תנועת איקאריה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Nizzan Cohen (שיחה | תרומות) |
Nizzan Cohen (שיחה | תרומות) |
||
שורה 78:
מולה התייצבו החברים הוותיקים שהתנגדו להצעות אלו, והתנגדו גם לקליטת חברים חדשים מחשש לאבד את מעמד הרוב. קבוצה זו מנתה 31 חברים גברים. באביב 1876 איימה קבוצת הרוב הוותיק על הצעירים מפני הוצאתם מהקומונה. ב-17 באפריל הניחה סיעת המיעוט הצעירה הצאה לסדר היום של האסיפה הכללית ובה ביקשה לפצל את הקהילה באופן מוסכם, אך סיעת הרוב סירבה לדון בכך. בבחירות להנהלת הקבוצה ב-3 בפברואר 1877, נבחר ארסן סאובה, מי שהיה חבר הקומונה בצ'לטהיים עד יום פירוקה, אשר לאחר מכן שב לצרפת והיה פעיל הן באינטרנציונל הראשון והן בקומונה הפריזאית. סאובה עשה מאמץ לפשר בין הסיעות היריבות אך נכשל בכך שכן סיעת הצעירים הייתה עקשנית בהחלטתה לפצל את הקומונה. בסופו של דבר עתרו הצעירים לבית דין שהורה לחלק את רכוש הקומונה בין הפלגים.
קהילת הצעירים נשארה בנקודת ההתיישבות, ואילו הקהילה הוותיקה קיבלה פיצויים בסך 1,500 דולר ועברה מיוזמתה לנקודה חדשה כמיל מערבית. קהילת הצעירים כוננה חוקה חדשה באוקטובר 1879 שכללה בין היתר מתן זכות בחירה לנשים והוגדר הקשר בין הקהילה לאינטרנאציונל. ב-1879 כללה הקהילה 24 גברים 18 נשים וכ-40 ילדים, אך מצבה הכלכלי היה קשה למדי וחילוקי הדיעות בה הוסיפו להיות תדירים והובילו לשורה של פרישות. ההתיישבות האיקארית בנקודה הוסיפה להתקיים עד שנת 1898, אז התפרקה מרצון, וחבריה בחרו להשתלב בעיירות הסמוכות.
סך הכל התקיימה הנקודה האיקארית ליד קורנינג 46 שנים, והייתה לניסוי הקומונאלי החילוני הארוך ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. כיום ניתן למצוא תערוכה אודותיה בלובי האולם של מחוז אדמס בקורנינג, ובאתר ההיסטורי ששופץ של מבני הקהילה.
| |||