|
| הערות =
}}
'''מלחמת העולם הראשונה,''' מלחמה אשר התחוללה בין השנים [[1914]]–[[1918]], והייתה המלחמה הגדולה ביותר עד זמנה ב[[עולם]]. השתתפו בה מדינות על-פני יותר מחצי מ[[כדור הארץ]], והיא נקראה אז '''המלחמה הגדולה''', אף שהשם "מלחמת העולם הראשונה" נטבע כבר בשנת [[1920]] על ידי סגן-אלוף צ'ארלס רפינגטון בספרו "The first world war, 1914–1918”.{{הערה|1=Fred R. Shapiro, '''The Yale Book of Quotations''', Yale University Press, 2006, p. 329|שמאל=כן}} נהרגו בה למעלה מ-16.5 [[מיליון]] בני אדם, מתוכם כ-40 [[אחוז]]כ־40% אזרחים.
עיקרה של המלחמה התקיים ב[[אירופה]], אשר חולקה לחמש חזיתות עיקריות, שמהן שתיים, המערבית והמזרחית, היו החשובות ביותר:
* [[האימפריה הבריטית]], יחד עם מושבותיה וה[[דומיניון|דומיניונים]] שלה (ובכלל זה [[אוסטרליה]], [[ניו זילנד]], [[קנדה]] ו[[דרום אפריקה]]) (ראו גם [[הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה]])
* [[הרפובליקה הצרפתית השלישית]] ומושבותיה
* [[האימפריה הרוסית]] (פרשה מהמלחמה לאחר [[המהפכה הקומוניסטית]] ב-[[1917]]ב־1917)
* [[ממלכת איטליה]] (הצטרפה ב-[[1915]])
* [[ארצות הברית]] (שהצטרפה ב-[[1917]])
{{הפניה לערך מורחב|הגורמים למלחמת העולם הראשונה}}
הגורם שהצית תגובת שרשרת של תגובות בינלאומיות והוביל בסופו של דבר לפרוץ המלחמה, היה [[רצח פרנץ פרדיננד]], הארכידוכס ויורש העצר האוסטרי, בידי סטודנט [[סרביה|סרבי]] מבוסניה בשם [[גברילו פרינציפ]]. הרצח אירע ב-[[28ב־28 ביוני]] [[1914]] ב[[סרייבו]], בירת [[בוסניה והרצגובינה|בוסניה]], שהייתה בתחום [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]]. תושבי סרייבו היו [[סלאבים]] ושאפו להתאחד עם המדינה השכנה סרביה. בעקבות הרצח הציבה ממשלת אוסטריה לסרביה אולטימטום ובו כמה דרישות: פירוק האגודות הלאומיות, הטלת פיקוח על ה[[עיתונות]] ושיתוף נציגי [[אוסטריה]] בחקירת הרצח.
סרביה הסכימה לכל דרישות אוסטריה אך סירבה לדרישה לפירוק האגודות הלאומיות. בתגובה הכריזה הממלכה האוסטרו-הונגרית מלחמה על סרביה ופלשה אליה. רוסיה, שהייתה בעלת בריתה של סרביה, הכריזה מלחמה על אוסטריה והחלה בגיוס צבא. מערכת הבריתות באירופה הופעלה. על-אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו כאמור רק עילה. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים ב[[אירופה]], ששורשיהם נעוצים בסוף [[המאה ה-19]] ותחילת [[המאה ה-20]].
[[מלחמת צרפת–פרוסיה]] בשנים [[1870]]–[[1871]]1870–1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של [[הקיסרות הגרמנית]], אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של חבל [[אלזס-לורן]]. תחת הדרכתו הפוליטית של ה[[קנצלר גרמניה|קנצלר]] הראשון שלה, [[אוטו פון ביסמרק]], חיזקה גרמניה את מעמדה ב[[אירופה]] באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה [[דיפלומטיה|דיפלומטית]] עם רוסיה.
הכתרתו של [[וילהלם השני]] ל[[קייזר]] בשנת [[1888]] הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בשל תוצאות הבחירות ב-[[1890]]ב־1890, בהן הגיעו מפלגות המרכז והשמאל להישגים מרשימים, וגם, חלקית, בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, הביא וילהלם ל[[התפטרות]]ו של ביסמרק.
חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירדו לטמיון בשנים שלאחר מכן, כיוון שווילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק ל[[רפובליקה]] הצרפתית הזדמנות להשלים ([[1891]]–[[1894]]1891–1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את בנייתו של צי ימי גדול המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של האימפריה הבריטית, ובכך עודד את [[ההסכמה הלבבית]] (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב-[[1904]]ב־1904 והרחבתה ב-[[1907]]ב־1907 כך שתכלול גם את רוסיה.
היריבות בין הכוחות החריפה מ-[[1880]]מ־1880 במאבק ה[[קולוניאליזם|קולוניאלי]] על [[אפריקה]], שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ו[[אסיה]] תחת שלטון אירופי במשך רבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, היה מוכן להתפשר ולהשקיע משאבים בקולוניות. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ההשתלטויות הטריטוריאליות הגרמניות באפריקה וב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]] איימו לפגוע באינטרסים [[אסטרטגיה צבאית|אסטרטגיים]] ומסחריים של הממלכה המאוחדת. תמיכתו של וילהלם בשחרור [[מרוקו]] מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של הממלכה המאוחדת, עוררה את [[משבר טנג'יר]] ([[1911]]), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.
מרכיב מרכזי במתיחות הדיפלומטית, שהלכה וגברה, היה עלייתן של שאיפות [[לאומיות]] חזקות במדינות [[הבלקן]], שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטריים ב[[ממלכת סרביה|סרביה]] בעקבות ההפיכה ([[1903]]) תרמה אף היא ל[[משבר בוסניה]] (1908–1909) בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. לכך תרם גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה ב[[מלחמת רוסיה–יפן]] ([[1904]]–[[1905]]1904–1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.
התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר [[1909]] הביאה את השלטונות הגרמנים לתמיכה ב[[מלחמת מנע]], על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של [[ההסכמה הלבבית]], לפני שחימושה מחדש של רוסיה יוכל להטות את הכף כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-[[1913]]ב־1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שהממלכה המאוחדת נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.
באשר ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]], כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה קצרים (ובמיוחד לאחר עליית [[הטורקים הצעירים]] ב-[[1908]]ב־1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה כדי לשמור על היציבות במזרח התיכון, ב[[צפון אפריקה]] ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בטורקיה פעמים רבות וביקשה לעצמה שליטה בשטחים לחופי [[הים השחור]] ובמצרי ה[[בוספורוס]] וה[[דרדנלים]], שיאפשרו לה גישה ל[[הים התיכון|ים התיכון]], וכריתת ברית ההגנה בין העות'מאנים לגרמנים הפכה אותם לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.
== פרוץ המלחמה ==
דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו כאשר שטחי האימפריה הגובלים בסרביה כמעט שהוכפלו כתוצאה מ[[מלחמת הבלקן הראשונה|מלחמות הבלקן]] ([[1913]]–[[1912]]1913–1912). רבים בהנהגה האוסטרית, בהם ה[[קיסר]] [[פרנץ יוזף]] ו[[קונרד פון הצנדורף]], היו מודאגים לנוכח התסיסה הלאומנית הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. בעודם רדופים על ידי זיכרונות על אודות המערכות רבות ההשראה של ה[[פיימונטה|פיימונטים]] כנגד הפרובינציות ה[[איטליה|איטלקיות]] והאוסטריות ב-[[1859]]ב־1859, הם חששו גם פן תתמוך רוסיה בסרביה, אם זו תספח שטחים [[סלאבים|סלאביים]] מאוסטריה (כשם שצרפת גיבתה את פיימונטה ב[[מערכה (צבא)|מערכה]], שהגיעה לשיאה ב[[קרב סולפרינו]]). תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.
כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהיה הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ה[[הונגריה|הונגרית]] באימפריה. ב-[[1914]]ב־1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על ה[[תקציב]]. ולעיתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת [[אישטוואן טיסה]] (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת [[פדרציה]], או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.
