|
בשנת [[1901]], זמן קצר לאחר ש[[אנרי בקרל]] ה[[צרפת]]י גילה באקראי את ה[[רדיואקטיביות]] (בשנת [[1986]]), הציע ה[[פיזיקאי]] הצרפתי [[פייר קירי]] ל[[הנרי אלכסנדר דנלוס]], [[דרמטולוגיה|דרמטולוג]] צרפתי גם הוא, את הרעיון להחדיר מקור קרינה רדיואקטיבית לתוך גידול סרטני. נמצא כי הקרינה הרדיואקטיבית גורמת לגידול להתכווץ. במקביל ובאופן עצמאי, הציע גם [[אלכסנדר גרהם בל]] ה[[אנגליה|בריטי]] את אותו הרעיון. ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]] המוקדמות של [[המאה ה-20]], החלו דנלוס בפריז וה[[רדיולוגיה|רדיולוג]] ה[[ארצות הברית|אמריקאי]] [[רוברט אבי]] (Abbe) ב[[ניו יורק]] לפתח בנפרד טכניקות חלוציות ליישום הברכיתרפיה.{{הערה|שם=KEMİKLER|1=KEMİKLER, Gönül. [http://onkder.org/pdf/pdf_TOD_1053.pdf "History of Brachytherapy"], Turkish Journal of Oncology.}}
ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20]] כבר הייתה נפוצה תרפיה תוך-רקמתית באמצעות [[רדיום]]. בין השנים [[1942]]–[[1958]] היהנעשה שימוש ב"זרעים" עשויים מ[[זהב]] ובתוכם [[רדון]]. מקורות הקרינה הרדיואקטיבית לשימוש בברכיתרפיה הובאו בשנת [[1933]] על ידי פרופסור [[לודוויג הלברשטטר]] לביה"ח [[מרכז רפואי הדסה|הדסה]] ב[[ירושלים]].{{הערה|שם=מולר|1=אליסון ברניגר, מרינה בורוביצ'יק, דניאלה זלמן, אלה מולר. [http://www.ions.org.il/ImagesFck/Siud/file/בטאון%20סיעוד%20אונקולוגי/2009/טיפול%20בברכיתרפיה.pdf "טיפול בברכיתרפיה"], בטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל, כרך י"ח חוברת מס' 3, [[2009]].}} בשנת 1958 החל לראשונה השימוש ב[[אירידיום]]-192 כמקור קרינה רדיואקטיבית, ועד היום הוא הנפוץ ביותר בשימוש בברכיתרפיה. לאחרלמרות עניין הולך וגובר ב[[אירופה]] וב[[ארצות הברית]] בברכיתרפיה, השימוש בברכיתרפיה בשנים שלאחר מכן למעשה פחת בעקבות הסכנה שבחשיפה לקרינה של הצוות המטפל שהחדיר את מקורות הקרינה למוליכים בצורה ידנית. אולם בהמשך חל פיתוח של מכונת ה-afterloading אשר מאפשרת את טעינת המוליכים מרחוק, באופן שבו מצומצמת סכנת החשיפה לקרינה מצומצמת, וכן התרחש פיתוח של מקורות קרינה נוספים. דברים אלו, בתוספתבנוסף להתקדמות משמעותית ביכולתביכולות המידול התלת ממדייםמימדיים ויצירת מערכות ממוחשבות לבניית תוכנית טיפול, הביאו לכך שהשימוש בברכיתרפיה הפך לנפוץ ויעילוליעיל מאוד בטיפול בסוגי סרטן רבים.{{הערה|שם=KEMİKLER}}
==ראו גם==
|
