ויקיפדיה

פאן-אפריקניות – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏היסטוריית הפאן-אפריקניזם: תיקון שגיאות בפיסוק, הוספת קישורים
שורה 49:
 
==מפלגות וארגונים==
'''"השיבה לאפריקה"''' היא תנועה אותה הקים [[מרטין דילייני]] {{אנג|Martin Delany}}, רופא ועיתונאי אמריקני. רעיון השיבה לאפריקה החל להתגבש בקרב הקהילות השחורות ב"עולם החדש" במחצית הראשונה של המאה ה־19. גלי העלייה לאפריקה גברו בתקופות של רדיפות קשות, כמו מהומות הגזע בשנת 1829. הזיקה בין השחורים משני עברי [[האוקיינוס האטלנטי]] הועמקה הן בכנסים והן בפעילות של ארגונים ותנועות שהדגישו את האחווה בין הפזורה למולדת. רבים גרסו וביניהם דילייני כי אפריקה גאה וחזקה תביא מזור להמוני השחורים המדוכאים בפזורה. בפאן־אפריקניזם היבשתי כללה המסגרת הטריטוריאלית את כל אפריקה ולא רק את אפריקה השחורה. בשנת 1900 כינס סילווסטד וילאמס את הוועידה הפאן־אפריקנית (Pan African Conference) בלונדון וכמו כן, את התנועה הפאן־אפריקנית (Pan African Movement) שארגנה קונגרסים ב[[פריז]] (1919), בלונדון (1921), ב[[ליסבון]] (1923), בניו יורק (1927) ובמנצ'סטר (1945). בפריז צמחו ארגונים פאן־אפריקנים בהנהגת אינטלקטואלים פרנקפוניים מסנגל, דהומיי (היום בנין), סודן הצרפתית (היום מאלי) וגם מהאיים הקריביים הצרפתיים. החשובים שבהם היו '''"הליגה האוניברסלית להגנת הגזע השחור"''' (Ligue Universalle pour la Defense de la Race Noire) בראשות איש דהומיי מרק קוג'ו טובלו הוונו, אשר נוסדה בשנות ה־30 בפריז על ידי משכילים אפריקנים פרנקופוניים. התנועה פרסמה קריאה להקמת "מדינה כושית גדולה על בסיס מודרני ־– ציונות אפריקנית". מטרותיה של "הליגה האוניברסלית להגנת הגזע השחור" הן דוגמה למטרות פרו־לאומיות בין מלחמות העולם כגון חופש העיתונות, רפורמות משפטיות, ביטול "חוק הילידים" שהיה קובץ חוקים אחיד שהגדיר את מעמדם ואופן התנהגותם הרצוי של הנתינים בכל המושבות הצרפתיות במערב אפריקה, הגדלת ההשתתפות של הילידים במוסדות ציבור, הקמת מוסד להשכלה גבוהה בקמרון, הקמת בתי ספר תיכוניים, מסחריים וחלקאיים, ייצוג בפרלמנט הצרפתי, ביטול של עבודות כפייה, הבטחת שכר מינימום, הלאמת תעשיות גדולות ורפורמה במיסוי.
 