ב-[[28 ביוני]] [[1914]] [[הרצח בסרייבו|התנקשו]] לאומנים סרבים ב[[פרנץ פרדיננד]]. זו הייתה ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "[[היד השחורה]]" – [[ארגון טרור]] סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.
עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ [[לאופולד פון ברכטולד]], לסרביה ([[23 ביולי]] [[1914]]) [[אולטימטום]] בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה ([[25 ביולי]]) וב-[[28 ביולי]] הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.
הממשלה הרוסית, שתמכה ([[1909]]) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב-[[30 ביולי]], בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת ה[[טלגרף]] בין וילהלם ו[[הצאר ניקולאי השני]], שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-[[31 ביולי]] תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה נגד רוסיה ב-[[1 באוגוסט]], ויומיים לאחר מכן גם נגד בת בריתה של רוסיה, [[הרפובליקה הצרפתית השלישית|צרפת]].
התפרצות הקונפליקט מתוארת לעיתים קרובות כתוצאה מהבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים – גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, שנתמכו בידי הממלכה המאוחדת וסרביה. אלא שלמעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בפרוץ הלחימה, על אף שגיוס העתודות הרוסיות והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.
לאחר הצלחתם הראשונה ב[[הקרב הראשון על המארן|קרב על המארן]] שבצרפת, החלו כוחות [[מעצמות המרכז]], ובפרט כוחות גרמנים, בסדרת תמרוני [[איגוף]] על מנת לנסות לאלץ את הצד השני לסגת, במה שנקרא "המרוץ לים". כוחות [[מדינות ההסכמה]], צרפת והממלכה המאוחדת, מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מ[[לורן]] ועד לחוף ה[[פלנדריה|פלמי]] שבבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.
החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול [[שווייץ]]. אף צד לא הצליח להנחית מכה מכרעת במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות ב[[קרב ורדן]] ב-[[1916]]ב־1916, וכישלון "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן, הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.
[[קובץ:Royal Irish Rifles ration party Somme July 1916.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חיילים [[אירים]], בחפירות בעת [[הקרב על הסום]]]]
=== מהפכת אוקטובר ===
{{ערך מורחב|מהפכת אוקטובר}}
במרץ [[1917]] הגיעו לשיאן ההפגנות ב[[סנקט פטרבורג|פטרוגרד]] בהתפטרותו של [[ניקולאי השני, קיסר רוסיה|הצאר ניקולאי השני]] ומינויה של [[ממשלת המעבר הרוסית|ממשלה זמנית]] חלשה, שלמעשה חלקה את כוחה עם [[הסובייט של פטרוגרד]]. בעוד שמצבה של רוסיה בחזית הלך והדרדר התמידה הממשלה הזמנית במדיניות של המשך המלחמה, דבר שהביא לירידה גדולה בפופולריות שלה. אי שביעות הרצון מהמלחמה שימשה יפה את [[המפלגה הבולשביקית]], שהונהגה על ידי [[ולדימיר איליץ' לנין]], וחיזקה אותה.
ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו ב[[שביתת נשק]] ובשיחות עם גרמניה. בתחילה סירבו הבולשביקים להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אולם משחידשה גרמניה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך [[אוקראינה]] הסכימה הממשלה החדשה ל[[חוזה ברסט-ליטובסק]], ב-[[3ב־3 במרץ]] [[1918]], שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילץ אותה למסור למעצמות המרכז שטחים נרחבים, כולל [[פינלנד]], הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה.
== חזיתות דרומיות ==
המערכה על ארץ ישראל וחצי האי סיני החלה, למעשה, כ[[המערכה על תעלת סואץ במלחמת העולם הראשונה|קרב על השליטה בתעלת סואץ]]. במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 הייתה [[הודו]] – "היהלום שבכתר" – של [[האימפריה הבריטית]]. האימפריה העות'מאנית רצתה לפגוע בממלכה המאוחדת על ידי חסימת הדרך להודו שעברה ב[[תעלת סואץ]].
