המערכה על יוון – הבדלי גרסאות

[[אדולף היטלר|היטלר]] החליט כי [[גרמניה הנאצית]] תתערב בלחימה ב[[יוון]], בין היתר על שום הצורך לאבטח את אגפו הדרומי לקראת הפלישה לברית המועצות ולהגן על שדות הנפט החיוניים לו בפלויישטי רומניה, מיד לאחר הגעת כוחות הסיוע הבריטים,תרחיש ממנו חשש היטלר<ref name=":1" />. אף על פי היות יוון נייטרלית לפני המתקפה ה[[איטליה הפאשיסטית|איטלקית]], הכוחות הבריטיים שנשלחו כסיוע להגנה היוונית גרמו להיטלר לחשוש משימוש ביוון לפתיחת חזית באגף הדרומי שלו. היטלר הורה ל[[מטה כללי|מטה הכללי]] לתקוף ביוון מבסיסים ב[[רומניה]] ו[[בולגריה]] ובכך להמשיך בתוכניתו לניטרול הבסיסים הבריטים ב[[הים התיכון|ים התיכון]]. ב-[[12 בנובמבר]] 1940 הוציא [[הפיקוד העליון של הוורמאכט]] את הוראה מס. 18 בה תכנן פעולות לכיבוש יוון ו[[גיברלטר]] באביב [[1941]] ([[מבצע פליקס]]). ביטחונו של היטלר בכך שגנרל [[פרנסיסקו פרנקו]] יסכים להצטרף למלחמה לצד [[מדינות הציר|מדינות "הציר"]] נתגלה כחסר ביסוס. ה[[קאודיו]] פרנקו הבהיר היטב שיהיה ביכולתו להיכנס למלחמה רק כאשר תעמוד בריטניה על סף התמוטטות<ref>{{צ-ספר|מחבר=אנטוני ביוור|שם=מלחמת העולם השנייה|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=ידיעות אחרונות ספרי חמד|שנת הוצאה=2014|מתרגם=עמנואל לוטם|עמ=176}}</ref>. התנגדותו של פרנקו הפכה את מבצע פליקס לבלתי אפשרי. לכן, המתקפה הגרמנית ב[[דרום אירופה]] , כחלק מ"האסטרטגיה ההיקפית" נגד מאחזי בריטניה במזרח התיכון, עברה שינוי והוגבלה ליוון בלבד. מה גם שבשלב זה איבד היטלר עניין במזרח התיכון והתמקד בפלישה לברית המועצות ומבצע מריטה לכיבוש יוון נועד לאבטח את אגפו הדרומי<ref name=":0" /> {{ש}} ב-[[13 בדצמבר]] 1940, לאחר ביטול הוראה מס. 18 הוציא [[הפיקוד העליון של הוורמאכט]] את הוראה מס. 20, בה תוכננה פלישה ליוון, דרך בולגריה, תחת [[שם קוד|שם הקוד]] '''מבצע מריטה'''. התוכנית הייתה לכבוש את [[צפון הים האגאי]]. בתוך זמן קצר שכנעו מפקדי ה[[לופטוואפה (ורמאכט)|לופטוואפה]] וה[[קריגסמרינה]] את היטלר, לכלול בתוכנית את כל יוון היבשתית<ref>{{צ-ספר|מחבר=אנטוני ביוור|שם=מלחמת העולם השנייה|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=ידיעות אחרונות ספרי חמד|שנת הוצאה=2014|מתרגם=עמנואל לוטם|עמ=175}}</ref>.{{ש}} [[ההפיכה ביוגוסלביה]] {{אנ|Yugoslav coup d'état}} ב-[[27 במרץ]] 1941, שהתרחשה יומיים אחרי [[עוצר (שליט)|שהנסיך העוצר]] [[פאבלה, נסיך יוגוסלביה|פאול]] וממשלתו חתמו על [[ההסכם התלת-צדדי|ההסכם התלת צדדי]] עם גרמניה הנאצית ואיטליה<ref name=":4">{{צ-ספר|מחבר=אנטוני ביוור|שם=מלחמת העולם השנייה|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=2014|עמ=180}}</ref>, יצרה שינוי פתאומי במהלך האירועים שהתאים מאוד לשאיפות גרמניה: כיבוש יוגוסלביה יהפוך את כיבוש יוון לנוח יותר מבחינה צבאית<ref>{{צ-ספר|מחבר=Beevor, Antony|שם=Crete : the battle and the resistance|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=1994|עמ=32}}</ref>. היטלר, ש"השתנק משאיפת נקם", כדברי המתורגמן שלו, היה משוכנע שהבריטים ואפילו ברית המועצות בחשו בקלחת ופקד על הפיקוד העליון (OKH) להיערך לפלישה ללא אולטימטום וללא הכרזת מלחמה. הלופטוואפה קיבל הוראה לתקוף את בלגרד בהקדם האפשרי. המבצע ייקרא '''שטרָאפגרִיכט''' (גמול)<ref name=":4" />.

