אאוגניוס הרביעי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזרתי-בוט (שיחה | תרומות)
מ להלחם ⟸ להילחם (באמצעות WP:JWB)
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: \1וונציה, \1ו\2, היעדרו\1
שורה 24:
 
== עד בחירתו לאפיפיור ==
נולד ב[[ונציה|וונציה]] למשפחת סוחרים עשירה. דודו מצד אמו היה האפיפיור [[גרגוריוס השנים עשר]], שמינה אותו ל[[בישוף]] [[סיינה]]. אנשי סיינה התקוממו נגד הבישוף החדש, שלא היה רק צעיר בן 24, אלא גם זר. לפיכך התפטר קונדולמר מתפקידו ובתמורה מונה ב-[[1408]] לכומר ה[[קרדינל]] של בזיליקת סנט קלמנטה. ב-[[1426]] מינה אותו האפיפיור [[מרטינוס החמישי]] לכומר הקרדינל של [[סנטה מריה אין טרסטוורה]]. ב-3 במרץ 1431, שבועיים בלבד לאחר מות קדמו, מרטינוס החמישי, נבחר קונדולמר לאפיפיור ב[[קונקלווה]] קצרה שנמשכה יומיים בלבד, ולקח לעצמו את השם אאוגניוס. הוא האחרון עד עתה שבחר בשם זה.
 
== כהונתו ==
אחת מפעולותיו הראשונות הייתה נישול כמה מבני [[משפחת קולונה]], שהתחזקה מאוד מבחינת עמדות כוח ונכסים בתקופת מרטינוס החמישי. זאת על מנת לשמור על מאזן הכוחות בין העיר [[רומא]] לבין [[הוותיקן]]. זמן קצר לפני מותו פתח קודמו בתפקיד את [[ועידת בזל]] לדיון ב[[יאן הוס|כפירה ההוסיסטית]] ועליית [[האימפריה העות'מאנית]], אך הוועידה קיבלה תפנית כאשר ביקשה לדון בעליונות האפיפיור. בדצמבר [[1431]] הוציא אאוגניוס [[בולה אפיפיורית]] לסגירת הוועידה, שהגיבה בקריאה לאפיפיור להגיע לבזל ולהתייצב בפניה. [[זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]], שנבחר במאי [[1433]], ביקש לתווך ולסיים את המתח בכך שהאפיפיור ימשוך את הבולה שלו ובתמורה יאושררו זכויות [[הכס הקדוש]] על ידי הוועידה.
 
באותה עת הוביל האפיפיור מדיניות של תמיכת [[מדינת האפיפיור]] במלחמתן של [[הרפובליקה של ונציה]] ו[[פירנצה]] ב[[דוכסות מילאנו]] בראשות [[פיליפו מריה ויסקונטי]], זאת בניגוד למדיניות העיר רומא, שכוננה [[רפובליקה]] קצרת ימים בראשות משפחת קולונה. בראשית יוני [[1434]] נמלט אאוגניוס מן הוותיקן. הוא הוברח באישון לילה, לבוש בגלימות [[נזיר]] [[המסדר הבנדיקטי|בנדיקטי]] לסירה שהובילה אותו על פני נהר ה[[טיבר]] ל[[אוסטיה (עיר)|אוסטיה]], שם אסף אותו כלי שיט לפירנצה, שם שהה עד לחתימת [[הסכם שלום]] ב[[פרארה]] באוגוסט [[1435]]. אז עבר ל[[בולוניה]], שם שהה עד אפריל [[1436]], כאשר ה[[קונדוטיירי]] (מפקד צבא שכיר) שלו, [[פרנצ'סקו ספורצה]] מוביל את הכיבוש מחדש של שטחי מדינת האפיפיור. באוגוסט 1436 החריב צבא האפיפיור את מעוזה של משפחת קולונה ב[[פלסטרינה (עיר)|פלסטרינה]], וסימן בכך את עליונות הוותיקן ומדינת האפיפיור על רומא העיר. אאוגניוס נאלץ להעביר את הוועידה שלו מפרארה לפירנצה בעקבות פרוץ [[מגפה]] בעיר (לפיכך היא נקראת לעיתים "ועידת פירנצה"). ביולי [[1439]] חתם על הסכם איחוד מחדש עם [[הכנסייה האורותודוקסית]] ובנובמבר חתם על הסכם דומה עם [[הכנסייה האפוסטולית הארמנית]], כל זאת על מנת להילחם בהתפשטותה של [[האימפריה העות'מאנית]]. ב-[[28 בספטמבר]] [[1443]] שב אאוגניוס לרומא בצעדת ניצחון, לאחר העדרותהיעדרות של כעשר שנים.
 
