משתמש:Itaygur/טיוטה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 18:
בתקופת כהונתו השנייה בקונגרס נשא שרמן בפעם הראשונה נאומים בנוגע למצבה הפיננסי של ארצות הברית, שנפגע בעקבות [[הפאניקה של 1857]]. כשהוא ציטט את הצורך לקצץ בהוצאות בלתי נחוצות לאור ההכנסות שפחתו, מתח שרמן ביקורת במיוחד על הסנאטורים הדרומיים על הוספת הקצבות לחוקים שהתקבלו בבית הנבחרים.{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n206/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 154–156.]}} נאומו משך תשומת לב והיה תחילת ההתמקדות של שרמן בנושאים הפיננסיים, שהמשיכה לכל אורך הקריירה הפוליטית הארוכה שלו.{{הערה|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n78/mode/2up?q=he+turning+point+of+the+slavery+controversy Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 58–60.]}}
===ההתמודדות על תפקיד יושב הבית===
ב-[[1858]] נבחר שרמן לתקופת כהונה שלישית בבית הנבחרים.{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n218/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 167.]}} לאחר התכנסות מיוחדת קצרה במרץ [[1859]] התפזר הקונגרס ושרמן ורעייתו יצאו לחופשה ב[[אירופה]].{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n212/mode/2up?q=152Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company]}} בשובם לארצות הברית בדצמבר, היה המצב דומה לזה שהתרחש ארבע שנם קודם לכן: אף אחת מסיעות בית הנבחרים לא הצליחה להשיג רוב מוחלט. לרפובליקנים היו 109 מושבים, לדמוקרטים 101 מושבים, ולשילוב של מפלגת ההתנגדות {{אנג|Opposition Party (Southern U.S.)|Opposition Party}} ומפלגת שאינם יודעים דבר 27 מושבים.{{ביאור|שרמן והביוגרף שלו, ברטון,{{הערה|שם=ברטון61|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n80/mode/2up?q=he+turning+point+of+the+slavery+controversy Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 61.]}}{{הערה|שם=שרמן168|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n220/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, p. 168.]}} מציגים את הנתונים הללו, אך מקורות אחרים מציינים מספרים אחרים בנוגע לחלוקת המושבים בבית הנבחרים באותה תקופה.{{הערה|[https://history.house.gov/Congressional-Overview/Profiles/36th/ "Congress Profiles: 36th Congress (1859–1861)". History, Art & Archives. House of Representatives.]}}}} שוב, המתחים בנוגע לפרישה גברו כאשר היה הקונגרס בפגרה, הפעם על רקע [[ג'ון בראון#הפשיטה על הרפר'ס פֵרִי|הפשיטה של ג'ון בראון על הרפר'ס פֵרִי]].{{הערה|שם=שרמן168}} ברור שתהליך בחירתו של [[יושב ראש בית הנבחרים של ארצות הברית|יושב ראש בית הנבחרים]] היה אמור להיות רצוף באי הסכמות.{{הערה|שם=ברטון61}} הפעם נמנה שרמן על המועמדים המובילים לתפקיד, וקיבל את התוצאה השנייה בגודלה במספר המצביעים בסבב ההצבעה הראשון, בו אף אחד מהמועמדים לא זכה ברוב. תשומת הבל לבחירות ליושב ראש הבית הוסחה עקב הסערה על פרסומו של הספר נגד העבדות "המשבר המתקרב בדרום" {{אנג|The Impending Crisis of the South}} שנכתב על ידי הינטור רואן הלפר {{אנג|Hinton Rowan Helper}} והכתוב בו נתמך על ידי רבים מחברי הבית הרפובליקנים. הדרומיים האשימו את שרמן בתמיכתו בכתוב בספר, בעוד שהוא מחה שהוא רק תמך בו כאמצעי במערכת הבחירות ולא קרא אותו כלל. לאחר חודשיים של סבבי הצבעה, לא הושגה שום הכרעה. לאחר שניסיוניותיהם להשיג רוב כשלו, הבין שרמן שלא יעלה בידו להיבחר והוא משך את מועמדותו. לאחר מכן העבירו הרפובליקנים את תמיכתם ל[[ויליאם פנינגטון]], שנבחר בסבב ההצבעה ה-44.
