. ב־20 ביולי 1989 (יום השנה ה־20 לנחיתה הראשונה על הירח) הציג נשיא ארצות הברית, [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג' בוש האב]], תוכנית שאפתנית לחקר החלל שתיפרש על פני 30 שנה. חזון זה, שנקרא Space Exploration Initiative (ובקיצור SEI), יועד להביא להקמת [[מושבת ירח|בסיס קבע על הירח]],{{הערה|[http://history.nasa.gov/sei.htm The Space Exploration Initiative]}} אך בעיות כגון תקציב, חוסר תמיכה ציבורית וחוסר תמיכה בקונגרס האמריקאי הובילו לקטילת התוכנית עוד לפני שהחלה. ב־2004, בעקבות מסקנות ועדת החקירה של [[אסון מעבורת החלל קולומביה|אסון הקולומביה]], הציג בנו של בוש האב, [[ג'ורג' ווקר בוש]] (שכיהן כנשיא ארצות הברית), את [[החזון לחקר החלל]], שקרא לפרישת צי המעבורות המתיישנות של נאס"א, השלמת בניית [[תחנת החלל הבינלאומית]] ושיגור אסטרונאוטים אל הירח, ל[[אסטרואיד]]ים ולבסוף ל[[מאדים]]. הנחיתה על הירח יועדה להתבצע עד שנת 2020 ונשקלה האפשרות להקים בו בסיס קבע בו יבחנו הטכנולוגיות שידרשו לנחיתה מאוישת על מאדים.{{הערה|שם=הצ113}}{{הערה|[http://history.nasa.gov/Bush%20SEP.htm President Bush Announces New Vision for Space Exploration Program]}} בשונה מאביו, חזונו של בוש הבן דווקא קיבל תמיכה מהציבור ומהקונגרס, ונאס"א החלה לפתח את [[תוכנית קונסטליישן]]. במסגרת התוכנית החל פיתוחם של שני משגרים חדשים: [[ארס 1]] ו[[ארס 5]] - שיועד להיות עוצמתי יותר מהסטורן V, ושתי חלליות חדשות: אוריון CEV (שתתפקד ב־CSM) ו[[אלטאיר (חללית)|אלטאיר]] (שתתפקד כרכב נחיתה).{{הערה|[http://www.nasa.gov/pdf/163092main_constellation_program_overview.pdf Constellation Program Overview]}} כדי לחסוך בעלויות פיתוח התוכנית החליטו בנאס"א להיעזר בפיתוחים ורכיבים קיימים, כגון מנוע ה־[[J-2]] ששימש את שלבו השלישי של הסטורן V, אותו הוחלט לשדרג ולהפוך ל־[[J-2X]], ומאיצי מעבורות החלל, אותם הוחלט להתאים לשימוש הארס 5, וכן רכיבים ומערכות נוספות, בעיקר "שאריות" מ[[תוכנית מעבורות החלל]]. אך התוכנית נתקלה בעיכובים וחוסר עמידה בלוחות הזמנים שהוצבו לה וכן בבעיות תקציביות.{{הערה|1=[http://www.usatoday.com/tech/science/space/2009-09-15-return-to-moon_N.htm?csp=34 Return-to-moon plan gets boost on Capitol Hill]}} לאחר כניסתו ל[[הבית הלבן|בית הלבן]] ב־2009 הקים [[ברק אובמה]] את "ועדת אוגוסטין" שמטרתה הייתה להעריך בין היתר את תוכנית קונסטליישן. הוועדה קבעה כי חסרים לנאס"א כ־3 מיליארד דולרים כל שנה כדי לעמוד ביעדי התוכנית, אך גם כי יש צורך במשימות מאוישות אל הירח לפני שיגור משימות מאוישות למאדים.{{הערה|[http://www.nasa.gov/pdf/396093main_HSF_Cmte_FinalReport.pdf US space review]}}{{הערה|[[:en:Review of United States Human Space Flight Plans Committee|Review of United States Human Space Flight Plans Committee]]}} מסקנות הוועדה הובילו את אובמה לבטל את תוכנית קונסטליישן בתחילת 2010.{{הערה|[http://www.nasa.gov/pdf/420990main_FY_201_%20Budget_Overview_1_Feb_2010.pdf NASA budget 2011]}} למרות ביטול התוכנית הורה אובמה להמשיך בפיתוח חללית ומשגר לשיגור משימות אל מעבר למסלול כדור הארץ, וב־2011 הציגה נאס"א את החללית אוריון MPCV (שהיא למעשה האוריון של תוכנית קונסטליישן) ואת ה־[[Space Launch System|SLS]] - המשגר העתידי של נאס"א.{{הערה|[http://www.space.com/11765-nasa-deep-space-exploration-vehicle-announcement.html NASA Unveils New Spaceship for Deep Space Exploration]}}{{הערה|[http://www.nasa.gov/home/hqnews/2011/sep/HQ_11-301_SLS_Decision.html NASA Announces Design For New Deep Space Exploration System]}}
 
