טיבוע המשחתת אילת – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לגנ"ק |
מ הוספת קישור לגנ"ק |
||
שורה 61:
מפגיעת הטילים במרכז האנייה נהרסו שני חדרי המכונות ובבסיס התורן והגשר האחורי פרצה דליקה. נוצרה הפרדה בין חלק מהצוות בירכתיים לקבוצת הפיקוד ומרבית הצוות בחרטום שהיה שלם יחסית. סג"ם אריה מרמרי מצא עצמו כאחראי על הירכתיים, איתר חבל קשר בירכתיים, שחה וקשר את קצהו השני ליד מדרגות העלייה לחרטום. כך שאנשים יוכלו לעבור בשני הכיוונים במים בביטחון יחסי.{{הערה|אריה מרמרי, '''תלם בים''' עמ' 169}} מפקד האנייה יצחק שושן המשיך בשליטה על האנייה. {{ציטוטון|הסימנים מראים כי ההתקפה עלינו הסתיימה אנו עושים מאמצים ליצור קשר עם המפקדה,...בשלב זה איש לא נוטש. יש לנו הרבה לכודים בין ההריסות ואנו מנסים לאתרם ולחלצם}}{{הערה|משה לוי, '''סילבי לא מתאימה''', עמ' 63}} איתור לכודים וחילוצם נעשה בקבוצות קטנות. הפצועים פונו לחדר החרטום בטיפולו של רופא האנייה, ד"ר זיסמן. שחבש את הפצועים ואנשי הצוות סייעו להשקותם במי שתייה. קצין ה[[גנ"ק]] [[נסים משיח (קצין)|נסים משיח]] והמוכ"ם משה לוי חילצו שלושה אנשי צוות שנתקעו בחדר ההגה.
'''חידוש הקשר''' - כבר בטיל הראשון שפגע נכבו מערכות החשמל ומשדרי המשחתת לא פעלו. קצין
'''הצוות במים''' - כבר בפגיעה הראשונה נשרפו שתי סירות המשחתת בעודן על הסיפון. מתוך 13 רפסודות ההצלה הקשיחות נותרו לאחר הפיצוצים והשריפות רק שלוש תקינות ועליהן הועמסו הפצועים. מרבית צוות האנייה נשאר במים בזכות חגורות ההצלה האישיות השאיפה הייתה להישאר יחד. לפי ההוראות המקדימות הם התרחקו מהמשחתת למניעת היסחפות.{{הערה|משה לוי, '''הנשמה ה-48''' עמ' 140}} עומק הים במקום לא היה רב ושקיעת המשחתת יצרה מערבולת קטנה שמיד שככה. במכלי המשחתת בעת הפגיעה היו כ-300 טון דלק. חלק מהדלק שהיה מסוג 'פיול שחור' עלה לפני המים וכל השוחים נצבעו בשמנוניות שחורה. הים היה שקט יחסית וטמפרטורת המים הייתה בסביבות 25 מעלות{{הערה|לפי בדיקה של [[המכון לחקר ימים ואגמים]], נרשמה טמפרטורת מי הים ב-15 באוקטובר 1967 של 25.1 מעלות}} קצב ה[[היפותרמיה]] נמוך. בשלב זה ארעה ההתפוצצות האחרונה. ההדף גרם לחלק מבין הניצולים ששהו במים פגיעות פנימיות קשות. הם הרגישו כאבי בטן אך לא ידעו את פשרם.
|