ישראל יובל – הבדלי גרסאות

בשנת [[1986]] פרסם יובל בכתב העת [[תרביץ]] מסמך יוצא דופן שנכתב בידי יהודי "מן השורה" במחצית השנייה של [[המאה ה-14|המאה ה-יהי"ד]]. יובל עומד על נדירותו של הז'אנר ה[[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]] בימי הביניים, והוא מכנה את המסמך "האוטוביוגרפיה האשכנזית הקדומה ביותר". המדובר בכתיבה בעלת אופי אישי, המגלה טפח אך מכסה טפחיים מעולמו הפרטי של המחבר. הוא חי בשולי המאורעות הגדולים של הזמן, אך אלה בקושי עולים מכתיבתו. המחבר ספוג עדיין במסורת הכתיבה ה[[ימי הביניים|מדיאבלית]], שאינה מחשיבה את הפרט ואת רגשותיו. עם זאת ייתכן שיש מקום לראות בכתיבה זו ממבשרי ה[[רנסאנס]], שהצטיין בגילוי האינדווידואליות.

יובל נוטה לעסוק גם בהיסטוריה סובייקטיבית ובצד הנסתר של המאורעות ההיסטוריים הגדולים, וזאת גם כאשר המדובר בתקוות או בחששות שנמוגו. מקרה כזה אירע בעשור השלישי של [[המאה ה-15|המאה ה-טהט"ו]]. היהודים הגיבו בשמחה גלויה על הרפורמה של [[יאן הוס]] ושל חסידיו, וראו בהם שותפים לאמונת הייחוד היהודית. כמו כן חשו היהודים סיפוק לנוכח הפילוג בעולם הנוצרי בין ה[[קתולים]] ל[[הוסיטים]]. ואולם תקוות אלה התחלפו במהירות בחששות גדולים, זאת לאחר שיאן הוס הועלה על המוקד ב[[קונסטנץ (עיר)|קונסטנץ]] בשנת [[1415]] וצבאות הקיסר הרומי הקדוש התארגנו ל[[מסע צלב]] נגד ה[[מינות (נצרות)|מינות]] ההוסיטית. זכר [[מסע הצלב הראשון]] משנת [[1096]] היה עדיין חזק, והיהודים חששו שהלוחמים נגד המינים יזרזו להרוג קודם כל את היהודים. דאגות אלה עוררו גל שלם של תגובות, פוליטיות ואף ריטואליות. בסופו של דבר לא נפלה שערה מראשיהם של היהודים והחששות התבדו. יובל מפרסם ודן בכרוניקה עברית בת הזמן המתארת את ההתרחשויות, ועוקב אחר גלגוליה הספרותיים המאוחרים, גם לאחר שהתברר שהמדובר ב-non-event. היא התגלגלה לידיהם של מהגרים [[אשכנזים]] שהגיעו במחצית השנייה של המאה ה-טהט"ו ל[[איטליה]], ושימשה אותם כדי לפאר ולרומם את עברם האשכנזי.

במאמר זה משנת [[1992]] ביקש יובל לבדוק את תודעת התיקוף של הספרות ה[[הלכה|הלכתית]], המפרידה בין "ראשונים" ל"אחרונים" וקובעת סמכותם העדיפה של הראשונים על פני האחרונים. הוא מזהה את המשבר ההיסטורי של [[יהדות אשכנז]] במחצית הראשונה של [[המאה ה-14|המאה ה-יהי"ד]] כתקופת מעבר אשר יצרה בתודעת בני התקופה הבאה את התודעה המבחינה בינם – "האחרונים" לבין קודמיהם, ה"ראשונים" – הלוא הם ה[[פוסקים]] שחיו לפני המשבר. יובל בוחן את יישומו של הכלל ההלכתי "[[הלכתא כבתראי]]" (הלכה כאחרונים), אשר התפרש על ידי חוקרים מודרניים כהוכחה לקיומה של תפיסה הלכתית המעניקה עדיפות דווקא לפסיקה המאוחרת על פני זו הקודמת לה. יובל מצביע על הסתירה בין הבנה זו לבין התודעה התקופתית בהלכה המעניקה עדיפות לפוסקים שחיו בתקופה היררכית קודמת. לטענתו, הכלל "הלכתא כבתראי" אינו בא להעניק שום יתרון לפוסקים המאוחרים אלא להפך, להעדיף את הפוסקים המאוחרים השייכים לתקופה קודמת. הכלל מצמצם את יכולתו של פוסק בן התקופה המאוחרת להסתמך על פוסק מוקדם גם אם הוא שייך לתקופה מוקדמת, אלא אם כן פסיקתו של זה התקבלה על אחרוני הפוסקים מבני התקופה המוקדמת. הכלל "הלכתא כבתראי" הוא אפוא כלל שמרני, לא כלל מחדש.

מאמר זה חולל סערה בקרב קהיליית החוקרים, בארץ ובעולם. מערכת ציון הקדישה בשנה שלאחר מכן חוברת כפולה כדי לדון בתזה של יובל. במיוחד זכה לפרסום רב מאמר התגובה החריף של הפרופסור ל[[ספרות ימי הביניים]] [[עזרא פליישר]], שסיים את תגובתו במילים "הוא מסוג המאמרים שמוטב היה אלמלא נכתבו משנכתבו, ומשנכתבו – מוטב היה אילולא נדפסו, ומשנדפסו – מוטב שישתכחו מלב מוקדם ככל האפשר".{{הערה|עזרא פליישר, "יחסי נוצרים-יהודים בימי הביניים בראי עקום", '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' נט [ב/ג] (תשנ"ד), עמ'267–316.}} יובל השיב למתנגדיו במאמר גדול שהתפרסם באותה חוברת.{{הערה|"'נקמת ה' היא נקמת היכלו': היסטוריה ללא חרון וללא משוא פנים", '''[[ציון (כתב עת)|ציון]]''' נט [ב/ג] (תשנ"ד), עמ' 351–414.}}