הומניזם – הבדלי גרסאות

'''הומניסט''' הוא אדם המחזיק בגישה כללית הומניסטית אשר במרכזה האדם כמטרה וכ"סוכנות" פעילה, כלומר אדם תבוני, ואולם הומניסט הוא תמיד בן תרבות מסוימת דרכה הוא מפרש את ערכיו ההומניסטיים: הומניסט צרפתי, הומניסט ישראלי וכו'. לרוב, נעשה שימוש ב"הומניסט" בכדי לתאר את מי שמלא באהבה ובכבוד לבני האדם, המביע התחשבות, ו[[סובלנות]] כלפיהם ודואג לזכויותיהם. ואולם יש להבחין בין הומניסט לבין "הומני" - אדם המגלה רגישות, רחמים או אמפתיה לכל אדם או בע"ח ללא קשר להשקפת עולמו הרחבה. בנוסף - גם מי שעוסק בהומניסטיקה וקרוב ל[[מדעי הרוח]] והחברה מכונה הומניסט (הוראת המילה ניכרת לפי ההקשר). המילונאי [[ראובן אלקלעי]] הציע את חידושו '''אֱנוֹשַׁאי''' (תחת הומניסט){{הערה|{{צ-ספר|מחבר = ראובן אלקלעי|שם = מלון עברי שלם|מו"ל = הוצאת גליל|שנת הוצאה = 1994|כרך = 3}}}}.

נהוג להתייחס לתקופת ה[[רנסאנס|רנסנסרנסאנס]] כראשית ההומניזם שהתפתח עד זמננו. ואולם- לא ניתן להגדיר את ההומניזם של הרנסנסהרנסאנס כתורה פילוסופית סדורה. רבים מקרב ההומניסטים אימצו עמדות, ערכים וגישות, בהשראת החיבורים הקלאסיים של יוון העתיקה אך התגלעו ביניהם לא אחת חילוקי דעות חריפים, ומעולם לא השתייכו ל"אסכולה" אחת. <ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=בנימין ארבל|שם=הרנסנס האיטלקי|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=אוניברסיטה משודרת|שנת הוצאה=2000}}</ref>

תחילה היו ההומניסטים קבוצה של [[אינטלקטואל]]ים שאינם אנשי דת שהתעניינו ב[[התרבות הקלאסית|תרבות הקלאסית]] ([[תרבות יוון העתיקה|התרבות היוונית]] ו[[תרבות רומא העתיקה|הרומית העתיקה]]) ובספרים שנכתבו בהשראתה, (בעיקר ב[[יוון העתיקה]]).

תהליך זה, שניזון ממאבק בין ערי איטליה תוך כדי שחרורן היחסי משליטת הקיסרות והכנסייה עיצב מעמד חברתי של משפחות סוחרים אשר בהדרגה גברה התעניינותם בתרבות ביזנטיון, ביוונית ואף ב"לימודי האדם" הרומיים (Studia Humanitatis) – מדובר בלימודים הומניסטיים בדגש על התחומים שאינם "ריאליסטים" (רטוריקה, פואטיקה, דקדוק של הלטינית הרומית וכו'), וכן בפילוסופיה אתית- על פני הסכולסטיקה והתיאולוגיהוהתאולוגיה המסורתיים.

ההומניסטים האיטלקים התמקדו במערך חדש של לימודים, שייצג את תפיסתם החדשה. בנימין ארבל כותב:

"כבר במאה הארבע-עשרה הופיע מושג לטיני חדש לציון מכלול התחומים שראוי לאדם המשכיל להכירם: studia humanitatis, או "לימודי האדם". למעשה, לא היה זה מושג חדש בתכלית, אלא רעיון רומי קלאסי, אך השימוש המחודש בו באיטליה של הרנסנסהרנסאנס ביטא את רצונה של שכבה שלמה של משכילים לעצב את עולמם הרוחני באמצעות ארגון מחדש של תחומי הידע הנרכש באמצעות לימוד. תוכנית הלימודים החדשה נבעה מהשקפת עולם, שראתה באופן חיובי יותר את הקיום האנושי עלי אדמות, והתבססה על שלוש הנחות: ראשית, האנושיות, טבע האדם בצורתו המושלמת, היא דבר טוב, שכל אדם חייב לשאוף להגשמתו. שנית, האדם מסוגל, בכוחותיו הוא, לממש את הפוטנציאל הגלום בו כדי להתעלות לפסגת אנושיותו. ושלישית, האמצעי להתעלות זו הוא הלימוד, אם כי לא לימוד לשמו, אלא התעמקות באותם שטחים, שלימודם והטמעתם הם שמאפשרים לממש את הבנייה העצמית הזאת, בהשראת המורשת הקלאסית. המשכילים שזוהו עם גישה חדשה זו, שעסקו בתחומי הידע שעמדו במרכזה והקנו אותם לאחרים כונו "הומניסטים". <ref name=":0" />

אנשי הרנסנסהרנסאנס העלו תרומה מכרעת לעיצוב לימודי ההיסטוריה כדיסציפלינה ביקורתית (לא כנסייתית-אנכרוניסטית) המכוונת לחשיפת הדרמה האנושית לרבות חולשות האדם. במסגרת זו נטענו טיעונים הגיוניים – עד כדי ניתוח כתבי הקודש אשר מעתה לא היו עוד נחלת נזירים וכמרים לבדם. הצלחת ההומניסטים של איטליה הביאה כמה מהם למשרות כמורה בעצמם!.