בינואר [[1438]] כינס אאוגניוס [[ועידה אקומנית]] בפרארה, במסגרתה [[נידוי (נצרות)|נידה]] את "מורדי ועידת בזל", שמצידה נידתה את האפיפיור עצמו. בתגובה אימץ [[שארל השביעי, מלך צרפת]] גרסה של מסקנות ועידת בזל שעירערו על סמכותו הכוללת של הכס הקדוש, אך עמדתו לא נתמכה על ידי שליטי [[אנגליה]], [[דוכסות בורגונדיה]], מילאנו, [[בוואריה]], [[כתר קסטיליה|קסטיליה]] ו[[ממלכת אראגון|אראגון]], שהסירו את תמיכתן מוועידת בזל. בנובמבר בחרה הוועידה את [[אמדאו השמיני, דוכס סבויה]] ל[[אנטי-אפיפיור]] שכיהן בשם פליקס החמישי. בתגובה הכיר אאוגניוס בטענתו של [[אלפונסו החמישי, מלך אראגון]] לכתר [[ממלכת נאפולי]] וצימק מאוד את הכוחות הפוליטיים התומכים בוועידת בזל. מזכירו של פליקס החמישי, אנאה סילביו ברטולומאו פיקולומיני (לימים האפיפיור [[פיוס השני]]), נשלח כנציג של ועידת בזל לכינוס קיסרי שנערך ב[[פרנקפורט]] בשנת [[1442]] שם פגש את [[פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]]. הקיסר, שהתרשם מפיקולומיני הציע לו לשמש כמזכירו בקנצריה הקיסרית בוב[[וינה|ווינה]]. בווינה זכה פיקולומיני לחסות ה[[קנצלר אוסטריה|קנצלר]] של הקיסר, קספר שליק. בהשפעת שליק עבר מהמחנה של האנטי-אפיפיור פליקס, שסיכויו להצליח נראו לו קלושים, למחנה תומכיו של האפיפיור אאוגניוס הרביעי והצליח לשכנע את הקיסר להצטרף לקואליציה שארגן האפיפיור ב-[[1444]] על מנת להביס את האימפריה העות'מאנית במסגרת [[מסע צלב]] חדש (בעקבות צעד זה זכה פיקולומיני לפטור מעונש כנסייתי על מעשיו בעבר בוועידת בזל, כולל על תפקידו בהכתרת האנטי-אפיפיור פליקס). למסע הצלב הצליח אאוגניוס לגייס שיתוף פעולה נרחב שכלל את [[ממלכת פולין (1385–1569)|ממלכת פולין]], [[ממלכת הונגריה]], [[קרואטיה באיחוד עם הונגריה|ממלכת קרואטיה]], [[כתר בוהמיה]], [[הדוכסות הגדולה של ליטא]], [[נסיכות ולאכיה]], [[נסיכות מולדביה]] ו[[מדינת המסדר הטבטוני]] ובסופו של דבר גם כוחות של [[האימפריה הרומית הקדושה]]. אולם קואליציה זו ניגפה ב[[קרב וארנה]] ([[10 בנובמבר]] [[1444]]) ומסע הצלב התפזר.
 
אאוגניוס המשיך בחתימת הסכמי איחוד עם כנסיות מזרחיות. ב-[[1443]] הגיע להסכם עם [[הכנסייה הסורית-אורתודוקסית]] וב-[[1445]] חתם הסכם עם ה[[מארונים]], שהוביל לקליטתם אל תוך [[נצרות מזרחית קתולית|הנצרות המזרחית קתולית]].