"הוועד להגנת הגזע השחור" בראשות הסנגלי למין סנגור (Lamine Senghor ו"הליגה להגנת הגזע הכושי" בראשות איש סודן הצרפתית [[טיימוקו גרן-קויאטה|טיימוקו גרן־קויאטה]] היו ארגונים בעלי השפעה על אפריקה הצרפתית, ורובם היו מקושרים למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. הלך הרוח של הארגונים הללו משתמעת מקריאתו של סנגור: "הכושים היו בתרדמה זמן רב מדי. אירופה שימי לב, אלה שישנו אינם חוזרים לישון כשהם מתעוררים. היום השחורים מתעוררים{{הערה|שם, עמ' 250|ימין=כן}}."
שורה 59:
ההישג העיקרי של הפאן־אפריקניזם היבשתי היה בשנת 1963 כאשר הוקם '''"הארגון לאחדות אפריקה"''' ('''OAU''' (Organization Of Afican Unity שלימים בשנת 2002 נהפך הארגון ל'''"איחוד האפריקני"''' (African Union). אלו היו שני ארגונים בין מדינתיים, אשר חברות בהם כל מדינות היבשת. "הארגון לאחדות אפריקה" הוקם כמענה לשתי מגמות נוגדות שרווחו באפריקה בשנות החמישים, ובעיקר בראשית שנות השישים, כשמדינות רבות יצאו לעצמאות. מגמה ראשונה הייתה הפאן־אפריקניות, שהדגישה את אחדות היבשת, את העבר הקולוניאלי המשותף, את אחוות האפריקנים, את הצורך במדינה חזקה וגדולה. מייצגה של תנועה זו היה [[קוואמה נקרומה]], מנהיג אפריקאי אנטי קולוניאלי (ראה בהמשך: מגמות נגד לפאן אפריקניות), אשר היה מייסדה ונשאיה הראשון של [[גאנה]], ששאף לכונן את "ארצות הברית של אפריקה", שמתגברת על הגבולות המלאכותיים והקולוניאליים. הארגון לאחדות אפריקה הוקם ב[[אדיס אבבה]], שהייתה גם למקום מושבו ולמרכז מוסדותיו. הארגון כיבד את ריבונות כל המדינות והכריז על התנגדות לכל שינוי גבול. בכך התייצב הארגון נגד הפאן־אפריקניזם ונגד כל [[בדלנות]] אתנית. אמנת הארגון כוננה לשיתוף פעולה בין מדינות ריבוניות, ובכך הוא דומה יותר לאו"ם מאשר לארצות הברית. כאשר נהפך הארגון ל"איחוד האפריקני" (African Union), היו לארגון זה מספר מטרות עיקריות; להשיג אחדות בין מדינות אפריקה ועמי אפריקה, להגן על הריבונות, על השלמות הטריטוריאלית ועל עצמאות המדינות החברות, לקדם עמדות משותפות האפריקניות בסוגיות חשובות ליבש ולעמיה ולהגן עליהן, לקדם שלום, ביטחון ויציבות ביבשת ולעודד שיתוף פעולה בין־לאומי בהתחשב כראוי במגילת האו"ם ובהצהרה הכללית על זכויות האדם.
 
הארגון לאחדות אפריקה (OAU) ויורשו האיחוד האפריקני (AU) הם ארגונים בין מדינתיים, שחברות בהם כל מדינות היבשת. הארגון לאחדות אפריקה הוקם למעשה כמענה לשתי מגמות נוגדות רווחו באפריקה בשנות החמישים, ובעיקר בראשית שנות השישים, כשמדינות רבות יצאו לעצמאות. האחת הייתה המגמה הפאן־אפריקנית, שהדגישה את אחדות היבשת, את העבר הקולוניאלי המשותף, את אחוות האפריקנים, את הצורך במדינה חזקה וגדולה. מייצג למגמה זו היה [[קוואמה נקרומה]], ששאף לכונן את "ארצות הברית של אפריקה", שתגבר על הגבולות המלאכותיים והקולוניאליים. המגמה השנייה הייתה היפוכה של הראשונה והדגישה את ריבונות המדינות החדשות, את "קדושת" הגבולות ואת הצורך "לבנות אומה" בגבולות הקיימים. מגמה זו הדגישה בעקיפין את הניגודים בין המדינות האפריקניות ־– בין מדינות ערביות ואפריקניות, בין מדינות אנגלופויות ופרנקפוניות וכמו כן, בין מדינות רדיקליות ושמרניות.
 
'''להלן רשימה של [[מפלגה פוליטית|מפלגות פוליטיות]] ו[[ארגון|ארגונים]] פאן־אפריקנים:'''
שורה 80:
* [[ג'וליוס נייררה]], נשיאה הראשון של [[טנגנייקה]] ([[טנזניה]]) וממייסדי [[הארגון לאחדות אפריקה]]
* [[פטריס לומומבה]], ראש ממשלתה הראשון של [[הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו]]
* [[פליקס הופואה-בואני|פליקס הופואה־בואניהופואה בואני]], מייסדה ונשיאה הראשון של [[חוף השנהב]]
* [[הייסטינגס באנדה]], מייסדה ונשיאה הראשון של [[מלאווי]]
* [[ג'ורג' פדמור]], עיתונאי וסופר [[מרקסיזם|מרקסיסטי]] מ[[טרינידד וטובגו|טרינידד]]
* [[טיימוקו גרן-קויאטה|טיימוקו גרן־קויאטה]] (Tiemoko Garan Kouyaté), איש [[סודאן הצרפתית]], תועמלן לפאן־אפרקאיותלפאן־אפריקאיות במרחב הדובר־צרפתית
* [[וולטר רודני]], היסטוריון ופעיל יליד [[גיאנה]]
* [[מודיבו קייטה]], נשיאה הראשון של [[מאלי]]
שורה 92:
'''הלאומיות האנטי־קולוניאלית''' התפתחה ברוב המושבות לאחר מלחמת העולם השנייה, ושאפה לעצמאות שונה מזו של הפאן־אפריקניזם המסורתי. היא אמנם הדגישה את יבשת אפריקה אבל טענה שהלאומיות הפאן־אפריקאית אינה פתרון לבעיות השחורים, הן באפריקה עצמה והן מחוצה לה (בעיקר הפזורה השחורה באמריקה). לאומיות זו היא בפירוש פוליטית וטריטוריאלית בדרישותיה הלאומיות הברורות להגדרה עצמית, והעצמאות המשתמעת ממנה. ללאומיות האנטי־קולוניאלית היו שלבים שונים של התפתחות עד לגיוס ההמונים ל"לאומיות של המון". דוברה המוביל היה קוואמה נקרומה והוא קרא לצאת לפעולה ולמאבק בלתי מתפשר שיכריע את המעצמה הקולוניאלית לסגת ולהפסיק את הדיכוי וההשפלה של העמים הנחשלים באפריקה. קריאתו של נקרומה לייסוד "ממלכה פוליטית" שתפתח את אפריקה, איחדה את ההמונים במאבקם לעצמאות.
 