ב-[[13 בינואר]] [[1941]] הגיע גנרל [[ארצ'יבלד וייוול|ארצ'יבלד וויוול]] מפקד הכוחות הבריטיים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] לפגישה עם [[גאורגיוס השני, מלך היוונים|גאורגיוס השני מלך היוונים]], ראש ממשלת יוון [[יואניס מטאקסס]] והרמטכ"ל היווני גנרל [[אלכסנדרוס פאפאגוס]] ב[[אתונה]]. בפגישה ביקש גנרל פאפאגוס, כוח תגבור בריטי שיכלול 9 [[דיוויזיה|דיוויזיות]] מ[[צבא בריטניה]] ובנוסף סיוע אווירי תואם. גנרל ארצ'יבלד וויוול, הנציג הבריטי הבכיר השיב כי ביכולתו להקצות להם כוח סמלי בן שתיים עד שלוש דיוויזיות בלבד. היוונים סירבו מחשש שהכוח הבריטי הסמלי יהיה גדול מספיק כדי לספק תירוץ לפלישה גרמנית ליוון, אך קטן מדי בכדי להתמודד מולה<ref>{{צ-ספר|מחבר=Beevor, Antony|שם=CRETE : the battle and the resistance|מקום הוצאה=Colorado|מו"ל=Westview Press|שנת הוצאה=1994|עמ=14|קישור=https://archive.org/details/cretebattleth00beev}}</ref>. הממשלה היוונית החליטה שאם כוחות גרמנים יחצו את ה[[דנובה]], מרומניה לתוך בולגריה, יבקשו מהבריטים את סיוע הכוחות שלהם. עם מותו של גנרל מטאקסאס מסרטן הגרון ב - 29 בינואר 1941, החליטה ממשלתו של ראש הממשלה החדש [[אלכסנדרוס קוריזיס]] עד מהרה, על נכונותה לקבל סיוע בריטי בכל היקף<ref>{{צ-ספר|מחבר=Beevor, Antony|שם=CRETE : the battle and the resistance|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=1994|עמ=16|קישור=https://archive.org/details/cretebattleth00beev}}</ref><ref name=":2" />

ב-[[2 במרץ]] החל '''מבצע בוהק''', שבמסגרתו הועברו חיילים וציוד ליוון דרך הים. המבצע החל כאשר 26 נושאות חיילים עגנו ב[[נמל]] [[פיראוס]]. ב-[[3 באפריל]] הוחלט בפגישה משותפת של הבריטים, היוונים והיוגוסלאבים שבמקרה של פלישה גרמנית היוגוסלבים יחסמו את הגרמנים בעמק ה[[סטרומה (נהר)|סטרומה]]. במהלך הפגישה הדגיש פפגוס את חשיבות המתקפה על האיטלקים במקרה של מתקפת נגד גרמנית. עד ה-[[24 באפריל]] הגיעו ליוון יותר מ-62,000 חיילים [[אוסטרליה במלחמת העולם השנייה|אוסטרלים]], [[ניו זילנד במלחמת העולם השנייה|ניו זילנדים]], [[התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה|ארץ ישראלים]] ו[[קפריסין|קפריסאים]]. הכוחות המשולבים כונו כוח "W" ומפקדם היה לוטננט-ג'נרל [[הנרי מייטלנד וילסון]]<ref name=":2" />.

