ליל 4 באוגוסט 1789 – הבדלי גרסאות

רבים מהאצילים והכמרים הבכירים, שהיו מודעים לכך שאין שום אמצעי זמין לדכא בו את המהומות בכפר ממילא ושרכושם היה מופקר למשיסה, נסחפו באווירה שיצרו הנאומים הפותחים. במשך שמונה שעות, כמעט עד שלוש לפנות בוקר, העלו הצירים בזה אחר זה הצעות לסדר שביטלו פריבילגיות שונות, שלהם ושל עמיתיהם. אלה עברו כמעט פה אחד ובתשואות, במה שמירבו כינה "אורגיה" והנציג ז'אן פָּרִיזוֹ תיאר כ"סוג של קסם." הבישוף לוּבֶּרסׇק משארטר הציע להפקיע את זכיונותזיכיונות הציד והדיג הבלעדיים של האצולה באדמותיה; זמן קצר לאחריו קם הדוכס משׇטֶלֶה והביא לביטול המעשר ממנו התקיימה הכמורה הזוטרה. באופן דומה, אצילי מחוזות השדה דאגו לחסל את רוב הקצבאות של עמיתיהם-למעמד החצרנים, ואלה גמלו להם בהפקעת הזכיונותהזיכיונות וההיטלים באחוזות הכפריות. אבל למרות הנקמנות ההדדית, המשקיפים דיווחו על רוח של אחווה כנה ששרתה בדיון, שמשתתפיו הקריבו יתרונות ניכרים שהיו להם מתוך תפישה חדשה של החברה: {{ציטוטון|הכל נחפזו להיות צרפתים, לחלוטין צרפתים, ואיש לא רצה עוד שום תואר אחר,}} כתב ציר מברטאן; הרעיון של האומה כמחליפה כל זיקה מעמדית בוטא בבהירות, בגילוי חלוצי של [[לאומיות]]. לצד שני המעמדות הבכירים, מיהרו נציגי הגילדות, הסוחרים, המחוזות וקבוצות האינטרס השונות במעמד השלישי להיפטר מזכויות-היתר המרובות שהיו גם להם. המשרות הציבוריות הקנויות ונושאות רווח, עליהן נשען כל המנהל בממלכה מגובי המס ועד מערכת המשפט, בוטלו אף הן. למעשה חוסל עקרון זכויות-היתר, היסוד למבנה החברתי הישן. בתום הדיון, שלא נשמר ממנו פרוטוקול מסודר, אישרו המתכנסים שישה-עשר קטגוריות בהן פקעו פריבילגיות, כמצע לדיון מדוקדק בהמשך. לצד הצעדים הרבים שאושרו נדחו מספר הצעות מרחיקות לכת, כמו שוויון מלא ל[[הוגנוטים]] וביטול העבדות.

לאחר הלילה הסוער, כשנדרשה האספה לפרוט את המתווה למדיניות מעשית, חזרו הנציגים מפוכחים וזהירים יותר. משפטנים כמו מרלן דה דואה, שנתמנה אחר כך לראש הוועדה לענייני "[[פאודליזם]]" והופקד על היישום, יצרו הבדל בין "זכויות פרסונליות" כמו ה[[קורווה]], זכיונותזיכיונות ציד וכולי ל"זכויות ריאליות" על היטלים ורכוש. הראשונות נועדו להתבטל ללא שהיות, והאחרונות היו צריכות להיפדות תמורת פיצוי, במפתח כללי של בין עשרים לעשרים וחמש שנות הכנסה מהן. כביתר הממלכה, הופקעה זכות האדונים לשפוט את האוכלוסייה; תחת זאת, צווה להקים מנגנון של שופטים ממונים או נבחרים בשכר. חוסלה גם חזקת ה"מאנמורט" (Mainmorte), אדמות שמיליון וחצי האיכרים שישבו עליהן לא יכלו להוריש את נחלותיהם, שריד אחרון ל[[צמית]]ות שבטלה למעשה מזה מאות שנים. גם מעשר הכמורה הושמט – המחוקקים קבעו שאנשי הדת ייתמכו ישירות על ידי המדינה כפקידים מטעמה, סימן לבאות. אך למרות שחשיבות הפרט היחיד עמדה לנגד עיניהם, המומחים סירבו לחסל את האדמות המשותפות, שהיו בבעלות יוגב אחד אך לאחרים היו זכויות מרעה ועיבוד בהן. בכך ובצעדים אחרים הם שימרו את האופי הקומונלי של אזורי הכפר, והחקלאות הצרפתית הוסיפה להתבסס על יחסים של כמעט-[[אריסות]] בין שכבות האיכרות השונות עוד שנים רבות. הם גם אפשרו לאיכרים בעלי חלקות, שהיו אולי המרוויחים העיקריים מהחקיקה, להוסיף את המעשר המבוטל לסכומים שגבו מהחוכרים שלהם, שלא השיגו דבר משמיטתו. מלבד זאת, העודפים החקלאיים שהועברו פעם לסניורים ולכנסייה עמדו להיגבות על ידי המדינה עצמה, במערכת מס חדשה. לגבי ההתחייבויות שהיו יכולות להיפדות מהסניורים, האספה קבעה לבסוף נטל הוכחה נמוך: זכות כלשהי נחשבה שרירה וקיימת אם הועברו תשלומים בשלושים השנה הקודמות, והאיכרים היו צריכים להציג מסמכים כדי לְהָזֵם תביעות מהאדונים ולא להפך.