בלאומיות האנטי קולוניאלית הדגש היה במישור הפוליטי, אך היו בתוכו גם זרם סוציאליסטי ואף מרקסיסטי חזק, ואלה ביקשו להדגיש את הפיתוח, התיעוש, המודרניזציה והקדמה. סגנון הלאומיות החדשה היה מיליטנטי, אם כי לא היה אלים בהכרח, וזאת משום שהושפע עמוקות מרעיונותיו של [[מהטמה גנדי]]. גנדי היה מנהיג פוליטי ורוחני הודי, שהוביל את [[תנועת העצמאות ההודית]] במאבקה נגד שלטון האימפריה הבריטית. גנדי נחשב לסמל ההתנגדות הלא־אלימה בזכות הגייתה ויישומה של הסאטיאגרהא ־– פילוסופיה הממוקדת בחיפוש אחר האמת ובהתנגדות לרשע באמצעות התנגדות פעילה אך לא אלימה ־– דבר שהוביל לעצמאות הודו ועורר השראה אצל תנועות שונות לזכויות אדם ולחופש ברחבי העולם{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=נויברגר בנימין|שם=חזרה לפוליטיקה: המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות|מו"ל=האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה=תשע"א|עמ=258-261}}}}.
 
מגמה נוספת עסקה שהתנגדה לפאן־אפריקניזם הייתה תנועת הסוציאליזם אפריקני: ההוגה הוא הנשיא הראשון של טנזניה ־– ג'וליוס נייררה שחשב שהאמצעי העיקרי ליצור זהות משותפת היא באמצעות אידאולוגיה שוויונית. הסוציאליזם האפריקני אינו מחקה דגמים אחרים של סוציאליזם אלא מדובר באידאולוגיה לאומית אותנטית. הסוציאליזם האפריקני דחה מספר עקרונות מהסוציאליזם האירופי כמו שהדת היא אופיום להמונים, לא הכל סובב סביב מניעים כלכליים אלא גם לדת וגם לפוליטיקה יש השפעה על עיצוב המערכת המדינית. ניסיון להפוך את המדינות האפריקניות למאוחדות, להשליט סולידריות. לדוגמה הוא לקח את ברית המועצות שהיא פדרציה בין עמים שונים שמה שאיחד אותם היא הזהות האידאולוגית. מדובר בחזרה למקורות, לתקופה הקדם־קולוניאלית, לחברה המסורתית בה היה שוויון בין הקהילות כאשר כל אחת מעבדת את שטחיה ואין פערי מעמדות בולטים מאחר שכולם נהנים מעזרה הדדית. הקהילה המסורתית מסמלת אחווה, שלמות, הרמוניה ונכונות להקרבה למען הכלל ־– נייררה כינה את הסוציאליזם המסורתי ־– משפחתיות. הסוציאליזם האפריקני (בדומה לאירופי) שאף לחולל מהפכה חברתית וכלכלית ־– להביא לתיעוש מואץ ומשק ריכוזי ולבטל את השוק החופשי והאינדיבידואלי. התבססות על שוויוניות וקהילתיות. בסופו של דבר התפיסה כשלה מבחינה כלכלית, טנזניה הפכה לאחת המדינות העניות באפריקה.
 