עד [[1917]] מנע [[חיל המשלוח המצרי (1916)|חיל המשלוח המצרי]] מן הטורקים את השגת מטרותיהם בגזרת התעלה – השיט בתעלת סואץ נמשך כסדרו. משנוכחו הבריטים באוזלת ידם של הטורקים הרחיבו את שאיפותיהם עד כדי כיבוש כל מקורות הנפט הערביים ב[[חצי האי ערב]], תוך שזכו לתמיכתם של מנהיגי השבטים הערביים באזור בתוכנית חלוקת אדמות מוסכמת בין [[הרפובליקה הצרפתית השלישית|צרפת]] ובריטניה, [[הסכם סייקס–פיקו]]. בתמורה, הבטיחו הבריטים למנהיגי השבטים הערביים המקומיים לשקול באופן חיובי את שאיפותיהם הלאומיות ב[[מכתבי חוסיין-מקמהון]].
החל מינואר 1917 עברו הבריטים ממגננה להתקפה, חצו את התעלה, והחל המהלך לדחיקת הטורקים מ[[חצי האי סיני]] ו[[ארץ ישראל]], ובהצלחה יתרה ממועד מינויו של הגנרל אלנבי למפקד חיל המשלוח המצרי, ב-28 ביוני 1917. עד חג ה[[חנוכה]] באותה שנה היה חיל המשלוח בשערי [[ירושלים]] אולם התנופה נעצרה לאחר מכן על [[קו שתי העוג'ות]]. המתקפה הגדולה הבאה הייתה בספטמבר 1918, ובעקבותיה נכבשה שאר ארץ ישראל וכן [[לבנון]] ומערב סוריה של היום. חזית ארץ ישראל, ובעיקר קרב עזה, היו החזית היחידה מחוץ לחזית באירופה המערבית במלחמת העולם הראשונה בה נעשה שימוש בטנקים.
=== מעורבות איטלקית ===
[[איטליה]] הייתה מאז [[1882]] בעלת ברית לקיסרות הגרמנית ולאימפריה האוסטרו-הונגרית, אך היא שאפה לספח שטחים אוסטרים ב[[דרום טירול]], [[איסטריה]] ו[[דלמטיה]], והגיעה להבנה סודית עם [[הרפובליקה הצרפתית השלישית|צרפת]], שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה. בתחילת המלחמה נותרה איטליה מחוץ למערכה ובמאי 1915 הצטרפה ל[[מדינות ההסכמה]] והכריזה מלחמה על אוסטריה.
עד סתיו 1917 היה עיקר הכוח האוסטרו-הונגרי מופנה לחזית המזרח, ולאיטלקים היה יתרון מספרי בחזית [[צפון איטליה]]. למרות זאת, כל התקפותיהם על מערכי ההגנה האוסטרים נכשלו והחזית נותרה סטטית, עקב תנאי השטח ההרריים והאמצעים הטכנולוגיים של התקופה, שהקשו על קרב התקפה. עם השיפור במצבן של מעצמות המרכז בחזית המזרחית השתנה המצב. האוסטרים החלו לפעול בכוחות מתוגברים ובסיוע גרמני, והנחילו לאיטלקים מפלות. ב[[קרב קפורטו]] באוקטובר 1917 זכו האוסטרים והגרמנים לניצחון גדול, שכתוצאה ממנו נסוגו האיטלקים כ-100 ק"מ, אך הצליחו להתארגן מחדש ולבלום מתקפות נוספות בהמשך 1918. בסתיו 1918 התהפכה שוב הכף ואיטליה, בסיוע מעצמות ההסכמה, נחלה ניצחון מכריע, בהנהגת הרמטכ"ל [[ארמנדו דיאז]], ב[[קרב ויטוריו ונטו]], באוקטובר 1918. זמן קצר לאחר הקרב יצאה [[אוסטריה-הונגריה]] מהמערכה.
|#FF7F27|מושבות מעצמות המרכז
|#F0534F|מדינות שהצטרפו למעצמות המרכז}}]]
הסרבים הצליחו לבלום שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר [[1914]], אם כי סבלו אבדות רבות ואיבדו שליש משטחם. באוקטובר 1915 נכנסה [[בולגריה]] למערכה לצד מעצמות המרכז, בתקווה לרווחים טריטוריאליים. סרביה המותקפת מכל עבריה נכבשה, אך הצבא הסרבי נסוג בצורה מסודרת והתארגן באזור מקדוניה שבצפון-מזרח יוון, שעליו השתלט כוח צרפתי-איטלקי-בריטי. באזור מקדוניה התבסס קו חזית בין הצבא הסרבי, כוחות המשלוח של מדינות ההסכמה, ומתנדבים יוונים, לבין הצבא הבולגרי וכוחות סיוע גרמנים ואוסטרו-הונגרים. חזית זו, המכונה גם חזית סלוניקי, הייתה סטטית לאורך רוב המלחמה, עם הישגים מוגבלים למדינות ההסכמה.
