ספיח (סיפור) – הבדלי גרסאות

{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=ספיח / חיים נחמן ביאליק|תוכן=אבא קורא לי בזעפו 'הבחור' בה"א הידיעה, ומדי דברו בי ים של משטמה הומה וחומר בתוך מעיו. רואה אני בחוש שהוא שונא אותי שנאת מוות. על שום מה? איני יודע. ודאי יש בפרצופי, בהילוכי ובכל ישותי מה שהוא שמביא אותו לידי רתיחה. כלי פגום אני בעיניו, פגום עד היסוד: מן הבלורית הקטנה והמוצנעת תחת כובעי ועד הסדק שמאחורי ה'סורדוט' שלי, ומן הבעבועין הדקין שבפני ועד הסיגריטה הדקה שבין שיני, אפילו הרהורי הנעלמים, שלא שלטה בם עינו, אף הם בחזקת מזוהמים עליו, חשודים הם בעיניו כקובה זו, שתריסי חלונותיה מוגפים לעולם. }}

 

הפרקים של ספיח מצטרפים לפואמה אחת גדולה, כותב [[יעקב פיכמן]], וכל פרק טעמו כשיר משובח של ביאליק.<ref>יעקב פיכמן, "סיפור אחד", בתוך: '''על "ספיח" לביאליק''', בעריכת [[צבי לוז]] ו[[זיוה שמיר]], [[הוצאת אוניברסיטת בר-אילן]], 1998, עמ' 23–24</ref> היצירה עשירה בחומר אוטוביוגרפי יותר משאר סיפוריו. גם כאן קיים פרבר הזפתים וגיבור מתמרד, אלא שכאן הגיבור הוא ילד משורר בעל עיניים בוחנות ומתרשמות. הוא איננו רואה את הדברים עצמם, אלא את לב הדברים. עולם הטבע הוא המשכו של עולם התנ"ך וההבדל בין המציאות והחלום מטושטש. אמנם, גם [[מנדלי מוכר ספרים]] ו[[שלום עליכם]] תיארו את העולם שראו, אלא שהראייה כאן היא פנימית וציורית יותר; הנגלות והנסתרות נתפסות כאחד. ב"ספיח" התמזג לראשונה ביאליק המשורר עם ביאליק המספר. הפרק הראשון, לדעתו של פיכמן, הוא אחד מגילוייו הגאוניים של ביאליק. זהו פרק של המנון לחיים, לטבע, לכפר הולדתו של ביאליק, והוא אף טומן בחובו את גורל חייו בחלום על הפלאי שכביכול פרש משביל היריד המאובק אל עולמו הפנימי, אך בלית ברירה הוא נגרר אחר השיירה בעוזבו מאחוריו את עולמו הטהור.