עם זאת התפתח גם זן לאומי אנטי קולוניאלי אלים (בעיקר במושבות של התיישבות לבנה ־– בקניה, באנגולה, בקמרון, במוזמביק, בגינאה ביסאו, ברודזיה, זימבבווה, ובדרום מערב אפריקה ־– נמיביה). אף שהלאומיות האנטי קולוניאלית הייתה בעיקרה טריטוריאלית, נשמר גם בה גוון גזעי מובהק.
 
בתחילת שנות השישים נראה היה שאפריקה מתפצלת לא רק למדינות ריבוניות, אלא גם לגושים יריבים. הארגון המשותף ה'''"אפרו־מלגשי"''' (OCAM) הוקם על ידי הפרנקופונים השמרנים שנכללו בו [[חוף השנהב]], [[בנין]], [[בורקינה פאסו|וולטה עילית]], [[קמרון]], [[הרפובליקה המרכז-אפריקאית|הרפובליקה המרכז־אפריקאית]], [[צ'אד]], [[הרפובליקה של קונגו]], [[גבון]], [[מדגסקר|הרפובליקה המלגשית]], [[מאוריטניה]], [[ניז'ר]] ו[[סנגל]]. כנגדם הוקם בשנת 1961 גוש קזבלנקה הרדיקלי, שנכללו בו [[מרוקו]] והממשלה הגולה של [[אלג'יריה]], [[לוב]], [[מצרים]], גאנה, [[מאלי]] ו[[גינאה]]. תגובת הנגד הייתה הקמת גוש [[מונרוביה]] מצירוף של מדינות הארגון האפרו־מלגשי הפרנקופוניות ושל מדינות אנגלופוניות שמרניות ([[ניגריה]], ליבריה, סיירה לאון) כמו גם אתיופיה ו[[תוניסיה]]. לוב, בהנהגת המלך אידריס סנוסי, השתייכה באותה עת לשני הגושים{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=נויברגר בנימין|שם=אפריקה ויחסים בין לאומיים|מו"ל=האוניברסיטה הפתוחה|שנת הוצאה=תשע"א|עמ=223 - 240}}}}.
שורה 110:
== לקריאה נוספת ==
* [http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=98374985#246.4463.8.fitwidth מלאומיות פאן אפריקנית באמריקה לריבונות ול"בניין אומה " טריטוריאלית באפריקה הפוסט קולוניאלית] בתוך: אילן רחום (עורך), '''חזרה לפוליטיקה : המדינה המודרנית, לאומיות וריבונות''', [[מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי|מרכז זלמן שזר]], 2009 עמ' 245–274
* נויברגר, בנימין. "הארגון לאחדות אפריקה/ האיחוד האפריקני", '''אפריקה ביחסים הבין־לאומיים''', האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תשע"א, 223 ־– 240.
* נויברגר, בנימין. "מלאומיות פאן־אפריקנית באמריקה לריבונות ול 'בניין אומה' טריטוריאלית באפריקה הפוסט־קולוניאלית", '''חזרה לפוליטיקה''', [[מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל]], ירושלים תשס"ט, 245 ־– 273.
* נויברגר, בנימין. "דמוקרטיה, דמוקרטיזציה ודה־דמוקרטיזציה באפריקה", '''צמיחת המדינות החדשות באפריקה,''' האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 1979 (תשל"ט) ־– 1981 (תשמ"א).
* שגב, מ'. שילוני, א'. פיין, צ'. '''הפיתוח והתכנון המרחבי : ספר לימוד בגאוגרפיה ופיתוח הסביבה''', ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט. המינהל הפדגוגי. האגף לתוכניות לימודים, ירושלים תשע"א, 105 ־– 113.
* Kuryla, Peter. “Pan־Africanism”“Pan-Africanism”, in ''ENCYCLOPAEDIA BRITANNICA'', Taken from the web address [https://www.britannica.com/topic/Pan-Africanism#toc664787main https://www.britannica.com/topic/Pan־Africanism#toc664787main]
*Schramm, Katharina. “African Homecoming, Pan־AfricanPan-African Ideology and Contested Heritage”, ''Journal Of African Archaeology,'' 2011.
*Tite Tiénou, “Blyden, Edward Wilmot,” in ''Biographical Dictionary of Christian Missions'', ed. Gerald H. Anderson (New York: Macmillan Reference USA, 1998). [http://www.bu.edu/missiology/missionary-biography/a-c/blyden-edward-wilmot-1832-1912 http://www.bu.edu/missiology/missionary־biography/a־c/blyden־edward־wilmot־1832־1912]
 
==קישורים חיצוניים==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פאן-אפריקניות"