[[יוון]] הייתה מפולגת בין תומכי המלך [[קונסטנטין הראשון, מלך יוון|קונסטנטין הראשון]] שרחש אהדה למעצמות המרכז ודגל רשמית בנייטרליות, לבין חסידי ראש הממשלה [[אלפתריוס וניזלוס|וניזלוס]] שתמכו בהצטרפות למדינות ההסכמה. תומכי וניזלוס הצטרפו בפועל ללחימה בחזית המקדונית, וב-1917 גבר כוחם ויוון הצטרפה רשמית למלחמה לצד מדינות ההסכמה. יחד עם הצבא היווני במלוא היקפו ותגבורות נוספות התארגנו מדינות ההסכמה ב-1918 למערכה התקפית בחזית המקדונית, שהביאה לשחרור סרביה ולכניעת הבולגרים בספטמבר 1918.
[[קובץ:Armenian Genocide Map-en.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפה מטעם הארמנים שמתארת מחנות ריכוז, מחנות מוות, נתיבי שיירות גירוש, נקודות התנגדות ונתיבי מילוט]]
{{הפניה לערך מורחב|רצח העם הארמני}}
רצח העם הארמני הוא ניסיון ההכחדה השיטתי והמתוכנן של העם הארמני בזמן המלחמה וגם אחריה ([[1915]]–[[1923]]1915–1923), שבוצע על ידי [[האימפריה העות'מאנית]]. הוא התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות – צעדות בכפייה ותחת איום בנשק, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון ומחצה ארמנים נספו באירועים אלה. עד היום אין הכרה של ממש בשואת הארמנים, ורק 23 מדינות מכירות בכך באופן רשמי. ישראל מכירה ברצח העם הארמני באופן חלקי בלבד.
== מערכות במושבות קולוניאליות ==
כחלק מניסיונות הפגיעה באויב לפני ובמשך המלחמה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד (באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים) מרידות לאומיות בשטחים הנשלטים על ידי אויביו.
כך למשל עודדה רוסיה את עמי ה[[בלקן]] שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית למרוד בה, גרמניה עודדה את ה[[אירלנד|אירים]] להיאבק ולדרוש עצמאות מ[[הממלכה המאוחדת]] (מאבק שנמשך והצליח ב[[שנותבשנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]]), והממלכה המאוחדת עודדה את העמים הערביים ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] למרוד בשלטון ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאנים]] ([[המרד הערבי]]) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה ([[מכתבי חוסיין-מקמהון]]), וכוחות ערביים (בראשות המפקד הבריטי [[לורנס איש ערב]]) סייעו לממלכה המאוחדת בפלישתה. מרידה בעלת אופי שונה הייתה [[מרידת מאריץ]] ב[[דרום אפריקה]], שבה מרדו [[בורים]] (דרום אפריקנים דוברי [[אפריקנס]]) כנגד הצטרפות ארצם למלחמה לצד מדינות ההסכמה.
== זירה ימית ==
הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של הממלכה המאוחדת ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]] על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות בין הציים היו מעטות.
ב-[[8ב־8 בדצמבר]] [[1914]] התנהל [[קרב איי פוקלנד]], שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואבטח הובלת גייסות ואספקה לממלכה המאוחדת. ניסיון גרמני לפרוץ את ה[[מצור]] הביא להתנגשות בולטת אחת בין ה[[צי (יחידה בחיל ים)|צי]]ים – [[קרב יוטלנד]] (1916). בקרב הזה הצליחו הגרמנים להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה – פריצת המצור הימי על גרמניה לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות ב[[האוקיינוס האטלנטי|אוקיינוס האטלנטי]] בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.
