הבדלים בין גרסאות בדף "התאבדות"

הוסרו 10,844 בתים ,  לפני 3 חודשים
אין תקציר עריכה
(←‏אתוס ההתאבדות בהיסטוריה של ישראל: יש עוד מקרים כאלה, כפי שמלמד הקישור)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד שוחזרה
ב[[רומא]] הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה ה[[פילוסוף]] [[סנקה]]. גם ה[[נאצים]] עשו שימוש בשיטה זו. לאחר שהגנרל [[ארווין רומל]] מבכירי צבא ה[[ורמאכט]], נחשד בקשר לרצוח את [[אדולף היטלר]], היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש ב[[הוצאה להורג]] ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל{{הערה|{{הארץ|אורי אבנרי|סודותיו של "שועל המדבר"|1.860914|9 בפברואר 2003}}}}.
 
בישראל, החוק קובע עונש מאסר של 5 שהים על התאבדות
==היחס להתאבדות==
או על ניסיון התאבדות בכל צורה שהיא ובכל גיל
בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.
 
בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימי [[המנדט הבריטי]], נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, אף על פי שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966. עם זאת, ההתאבדות עצמה מוגדרת כפשע של רצח בחוק הישראלי ובהתאם לכך מותר למשטרה להתערב כדי למנוע התאבדות{{הערה|[http://www.ismal.co.il/imgs/uploads/refua-umishpat-41-161.pdf הערות להצעת חוק מוות במרשם רופא], רפואה ומשפט 41, דצמבר 2009, עמ' 162}}. בנוסף, ב[[ישראל]] נקבע ב{{סחפ|חוק העונשין|סעיף 302}}: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים".
 
כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. ב[[הולנד]] קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות ל[[מדרון חלקלק]] שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו [[המתת חסד]].
 
ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות ב[[פילוסופיה]], וכבר [[אפלטון]] דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא [[ג'ון דון]], במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את ה[[אקזיסטנציאליזם|אקזיסטנציאליסטים]] במאה העשרים. [[אלבר קאמי]], בפתיחת ספרו '''[[המיתוס של סיזיפוס]]''', מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".
 
=== ביהדות ===
{{ערך מורחב|מאבד עצמו לדעת (הלכה)}}
יש [[פוסק|פוסקי הלכה]] הלמדים שההתאבדות נאסרה ב[[תורה]] בפסוק {{ציטוטון|וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ}} ({{תנ"ך|בראשית|ט|ה|קצר=כן}}), שיש המפרשים אותו כאיסור על אדם לשפוך את דמו שלו. הדעות חלוקות בנושא זה, אך לא בעצם האיסור.
 
חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשה ההתאבדות ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני [[אבלות (יהדות)|אבלות]] - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו{{הערה|{{רמב"ם||אבל|א|יא}}; {{שולחן ערוך|יורה דעה|שמה}}}}. המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו [[שבעה (אבלות)|שבעה]]. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, משום שמלמדים זכות על המתאבד ומניחים כי לקה בנפשו, שמותו היה תאונה, או שהספיק לשוב בתשובה בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.
 
יש מצבים קיצוניים שבהם ה[[תורה]] מצווה על אדם למות על [[קידוש השם]] ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלושת ה[[עבירה (יהדות)|עבירות]] החמורות: [[עבודה זרה]], [[גילוי עריות]] ו[[רצח|שפיכות דמים]] - [[ייהרג ואל יעבור]]. ה[[תוספות]] במסכת עבודה זרה כותבים שמותר לאדם להתאבד אם הוא חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור".
 
בימי קדם, הועלתה על נס אגדת [[חנה ושבעת בניה]], שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני [[אנטיוכוס הרביעי|אנטיוכוס]] מלך יוון ואמם התאבדה מרוב צער. ([[ספר המכבים]] ב' פרק ז'). ב[[יהדות אשכנז]] בימי [[מסעי הצלב]] אירעו התאבדויות על [[קידוש השם]]. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.
 
באחת מ[[אגדות החורבן]], [[מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון]], מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים ל[[איסור משכב זכר|משכב זכר]] וילדות ל[[פילגש]]ים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה.
 
הרב [[שלמה גורן]] הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני [[מצדה]], [[שרה אהרנסון]], [[משה ברזני]], [[מאיר פיינשטיין]], [[אורי אילן]], [[רועי קליין]].
[[קובץ:Elie Marcuse saul.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[אליהו צבי מרקוזה]], "מותו של [[שאול]]", 1848]]
על פי פרופ' [[מאיר שורץ]] בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.
 
הרב [[מרדכי אליהו]] כתב בספר דרכי הלכה{{הערה|הערות לקיצור שולחן ערוך על פי השולחן ערוך, הבן איש חי, וכף החיים}} בשם [[הבן איש חי]]{{הערה|ספר רב פעלים חלק ג' סימן כ"ט}} שיש חמישה תנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע שאדם התאבד:
# שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד.
# שמיד יבצע את מה שאמר.
# שהפעולה תעשה בדרך של כעס.
# שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע.
# שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד.
כך הרב אליהו הוציא מכלל העונש למתאבדים את רוב המתאבדים, שמתאבדים מתוך צער או מחלה נפשית כגון [[דיכאון]].
 
====במקרא====
בספרי ה[[מקרא]] מתוארים מספר אירועי התאבדות:
* על [[אבימלך בן גדעון|אבימלך]] מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רכב שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: {{ציטוטון|וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת}} ({{תנ"ך|שופטים|ט|נד|קצר=כן}}). למרבה ה[[אירוניה]], מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה ({{תנ"ך|שמואל ב|יא|כא|קצר=כן}}).
* [[שאול המלך]] התאבד פן יפול לידי ה[[פלשתים]]. התאבדות זו הייתה רק למטרת קיצור סבלו, כמתואר: {{ציטוטון|וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ}} ({{תנ"ך|שמואל א|לא|ד|ה|קצר=כן}}). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל [[בעלת האוב מעין דור|בעלת האוב]], ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב.
* [[אחיתופל]], ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו. הוא חשש פן יומת על ידי [[דוד]] כמורד במלכות ({{תנ"ך|שמואל ב|יז|כג|קצר=כן}}).
* '''[[זמרי (מלך ישראל)|זמרי]]''' התאבד בשריפת הארמון על עצמו כאשר גילה שהמרד שלו ב[[אלה המלך|אלה בן בעשא]] נכשל והוא כנראה ייהרג על ניסיון המרד ({{תנ"ך|מלכים א|טז|קצר=כן}}){{הערה|על פי אחד הפירושים; פירוש אחר הוא שעמרי, יריבו, הוא שהרג אותו.}}.
* [[שמשון]] הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים הספר שופטים פרק ט"ז.
 
==התאבדויות בישראל==
משתמש אלמוני