תנועת איקאריה – הבדלי גרסאות

נָאווּ{{הערה|שמה העברי מבוסס על הפסוק "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר", {{תנ"ך|ישעיהו|נב|ז}}}} במדינת [[אלינויאילינוי]] הוקמה במקור ב-1839 על ידי קבוצה [[מורמונים|מורמונית]] בהנהגת [[ג'וזף סמית' הבן]], ומנתה בשיאה 15 אלף בני אדם. עם זאת, בשל רדיפת הקהילות בסביבה, החליטו המורמונים להגר מהיישוב ועזבו ברובם עד שנת 1846 ל[[סולט לייק סיטי]] שב[[יוטה]], והשטח כאמור נמכר ב-1849 לאנשי תנועת איקאריה. המקום הפך לקהילה האיקראית הקבועה הראשונה, והמתיישבים אימצו את המבנה החברתי אשר תואר בספרו של קבה.

ב-15 בפברואר 1858 רכשה הקבוצה של 151 מאנשי הקבוצה על כמה מאות דונם ב[[צ'לטנהאם]], שבסנט לואיס, [[מיזורי]]. הם השתמשו ב-500 דולרים מעזבונו של קבה, ולקחו משכנתא[[משכנתה]] על סך 25 אלף דולר כל מנת לרכוש שלושים ותשעה דונמים ושלושה בניינים בדרום מערב העיר. ההסתגלות לאזור החדש ולשכנים החדשים הייתה קשה, אך האיקארים אימצו חוקה, ברוח הצעתו של קבה לנאוו, עבדו בעיר ורשמו את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים המקומיים. במהרה נפלה גם מושבה זו לוויכוחים שונים, במיוחד במהלך מלחמת האזרחים, אז הצטרפו צעירים רבים לאיחוד. רבים נפלו קורבן גם למגיפות של דיזינטריה וכולרה בחודשים החמים. עד שנת 1864, נותרו בקבוצה רק כ-20 חברים. מכיוון שלא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתאהמשכנתה, במרץ 1864 החזירו את הנכס לבנקאי תומאס אלן מסנט לואיס, ממנו נרכש, כשהם מותירים חוב גדול. באותה שנה עזבו רוב החברים הנותרים את הקהילה וקומונת צ'לטנהאם חדלה מלהתקיים.

בשנת 1852 רכשו האיקארים אדמות במחוזב[[מחוז אדמס]] במדינת [[איווה]] בכדי ליצור יישוב קבע חדש, והחלו להתיישב מדרום-מערב לקווינס סיטי בשנת 1853, איזור שלאחר מכן הוקמה בו העיירה [[קורנינג]]. בשנת 1860, כאשר פשטה מושבת נאוובו את הרגל, עברו רבים מבני הקהילה לאתר החדש שבאיווה. המתנחלים הגיעו ללא רכוש מלבד כישוריהם, אך עם חוב של 20,000 דולרים. השטח כלל כ-4,000 דונם, ובתחילה מצאו לעצמם מקלט בבקתות בוץ, ולאחר מכן בבקתות עץ גסות. הקהילה קיבלה אישור כאגודה רשומה מצד מדינת איווה ב-1860. בתקופת מלחמת האזרחים, הצליחו חברי הקהילה למכור את תוצרתם במחירים טובים ולכסות את חובם הקיבוצי על שנת 1870.

באביב 1874 ביקר במושבה האיקרית שליד קורנינג [[צ'רלס נורדהוף]], שנסע בארצות הברית וערך מחקר על קהילות שיתופיות לצורך כתיבת ספר. באותה תקופה מצא נורדהוף במקום בניין בן שתי קומות, 60 מטרים על 24, אשר שימש כחדר אוכל משותף, בית רחצה ובית ספר. לצידו הוקמו כתריסר בתי חווה רעועים, אשר הכילו באותה התקופה כ-65 חברים בכ-11 משפחות. רוב אנשי הקהילה היתו ממוצא צרפתי, וצרפתית הייתה השפה המדוברת ביניהם, אם כי ביניהם נכללו גם "אמריקאי אחד, [[שווייץ|שוויצרי]], [[שוודים|שוודי]], [[ספרדים|ספרדי]] ושני [[גרמנים]]".

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפצלה גם מושבה זו, הפעם סביב מחלוקת באשר לזכותל[[זכות בחירה לנשים|זכות ההצבעה לנשים]]. סיעת הוויאוקס (vieux icariens) שמנתה 31 (גברים) התנגדה לאפשר את זכות הבחירה לנשים, ואילו סיעת ה'יונס' (jeunes icariens) הייתה בעד ומנתה 17 (גברים). האחרונים עברו לאתר חדש כקילומטר לכיוון דרום מזרח, באמצעות הפקעת שמונה בתי חווה מהמושבה המקורית. קהילת הוויאוקס התפרקה בעקבות פשיטת רגת בשנת 1878.

קהילה נוספת של תנועת איקאריה, 'ספרנזה'(Icaria Speranza) הוקמה על ידי יולס לרו (Jules Leroux, אחיו של הפילוסוף הצרפתי הסוציאליסט [[פייר לרו]]) ואמנד דהי. השניים עזבו ב-1881 את קהילת יונס בקורנינג ורכשו שטח בן 885 אקרים מדרום לקלוברדיילל[[קלוברדייל]] שבקליפורניה. השטח כלל כרמים, פרדסים ושטחים חקלאיים. הקהילה קלטה עוזבים נוספים מקורנינג ובשיאה מנתה 55 חברים, אך ננטשה ב-1886. כיום יש באתר שלט היסטורי המעיד על קיומה, במקום בו עמד בית הספר שלה.