במלחמה זו הופיעה לראשונה ה[[צוללת]] כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת הממלכה המאוחדת היווה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אז [[U-boot]] מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר [[1915]], כנגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של [[אוניית נוסעים|אוניית הנוסעים]] [[לוסיטניה (אונייה)|לוסיטניה]], ב-[[7 במאי]] 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי האונייה (מהם 128 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניית נוסעים.
בסוף שנת [[1916]] חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה [[מלחמת החפירות]] בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת [[צוללת|צוללות]] בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חיפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר, ראו [[מברק צימרמן]]).
החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות ([[1 בפברואר]] [[1917]]), הייתה בין הגורמים שהביאו את [[ארצות הברית]] להיכנס למלחמה לצד [[הממלכה המאוחדת]] ובעלות בריתה ב-[[6ב־6 באפריל]] 1917.
פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת [[1917]] לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליוני [[טון (מסה)|טון]] (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליוני טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת [[1918]] חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבדות, אספקה מארצות הברית לממלכה המאוחדת.
== הגלגל מתהפך ==
הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, זו ב-[[27 במאי]] הניבה הישגים גרמניים שהביאום עד טווח תותחים ל[[פריז]], בני השוואה להתקדמות בתחילת המלחמה.
ב-[[21ב־21 במרץ]] [[1918]] שיגרה גרמניה מתקפה גדולה, "[[מתקפת האביב|מבצע מיכאל]]" (Operation Michael), כנגד כוחות בריטים ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו [[חיילי סער]] (Stormtroopers), חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת הוטיאר" (על שם [[אוסקר פון הוטיאר]] – Hutier) לפלישה וכיבוש חפירות.
"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של ה[[פילדמרשל]] הצרפתי [[פרדיננד פוש]] לתיאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כ[[גנרליסימו]] של צבאות "ההסכמה" בכל מקום.
=== ניצחון מדינות ההסכמה ===
כוח המשלוח האמריקני, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווים בחזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. ב[[הקרב ביערות בליאו|קרב ביערות בליאו]], מה-[[1מה־1 ביוני]] ל-[[30עד ביוני]]ל־30 [[1918]]ביוני, עזרה [[הדיוויזיה השנייה (ארצות הברית)|הדיוויזיה האמריקנית ה-2]], שכללה את [[גיסות הנחתים של ארצות הברית]], לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.
ב-[[18ב־18 ביולי]] [[1918]], ב[[הקרב על שאטו-ת'יירי|קרב על שאטו-ת'יירי]], החלו הכוחות הצרפתים והאמריקנים במתקפה.
הצבא הבריטי נעזר בכוחות גדולים של [[טנק]]ים, [[מתקפת מאה הימים|תקף באמיין]] ב-[[8ב־8 באוגוסט]] [[1918]], וגרם לכזו הפתעה ובלבול שהמפקד העליון הגרמני, גנרל [[אריך לודנדורף]], אמר כי היה זה "היום האפל ביותר של הצבא הגרמני".
ב-[[12ב־12 בספטמבר]] 1918 חיסלו כוחות אמריקניים ראשונים, שאורגנו זמן לא רב קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, את ה[[טריז]] ב[[קרב סן-מייל|סן-מייל]], שבו החזיקה גרמניה מאז [[1914]]. טריז זה איים על קו ה[[רכבת]] של פריז-[[ננסי]]. הכוחות האמריקנים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב נעשה גם השימוש הראשון ב[[חיל השריון של ארצות הברית]], שהובל על ידי [[לוטננט קולונל]] [[ג'ורג' פטון]]. ארבעה ימים לאחר מכן, הטריז נוקה כליל מכוחות גרמנים.
ב-[[26ב־26 בספטמבר]] 1918 החלו כוחות אמריקנים את [[המתקפה במז-ארגון]], שנמשכה עד סוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 ב[[מונטפקון ד'ארגון]] נתפסה ב-[[27ב־27 בספטמבר]] [[1918]]. קרוב ל-18,000 אמריקאים נפלו במהלך המתקפה, המתקפה הראשונה של ארצות הברית כצבא עצמאי (במלחמה זו). המכה המרכזית, שהנחית גנרל פרשינג, התרחשה ב[[נהר הריין]].