הפלישה [[יוגוסלביה|ליוגוסלביה]] ויוון החלה סימולטנית ב-[[6 באפריל]] 1941<ref name=":5">{{צ-ספר|מחבר=Beevor, Antony|שם=Crete : the battle and the resistance|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=1994|עמ=33}}</ref>. בעוד [[לופטוואפה (ורמאכט)|הלופטוואפה]] הפציץ את [[בלגרד]] שב[[יוגוסלביה]]. [[קורפוס הפאנצר ה-40]] שהיה אמור לתקוף דרך דרום יוגוסלביה החל את המשימה בחמש ב[[בוקר]]. הם תקפו מהגבול עם [[בולגריה במלחמת העולם השנייה|בולגריה]] משתי נקודות שונות. בערב ה-[[8 באפריל]] כבשה [[הדיוויזיה ה-73 (ורמאכט)|הדיוויזיה ה-73]] את [[פרילפ]], וחתכה את קו ה[[רכבת]] שעבר בין בלגרד ל[[סלוניקי]]. בערב ה-[[9 באפריל]] הורהפרס גנרל [[גאורג שטומה]] לכוחותיואת כוחותיו כדי לפלוש ל[[ביטולה|מונאסטיר]], כהכנה למתקפה כנגד [[פלורינה]]. עמדה זו איימה לכתר את היוונים ב[[אלבניה]], אותואת כוח W<ref>{{צ-ספר|מחבר=McClymont, W. G.|שם=To Greece|מקום הוצאה=Wellington|מו"ל=Historical Publications Branch|שנת הוצאה=1959|עמ=111|סדרה=The Official History of New Zealand in the Second World War 1939–1945|קישור=http://nzetc.victoria.ac.nz/tm/scholarly/tei-WH2Gree-f1.html}}</ref> באזור פלורינה, [[אדסה (יוון)|אדסה]] ו[[קטריני]]. בעוד חוליות אבטחה חלשות הגנו על עורף הכוחות מפני מתקפת פתע ממרכז יוגוסלביה, פנתהנעו יחידות מ[[דיוויזיית הפאנצר ה-9]] מערבה, על מנת לחבור אל האיטלקים בגבול האלבני<ref>{{צ-ספר|מחבר=George E.Blau|שם=THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS

[[קו מטקסס]] הוגן על ידי ארמיית מקדוניה המזרחית ([[לוטננט גנרל]] [[קונסטנטינוס בקופולוס]]), שכללה את הדיוויזיות ה-7, ה-14 וה-18. הקו נמשך כ-170 ק"מ לאורך נהר נסטוס במזרח ולאחר מכן פנה מזרחה, בעקבות הגבול הבולגרי עד הר [[בלאסיצה]], סמוך לגבול היוגוסלבי. הביצורים נועדו לחיל מצב שכלל מעל 200,000 חיילים, אבל בפועל היו רק כ-70,000 חיילים, שהיו מפוזרים למדי. כ-950 חיילים בפיקודו של מיור גאורגיוס דוראטסוס מהדיוויזיה ה-14 ([[מייג'ור גנרל]] קונסטנטינוס פאפאקונסטנטינו) הגנו על פורט רופל.

הגרמנים נאלצו לפרוץ את הקו כדי לתפוס את [[סלוניקי]], העיר השנייה בגודלה ביוון, עם נמל חשוב מבחינה אסטרטגית, היו חייבים הגרמנים לפרוץ את קו מטקסס. ההתקפה החלה ב-[[6 באפריל]] עם דיוויזיית רגלים אחת ושתי דיוויזיות הרריות מ[[הקורפוס ה-18 (ורמאכט)|הקורפוס ה-18]]. בשל התנגדות חזקה, ביוםרק הראשוןמקץ לא3 הצליחהימי המתקפהלחימה לפרוץקשים אתנפרץ הקו<ref>{{צ-ספר|מחבר=George E.Blau|שם=THE GERMAN CAMPAIGNS IN THE BALKANS
(SPRING 1941)|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=1953, 1986|עמ=88|קישור=https://history.army.mil/books/wwii/balkan/20_260_3.htm}}</ref>, ודו"ח גרמני בסוף היום הראשון תיאר את האופן שבו [[הדיוויזיה ההררית החמישית (ורמאכט)|הדיוויזיה ההררית ה-5]] נהדפה במעבר רופל למרות התמיכה האווירית החזקה ביותר וספגה נפגעים רבים<ref name=":5" />. שני גדודים גרמנים הצליחו להגיע לגובה 600 מטר בפורט רופל ב-6 באפריל, אך הושמדו כמעט לחלוטין. מבין 24 המוצבים שהיו בקו מטקסס, רק שניים נפלו בידי הגרמנים, ואף זאת אך ורק לאחר שהם נהרסו. בימים הבאים, הגרמנים הפציצו את המוצבים עם ארטילריה ומפציצי צלילה, ותוגברו ברגימנט הרגלים ה-125. בערב ה-[[7 באפריל]] הצליחה [[הדיוויזיה ההררית השישית (ורמאכט)|הדיוויזיה ההררית ה-6]] לתפוס מעבר בגובה 2,100 מ', שהיה מכוסה שלג, ונחשב בעיני היוונים, ללאכלא עביר, ובעקבות כך הגיעהוהגיעה לקו הרכבת לסלוניקי. חיל המצב היווני במקום, לחם באומץ כה רב, שלאחר כניעתו, אישרו הגרמנים ללוחמים היוונים לצעוד החוצה על נשקם כשהם מצדיעים להם<ref name=":5" />. [[קובץ:Bundesarchiv Bild 101I-164-0357-29A, Athen, Einmarsch deutscher Truppen.jpg|ממוזער|כוחות גרמנים באתונה, מאי 1941]]