רצח ארלוזורוב – הבדלי גרסאות

בתום המשפט, ב-[[8 ביוני]] 1934, זוכה רוזנבלט, וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל [[דיני ראיות|ראיה]] נוספת, ונדון ל[[עונש מוות|מוות]] ב[[תלייה]], כאשר השופט יוסף משה ואלירו, בדעת יחיד, קבע שיש לזכותו.{{הערה|{{דבר||פסק הדין במשפט רצח ארלוזורוב|1934/06/08|01100}}}} סטבסקי הגיש [[ערעור]] על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדיון הערעור ישבו השופטים [[פרנסיס בייקר]] ו[[ג'וליאן דה-פרייטס]] ואב בית הדין היה [[זקן השופטים]] [[מייקל מקדונל]]. ב-[[20 ביולי]] 1934 זוכה גם סטבסקי, על ידי כל השופטים, בעיקר על בסיס [[דיני ראיות|דיני הראיות]] שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אחר שקשר את סטבסקי לרצח. בנוסף לנימוק זה, נכתבו בפסק הדין על ידי השופטים האחרים נימוקים נוספים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי ה[[עות'מאנים|עות'מאני]] שנהג אז בארץ ישראל. בשנת [[1936]] ביטלו הבריטים את ה[[קודקס]] הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את [[פקודת החוק הפלילי]], 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר [[שבתי טבת]] בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר [[1937]] בארץ ישראל - או ב[[ישראל|מדינת ישראל]] היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".{{הערה|שבתי טבת, רצח ארלוזורוב. הוצאת שוקן 1982, עמ' 262}}