בצד התעניינות בנושאי חולין החלו גם מושגים ורעיונות חדשים כמו "דת טבעית" וכבוד בין דתי להעסיק את ההומניסטים שאחד משיאם היה למשל הנאום המפורסם "על כבוד האדם" של [[ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה|ג'ובאני פיקו דה לה מירנדולה]].

ה[[אתוס]] ההומניסטי הוא גישה כוללת שבמרכזה ערכו של האדם כבעל תבונה ומכאן בעל כושר ביקורת.

"הביקורת היא היסוד של ההומניזם ושל בת זוגו הנאורות." <ref>{{צ-מאמר|מחבר=שמואל שקולניקוב|שם=אוטונומיה וחינוך הומניסטי|כתב עת=אוטונומיה וחינוך - היבטים ביקורתיים (לקט מאמרים בעריכת שילה שיינברג)|עמ=269 - 280}}</ref> כושר הביקורת של האדם מנחה את יכולותו להכיר ולדעת כמו גם לשקול ולבחון בין חלופות מוסריות - בעצמו.

ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל בדרך-כלל גישה של שכר ועונש ממקורות עליונים, ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים שבינו לבין בני אדם אחרים, ואלה שבינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים שסובבים אותו.

יש להבחין בין הגישה ה"קלאסית" להומניזם שהתפתחה בתקופת הרנסנסהרנסאנס והרפורמציה ולפיה האדם זוכה לאהבת האל (AGAPE) ומכאן ערכו ומרכזיותו, ובין גישת הנאורות להומניזם הנשענת על הכרה בתבוניות האדם כיסוד לביקורת ולכושר השיפוט המוסרי שלו.

[[אגנש הלר]] הציעה כי החל מ[[העת החדשה]] וה[[עידן הנאורות|נאורות]] בעיקר השתנה המוסר והפך ל "אתוס פתוח" - עקרון שבני אדם מקבלים בכל מקום  מעצם היותם בני אדם והוא "דליל יותר" משום שאינו בהכרח כולל את העושר של הקהילה בה אדם חי: "האתוס הדליל, הפתוח, מורכב מנורמות ומעקרונות מוסריים המחייבים אנשים מוסריים מודרניים ומנחים אותם בהכרעותיהם המוסריות, ללא תלות בשאלה אם הם שייכים לקהילה זו או אחרת. " , ומעתה אי אפשר לתייג אנשים שיוצאים מקהילות סגורות כ"חסרי מוסר". <ref>{{צ-מאמר|מחבר=אגנש הלר|שם=איך להיות אדם מוסרי בעולם מגוון|כתב עת=בתוך : ישי מנוחין וירמיהו יובל (עורכים), האם הסובלנות תנצח? – חינוך מוסרי בעולם מגוון, מאגנס ומכון שפינוזה (ירושלים: 2005) ,|עמ=עמ' 15 – 22.}}</ref>

הציוויים המוסריים הנובעים מההומניזם אינם סותרים בדרך כלל את הציוויים הדתיים. כך למשל, רצח נתפס ברוב הדתות כחטא נגד האל, בנוסף להיותו פשע פלילי, ולכן מהווה עבירה חמורה. במערכת ערכים המתבססת על דת, כגון הנצרות הקתולית, קיימת בעייתיות עקב המחילה שניתנת בזמן ה[[וידוי (נצרות)|וידוי]], לכל מעשה פשע, בתנאי שהמאמין יתפלל או יתרום סכומי כסף, כפי שיקבע הכומר המוודה. זרמים רבים בדת הנוצרית רואים אלימות ומלחמה באור שלילי מאוד, ובכך הם שותפים לזרמים הומניסטיים רבים באירופה ובארצות הברית. לאור זאת, היו שניסו ליצור סינתזה בין הדת (בייחוד בין הנצרות או היהדות) לבין ההומניזם. יש אנשים הרואים עצמם הן כדתיים והן כהומניסטים, ובחיי המעשה אין בכך בדרך כלל סתירה; תפיסה זו נקראת [[הומניזם דתי]]. הפער בין הדת להומניזם, על-פי השקפה זו, עולה בנימוקים שכל צד נותן לציוויים המוסריים. הבדל אחר הוא בכך שהמושג "חטא נגד האל" או מושג העונש בעולם הבא, אינם מקובלים בהומניזם. לעיתים ניתן למצוא את הפער שבין הגישות במצבים של [[דילמה מוסרית|דילמות מוסריות]] מורכבות, שבהן הציווי ההומניסטי עשוי להיות שונה מאדמאוד מהציווי הדתי.