ב-[[24ב־24 באוקטובר]] 1918 הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקנית זעומה, החל ב[[קרב ויטוריו ונטו]] כנגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשכה עד ל-[[3ל־3 בנובמבר]] 1918. בתאריך זה, הצבאות האוסטרים כמעט וחוסלו ככוח יעיל.
== סיום המלחמה ==
== כלי נשק ==
{{הפניה לערך מורחב|כלי נשק במלחמת העולם הראשונה}}
אף על פי שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כמו [[מסך ארטילרי זוחל]]), מרבית הפעילות נעשתה בחפירות, שם מתו אלפים למען כל מטר אדמה שנכבש. במלחמה זו נעשה גם שימוש ב[[נשק כימי]] ובהפצצות אוויריות, שנאסרו ב[[ועידות האג (1899 ו-1907)|ועידות האג]] ב-[[1907]]ב־1907.
=== כלי נשק חדשים ===
באוקטובר 1916 הורה שר המלחמה הגרמני, וילד פון הוהנבורן, לערוך בצבא הגרמני "מפקד יהודים". במפקד התברר כי 80% מהחיילים היהודים שרתו בקווי החזית. 12,000 יהודים בצבא הגרמני נהרגו בקרבות.{{הערה|[[עמוס אילון]], '''[[רקוויאם גרמני (ספר)|רקוויאם גרמני]]''', עמ' 337.}} בצבא רוסיה הצארית נפוצו שמועות כי יהודי גליציה סייעו וריגלו לטובת אוסטריה והדבר הביא למעשי שוד ורצח ביהודים בכל עיר ועיירה בנתיב נסיגתם.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=משה שינבוים|שם=לודמיר - פרקי יידיש מתורגמים לעברית מתוך :פנקס לודמיר ,ספר זיכרון לקהילת לודמיר|מקום הוצאה=תל אביב|שנת הוצאה=תשכ"ב|מו"ל=ארגון יוצאי לודמיר בישראל|מתרגם=אסתר וינשלבוים|עמ=28}}}}
עד ראשית [[1917]] עמדה [[תעלת סואץ]] במוקד העימות בחזית המזרח תיכונית של מלחמת העולם הראשונה. השטח המוכר כיום כ"[[ארץ ישראל]]", היה חלק מ[[האימפריה העות'מאנית]]. הטורקים עם שותפיהם הגרמנים ביצרו את שטחי ארץ ישראל, בנו מסילות ברזל ואף פיתחו את העיר [[באר שבע]], לצורך תעמולה מול הציבור הגרמני הצמא לתמונות ניצחון מן החזית, ובה בעת גם כרתו חלק ניכר מיערות הארץ לצורך ייצור אדני רכבת והסקת קטרי הפחמים.{{הערה|1=תמונות מפורטות של חפירות וביצורי הטורקים מובאות אצל ב"ז קדר, '''מבט ועוד מבט על ארץ ישראל: תצלומי-אוויר מימי מלחמת העולם הראשונה מול תצלומים בני זמננו''', ירושלים: [[יד יצחק בן-צבי]], משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1993. רבים מהחפירות והביצורים ניתנים לזיהוי עד [[המאה ה-21]]. על היקף כריתת העצים ראו: עוזי פז, מחמוד זחאלקה, "[http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3936 היה היה יער]", '''[[טבע הדברים]]''' 20, פברואר–מרץ 1997, באתר [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית|מט"ח]]}}
לאחר מאמצים רבים של [[זאב ז'בוטינסקי]] בתמיכת ההנהגה הציונית, הוקמה יחידה יהודית תחת סָמלים יהודיים במסגרת הצבא הבריטי (הרחבה בערך [[הגדודים העבריים]]).
[[קטגוריה:ויקיפדיה - ערכים מומלצים לשעבר]]
[[קטגוריה:מלחמות עות'מאניות-רוסיות|1914]]
[[קטגוריה:ויקיפדיה: עודף קישורי תאריכים]]
| 