טאנכלם מאנטוורפן – הבדלי גרסאות

מבנה חזק ויציב זה של הכנסייה אפשר שליטה כמעט בלתי מוגבלת על האוכלוסייה האזרחית, עצמאות כמעט מוחלטת מהמוסדות השלטוניים האזרחיים-חילוניים וצבירת כוח, ממון ורכוש אדירים. מאידך, כוח שלטוני עצום זה הביא גם להסתאבות והשחתה מוסרית של הכנסייה ומוסדותיה. שחיתות זו התבטאה בעיקר ב:

* '''הטלת עול כלכלי בלתי נסבל על האוכלוסייה''' - מיסים כבדים מנשוא הוטלו על ידי הכנסייה על האוכלוסייה (ששילמה מיסים כבדים גם לשליטים החילוניים הפאודלים) ובראשם מס המעשר. כמרים מושחתים גבו תשלום על כל אחד משרותיי הדת שהעניקו, מטבילה ועד קבורה, קהילות רבות אולצו "לתרום" כסף רב לבניית כנסיות וקתדרלות חדשות. רכוש וירושות הוחרמו מהציבור על ידי בתי המשפט הכנסייתיים.

* '''חסינות''' - אנשי הכנסייה היו חסינים בפני החוק החילוני ועל כן תלונות נגדם או ערעורים ניתן היה להגיש רק בבתי המשפט הכנסייתיים. אלו נהגו ביד רכה מאוד באנשיהם וגם, לרוב, אפשרו לנשפטים לחזור לתפקידם הקודם לאחר ריצוי העונש הקל.

* '''שחיתות אישית''' - חוסר הפיקוח הפנימי שבתוך הכנסייה הקתולית אפשר לאנשי כמורה רבים מכל הדרגות לנהוג בצורות רחוקות מאוד מאלו הראויות לאנשי דת. רבים מהם החזיקו פילגשים או אף נישאו בסתר והולידו ילדים. מעשי ניאוף, גילוי עריות, פדופיליה ואף רצח היו שכיחים. הערך המוסרי של מקצוע איש דת פחת בערכו עד כדי כך שמשרות הכהונה, כולל הרמות ביותר, נקנו בכסף ובשוחד. כתוצאה מכך מונו בישופים וכמרים חסרי כל כישורים אינטלקטואליים או מוסריים לתפקידם. עושרם הרב של רבים ממשרתי הכנסייה בלט מאוד בתוך הסביבה העניה של הציבור.