קלרה גריפאן – הבדלי גרסאות

בשנת 1922 עברו בני הזוג להתגורר בלובדה, כפר קטן סמוך לעיר [[ינה]] שב[[תורינגיה]]. בעלה של קלרה פתח קליניקה במרכז העיר ינה וקלרה השלימה את לימודי הרפואה שלה וקיבלה רישיון לעסוק במקצוע ב-3 בנובמבר 1923. היא הצטרפה לקליניקה של בעלה, התמקדה בטיפול בנשים לאחר [[לידה]] ובתינוקות והייתה הראשונה בעיר להציע שעות ייעוץ בחינם לאימהות צעירות באזור זה. <ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20140109103047/http://web.fu-berlin.de/aeik/HTML/rec00417c3.html|כותרת=Freie Universität Berlin {{!}} Dokumentation: Ärztinnen im Kaiserreich|אתר=web.archive.org|תאריך=2014-01-09|תאריך_וידוא=2020-04-16}}</ref>. – תחום זה עמד באותה העת בראשית דרכו וטיפול כזה באזור כפרי היה במידה רברבה יוצא דופן. בשנת [[1924]] ילדה קלרה את בנה הבכור, וב-[[1928]] את בתה.

ב-[[1931]] פתחה קלרה קליניקה משלה ל[[רפואת משפחה]] בינהבעיר ינה והייתה לאחת מהנשים בעלותהראשונות המרפאהבגרמניה הראשונותשהיו באזור.בעלות מרפאה משלהן.שנתיים לאחר מכן, עם ראשית החקיקה הגזענית בגרמניהבמדינה החליטה לסגור את הקליניקה כדי להימנע מסיווג בתור רופאה "לא-ארית" וחזרה לעבוד בקליניקה של בעלה. מוצאה היהודי התגלה, אך היא הצליחה להסתיר את העובדה ששני הוריה היו יהודים ונרשמה [[חוקי נירנברג|לפי החוק]] כ"[[מישלינג]] מדרגה שנייה" (עם סב יהודי אחד)<ref name=":0" />. היא החליטה שלא לספר לילדיה על מוצאם היהודי כדי לא להעמידם בסכנה, אך בה בעת ניסתה להרחיק אותם מרעיונות הנאציזם והקנתה להם חינוך [[הומניזם|הומניסטי]]. בקיץ [[1943]] הסגירה אחת מחברותיה הטובות את מוצאה האמיתי לידי ה[[גסטאפו]], היא נחקרה והודתה כי אמנם שני הוריה היו יהודייהודים.<ref name=":1" /> רישיון הרופאה שלה נשלל והיא נדרשה על פי חוק להוסיף לעצמה את השם היהודי "שרה". ילדיה סווגו כ"מישלינג מדרגה ראשונה", בתה סולקה מ[[גימנסיון|בית-הספר]] ובנה הודח מ[[לופטוואפה (ורמאכט)|שירותו בחיל האוויר]]. אירועים אלה הובילו להידרדרות מהירה במצבה הנפשי ולניסיון התאבדות זמן קצר לאחר מכן. בעלה, זיגפריד, עמד בפני לחצים חברתיים וחוקיים להתגרש ממנה, אך נותר נאמן לה וסירב לעשות זאת - דבר שמנע מן הגסטאפו לגרשה באופן מידי למחנה ריכוז. המשפחה נתמכה בידי חלק מן השכנים והמטופלים של בני הזוג.

גריפאן חיה את החודשים הבאים בפחד מפני גירוש ורדיפות. לקראת סוף המלחמה הוחמר היחס ליהודים שהיו נשואים לארים, וב-[[29 בינואר]] 1945 היא קיבלה צו גירוש למחנה הריכוז [[טרזיינשטט]] ב[[הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה|פרוטקטורט]]. היא התאבדה בלילה שבין ה-30 ל-[[31 בינואר]] 1945 בנטילת מנת יתר של [[מורפין]]. במכתב ההתאבדות כתבה כי "עדיף מוות על שעבוד" (''lieber Tot als Sklav'')<ref name=":1" />. התאבדותה חודשים אחדים לפני כיבוש האזור בידי בעלות הברית זעזעה את הכפר ודווח שבעת ההלוויה היה בית הקברות מלא בתושבים למרות הסכנה שבדבר. הבחירה להתאבד הייתה רווחת בקרב יהודים הנשואים לארים ובני-תערובת רבים אשר התערו בחברה הגרמנית; רבים מהם ראו בגירוש למחנה ריכוז לא רק איום פיזי על חייהם, אלא גם ערעור של זהותם העצמית כגרמנים. בנוסף יש להבין את הצעד על רקע התאריך בו התבצע - כאשר ידיעות על המציאות הקשה במחנות הריכוז והמוות כבר הופצו בגרמניה.