פנינגטון הועיד את שרמן לכהן כיושב ראש ועדת המיסוי והתקצוב של בית הנבחרים, שם הוא העביר את רוב זמנו בחוקי ההקצבות, תוך שיתוף פעולה עם עמיתו ג'סטין סמית' מוריל בהעברת מה שנודע כ"מכסי מוריל".{{הערה|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n84/mode/2up Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 65–66.]}} מכסי מוריל העלו את ההיטל על מוצרי ייבוא כדי לכסות את הגרעון שנוצר מירידת ההכנסות. לחוק הייתה גם השפעה על עידוד התעשיות המקומיות, שפנו אל הוויגים לשעבר במפלגה הרפובליקנית. שרמן דיבר בעד החוק, ובית הנבחרים אישר אותו ברוב של 105 תומכים מול 64 מתנגדים. ככל הנראה היה החוק אמור להידחות על ידי הסנאט, אך פרישתם של חברי הסנאט ממדינות הדרום עם פרוץ מלחמת האזרחים אפשר את העברתו בסנאט ובפברואר [[1861]] חתם עליו הנשיא ביוקנן.{{הערה|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n86/mode/2up Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 67–73.]}}{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n236/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 182–193.]}} באופן דומה תמך שרמן בחוק שאישר את קבלתה של קנזס לאיחוד כמדינה חופשית מעבדות.{{הערה|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n84/mode/2up Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 65.]}}{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n284/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 229–230.]}}
מועמדותו של שרמן לבית הנבחרים הוצגה שוב ב-[[1860]] והוא היה אז פעיל במערכת בחירות של [[אברהם לינקולן]] לנשיאות, ונשא נאומים בזכותו בכמה מדינות.{{הערה|[https://archive.org/details/johnshermansrec00shergoog/page/n252/mode/2up?q=152 Sherman, John (1895). Recollections of Forty years in the House, Senate and Cabinet. Chicago, Illinois: The Werner Company, pp. 197–201.]}}{{הערה|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n94/mode/2up Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, pp. 75–76.]}} שרמן הביס את יריבו למירוץ ברנבס ברנס ברוב של 2,864 קולות. הוא שב לוושינגטון לישיבה האחרונה של הקונגרס הקודם. בפברואר [[1861]] כבר הגיבו שבע ממדינות הדרום על בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות בפרישה מהאיחוד. בתגובה, העביר הקונגרס תיקון לחוקה על פי הצעתו של [[תומאס קורווין]] מאוהיו.{{הערה||שם=ברטון76|[https://archive.org/details/johnsherman01burtgoog/page/n96/mode/2up Burton, Theodore E. (1906). John Sherman. American Statesmen. Boston, Massachusetts: Houghton Mifflin Company, p. 76.]}} התיקון, שידוע כיום כ[[תיקון קורווין]], היה ניסיון להשאיר את מדינות העבדות באיחוד. על פי התיקון היה אמור להישמר ה[[סטטוס קוו]] בסוגיית העבדות והייתה אמורה להישלל מהקונגרס כל סמכות להתעבר בעתיד בנושא העבדות במדינות.{{הערה|[https://scholarship.law.uc.edu/cgi/viewcontent.cgi?referer=https://en.wikipedia.org/&httpsredir=1&article=1063&context=fac_pubs Bryant, A. Christopher (2003). "Stopping Time: The Pro-Slavery and 'Irrevocable' Thirteenth Amendment". Harvard Journal of Law and Public Policy. 26, pp. 501–502.]}} שרמן הצביע בעד התיחקון, שעבר בשני בתי הקונגרס ונשלח למדינות לאשרור.{{הערה|שם=ברטון76}}{{הערה|[https://scholarship.law.uc.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=1063&context=fac_pubs Bryant, A. Christopher (2003). "Stopping Time: The Pro-Slavery and 'Irrevocable' Thirteenth Amendment". Harvard Journal of Law and Public Policy. 26, pp. 520–524.]}} כמה מהמדינות אישררו את התיקון וב-[[1865]] אושר [[התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית]] המנוגד לו בתוכנו ובמהותו.
==סנאטור==
| |||