===תצפיות נוכחיות===
ב־2008, ה[[גשושית]] [[סלן|SELENE]], ששוגרה על ידי [[סוכנות החלל היפנית]], צפתה ב"הילת" המכתש שיצר רכב הנחיתה הירחי (LM) של [[אפולו 15]] במהלך המראת המשימה מן הירח.{{הערה|[http://www.jaxa.jp/press/2008/05/20080520_kaguya_e.html The "halo" area around Apollo 15 landing site observed by Terrain Camera on SELENE(KAGUYA)]}} ב־2009 צילמה ה[[מקפת לסקר הירח]] של נאס"א את "השרידים" (שלבי הנחיתה של רכבי נחיתה, רכבי הנדידה הירחיים ומכשירים מדעיים שונים) התוכנית שהושארו על הירח וכן את אתרי הנחיתה בכללותם, בעודה מקיפה את הירח בגובה 50 ק"מ מעל פניו.{{הערה|[http://www.nasa.gov/mission_pages/LRO/multimedia/lroimages/apollosites.html LRO Sees Apollo Landing Sites]}}{{הערה|[http://www.nasa.gov/mission_pages/apollo/revisited/index.html Apollo Landing Sites Revisited]}}
 
משימות ירחיות עתידיות, המיועדות לנחות על הירח, כגון [[Google Lunar X PRIZE]], מכוונים במטרה להשיג תצלומים קרובים של אותם "שרידים" כמו גם "שרידים" מתוכניות אחרות - נחתות שנחתו במסגרת תוכניות [[תוכנית סרוויור|סרוויור]], [[תוכנית לונה|לונה]] ועוד.{{הערה|[http://lunar.xprize.org/about/overview "Overview"]}}
 
<gallery>
* [[חקר הירח]]
* [[תוכנית החלל האמריקאית]]
* [[תוכנית ארטמיס]] - מטרתה הנחתת בני אדם על הירח ב-2024ב־2024.
 
==לקריאה נוספת==
* [https://www.flickr.com/photos/projectapolloarchive/albums/with/72157656754109323 ארכיון תמונות של תוכנית אפולו], באתר [[פליקר]]
* {{הידען|שירות הידען|47 שנה לנחיתה על הירח: הטכנולוגיות שהיו שם ותרמו לעידן הטכנולוגיה של היום|technologies-on-the-moon-2007169|20 ביולי 2016}}
*[https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=10906 ״1968: העתיד כבר כאן״] - פרק על תוכנית אפולו ועל הטכנולוגיה של שנת 68׳ בפודקאסט [https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progId=2019 ״מינהר הזמן״], [[תאגיד השידור הישראלי|״כאן״, תאגיד השידור הישראלי]]
* {{מקור ראשון|[[אריאל שנבל]]|דקה אחר דקה: הרגעים הגדולים והקטנים בהגעת האדם לירח|magazine/154603|15 ביולי 2019}}
* {{ידיעות אחרונות|ציפי שמילוביץ|הליכת ירח|5551705|16 ביולי 2019}}