מלחמת המחנות – הבדלי גרסאות

חאפז אל אסד היה מעוניין להשתלט על אש"ף בשל התנהלותם הפזיזה של הלוחמים בלבנון, שבמתקפותיהם נגד ישראל עלולים היו לגרור פלישה ישראלית נוספת ללבנון. כמו כן, רצה לזכות בשליטה גדולה יותר על אש"ף, בשל חששו ליציבות משטרו של המיעוט ה[[עלווים|עלווי]] בסוריה, מצידם של הפלסטינים ה[[סונים]] שעלולים לעודד את מרידותיהם הנוספות של סונים קיצונים בארצו (ראו למשל [[טבח חמאת]]). מלכתחילה עודדה סוריה את ארגוני הפלסטינים משטחה להיכנס ללבנון, ביניהם [[א-סאעקה]], [[החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית]] וחברים פרו סוריים של [[פת"ח]] בהנהגתו של אבו מוסא, והקימה לצורך זה את "חזית הישע הלאומית הפלסטינית" שאיגדה את התנועות השונות. אולם, בנות בריתה של סוריה היו חזקות רק באזורים בהם סוריה שלטה, כדוגמת ה[[בקאע]]. באזורים מעבר לשליטתה של דמשק, התברר במהרה כי הארגונים הפלסטיניים העצמאיים, כמו פת"ח, [[החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין|החזית הדמוקרטית]]" ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין|החזית העממית]] זכו לתמיכה רבה יותר.

 

 

לאכזבתו של אסד, כוחותיו של ערפאת התגנבו חזרה ללבנון במהלך השנתיים הבאות, והסתתרו במחנות הפליטים הפלסטיניים בדרום. עם חזרתם של לוחמים פלסטינים לדרום, חרדתו של אסד גברה, לאור חששו כי פעולות טרור חדשות של פת"ח יגרמו לפלישה ישראלית נוספת. הפעם, אסד החל לתמוך במיליציה השיעית החזקה [[אמל]], במאבקן נגד הפלסטינים בדרום. מטרת שותפותו עם אמל הייתה להבטיח את שליטתו של המלאה על לבנון, בעזרתם של כוחות מקומיים.