מצדה – הבדלי גרסאות

מקובלת ההנחה, במחקר האקדמי העדכני, כי מגיני מצדה לא ניהלו [[קרב פנים אל פנים]] עם הרומאים ולא יצאו לגיחות אל מחוץ למבצר. ה[[סוציולוג]] [[נחמן בן יהודה]] אף קובע כי על מצדה לא התנהל כל קרב.{{הערה|נחמן בן יהודה [http://www1.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/012032.html מצדה בין מיתוס למציאות], באתר סנונית}} מנגד, חוקרים אחרים כגון [[מיכה ליבנה]], מתארים בצבעים חיים את שגרת הקרבות בעת המצור בין המגינים על החומה לרומאים במחנותיהם, וביתר שאת בעת הפריצה למבצר.{{הערה|מיכה ליבנה, '''מעוז אחרון - הסיפור של מצדה ואנשיה''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 1986)}} [[מרדכי גיחון]] מציין במחקרו "נפילת מצדה הכיצד" כי יחסי הכוחות, אותם הוא מעריך ב-1:10 לטובת הרומאים, לא איפשרו למגינים להיכנס לקרב פנים אל פנים מול הרומאים, וכי סביר להניח כי אלעזר בן יאיר בחר להלחםלהילחם מול הרומאים בעת פריצת החומה, שכן בנקודה צרה זו לא היו הרומאים יכולים להביא את יתרונם המספרי לידי ביטוי.{{הערה|מרדכי גיחון, "נפילת מצדה הכיצד", '''מחקרי יהודה ושומרון''', כרך חמישי. עמוד 146}}

הרומאים לא הסתפקו בניסיון להכריע את המערכה במצור בלבד אלא פעלו לכבוש את המבצר במהירות. לצורך זה הוקמה סוללה שהובילה מהמצוק המערבי אל חומת מצדה. נקודת הפריצה נבחרה במקום שגובה הצוק בו הוא כ-150 מטר, שהוא למעשה נקודת תורפה של המתלול הטבעי - שלוחה צרה המקשרת את רגלי הר מצדה אל הרי מדבר יהודה שממערב לו. על שלוחה זו בנו הרומאים, ככל הנראה בסיוע עובדי כפייה יהודים, סוללת מצור, על בסיס של עצים שהובאו מאזור ההר שפכו עפר מהודק שנאסף באזור מצדה. התוצאה הייתה סוללה אלכסונית באורך של כ-100 מטר שהביאה את התוקפים אל מתחת לחומות המבצר.{{הערה|[[מיכה ליבנה]]. [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=1578 "ושם המבצר מצדה"], בתוך: עירית זהרוני (עורכת), '''דרך ארץ : אבן חרס ואדם''', תל אביב: [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]] 1996, באתר מט"ח.}}

בית הכנסת העתיק במצדה הוא אחד היחידים מ[[תקופת בית שני]] ונחשב לאחד הקדומים. הוא נבנה בצמוד לחומה בצד צפון-מערב של מצדה וממערב לבניין VII והוא פונה לכיוון [[ירושלים]]. בית הכנסת נבנה בשלבים : בשלב ראשון, בימי [[הורדוס]], הוקם לשימוש בני ביתו וצוותו, והיה בן שני חדרים ודמה בתוכניתו ל[[בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל|בתי כנסת קדומים]] שנחשפו בגליל, על פי השערה נוספת ובהסתמך על מציאת גללי בהמות בין שתי רצפות המבנים, היה המבנה במקור [[אורווה]] עבור בהמות המשא. בשלבו השני, בעת [[המרד הגדול]], הורחב כדי לקלוט את הציבור הגדול במצדה. זהו בניין מלבני שמידותיו הפנימיות 12.5X10.5 מטרים ובו שני טורים של שלושה עמודים. מסביב לקירות בית הכנסת בנו מגיני מצדה ספסלים מטויחים הבנויים כמדרגות ועשויים מפסולת בנייה ומשברי חוליות עמודים שנלקחו ממבנים הרודיאניים ובהם זוהו כותרות מהקומה התחתונה של הארמון הצפוני. פינתו הצפון-מערבית של הבניין היא חדר נפרד המשולב בחומת הסוגרים ובו נמצאה שכבת שרפה ובה שברי כלי זכוכית וברונזה. על רצפת המבנה נמצא [[אוסטרקון]] ועליו הכתובת "מעשר כוהן", וחרס נוסף עם הכתובת "חזקיה", בבור שנחשף מתחת לרצפת המבנה נמצאו קטעי מגילות ובהן טקסט עברי: שני הפרקים האחרונים של ספר [[דברים]] וחלקים מפרק לח' ב[[ספר יחזקאל]] וייתכן שהבור שימש כ[[גניזה]].

על רקע זה, ובמסגרת [[מאתיים ימי חרדה]], מאביב [[1942]] עד [[3 בנובמבר]] 1942, שבהם התקדמו יחידות ה[[צבא גרמניה הנאצית|צבא הגרמני]] בפיקודו של הגנרל [[ארווין רומל]] ב[[צפון אפריקה]], כשמגמת פניהם מזרחה לכיוון [[תעלת סואץ]], עלתה שאלת הגנתה של [[ארץ ישראל]] מפני פלישה גרמנית. המצוקה הובילה לרקימת תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, כשייסוגו הבריטים מן הארץ, ולהלחםולהילחם עד האיש האחרון. התוכנית נקראה במטה [[ההגנה]] בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "[[מצדה על הכרמל]]".