רחובות שתי וערב – הבדלי גרסאות

ככל ש[[יפן]] וחצי האי [[קוריאה]] התארגנו תחת שלטון מרכזי, במאה השביעית לספירה, חברות אלה אימצו במקומות רבים את עקרונות התכנון העירוני הסיני במתווה שתי וערב. בקוריאה, העיר [[קיינז'ו]], בדרומו של חצי האי, והעיר סאנגיאנג, אימצו את שיטת תכנון [[עיר בירה]] הסיני של [[שושלת טאנג]]. אף בירותיה העתיקות של יפן, פוג'יווארה-קיו (694-710694–710 לספירה), [[נארה]] (אז הֵייג'וֹ-קיוֹ, 710-784 לספירה), [[קיוטו]] (794-1868), אימצו את שיטת תכנון עיר הבירה של שושלת טאנג. משיקולי הגנת העיר מפני פולשים, מתכנני העיר טוקיו לא אימצו מתווה שתי וערב לרחובותיה של העיר ותחת זאת העדיפו סידור רחובות לא שיטתי סביב [[טירת אדו]]. בתקופה מאוחרת יותר נבנו חלקים מן העיר עם רחובות שתי וערב. העיר [[שיאן]] ב[[סין (אזור)|סין]] הוקמה בצורת [[מרובע]] עם רחובות צפופים של שתי וערב.

עם תחילת [[תקופת הרנסאנס]] הפך מתווה רחובות שתי וערב נפוץ מאדמאוד בתכנון עירוני ב[[צפון אירופה]]. בשנת 1606 נבחר מתווה זה לעיר החדשה [[מנהיים]] ב[[גרמניה]], שהייתה העיר הראשונה בתקופת הרנסאנס לאמץ תוכנית רחובות זו. מאוחר יותר תוכננה אף העיר [[אדינבורו]] באופן דומה, כמעט כל העיר [[גלאזגו]], וישובים מתוכננים רבים אחרים ב[[אוסטרליה]], [[קנדה]] ו[[ארצות הברית]]. [[ולטה]], בירתה של [[מלטה]], שתחילת בנייתה במאה ה-16, נבנתה אף היא עם רחובות שתי וערב.

אילדלפו קרדיה, המתכנן העירוני הספרדי בן המאה ה-19, הביא חדשנות למתווה השתי וערב כאשר תכנן את הרחבת שטחה של העיר [[ברצלונה]], מתווה הידוע בשם Eixample grid. מתווה מכיל ריבועי קרקע גדולים מאד, אורך כל אחת מצלעותיהם 113 מטר, רחובות ברוחב 20 מטר (בהשוואה לרחובות ברוחב 3 מטר בעיר העתיקה בברצלונה), מבננניםמבנים ריבועיים שפינותיהם קטומות, ודרכים ראשיות, מאונכות ואלכסוניות שרוחבן 50 מטר. חידושים אלה בתוכניתו הוכנסו משיקולים פונקציונליים. גודל החלקות הכלואות בין הרחובות נועד כדי לאפשר ליצור במרכז המבנים שטח ציבורי פתוח ושקט (ריבוע שגודלו 60X60 מטר) ולאפשר תנאי אוורור ואור נאותים לבניינים סביבו. הגאומטריה האלכסונית של השדרות מאפשרים תנועה מהירה ויעילה בעיר, ופינות המבננים הקטומות מאפשרות סיבוב יעיל של הכרכרות והעגלות הנעות ברחובות העיר, ובמיוחד קרוניות הנעות על מסילות.