חיים ויצמן – הבדלי גרסאות

בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, והגורםכשהגורם הראשון לכך הייתההיה הדרישהדרישה הגוברתגוברת של תעשיית ה[[טקסטיל]] לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של [[המאה ה-19]] החל ויצמן לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר. שניהםבמחקר התמקדועל במחקרם בכימיהכימיה של חומרי הצבעצבע. הם פרסמו מאמרים יחדביחד, ורשמורשמו [[פטנט]]ים משותפים. הם חתמווחתמו חוזה עם מפעלי "באייר". וויצמן זכה אגב כך בהכנסה קבועה.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ג, עמ' 37.}} בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, יצרביסס את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה ב[[אוניברסיטת מנצ'סטר]], להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים.{{הערה|שם=רוז 51}} בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ה, עמ' 60.}} בינוארבאותו 1905זמן החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ה, עמ' 61.}}

בשנת ב-1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר ב[[אוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר|אוניברסיטת מנצ'סטר]].

בתקופתבעת מגוריו במנצ'סטר, בשניםבין 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן [[קמפור]]. בסוף שנת 1907 ערכהחתמה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצרי [[קוסמטיקה]], חוזה על הזכות לשימוש בפטנטים של ויצמן להפקתבהפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: [[מיקרוביולוגיה]]. החל באביבמאביב 1909 החלנהג לבלות את חופשותיו ב[[מכון פסטר]] בפריז. הוא החל לבחון אתיישום תהליכי התסיסהתסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס של כימיהבכימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז פגשנתקל לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ו, עמ' 76.}}

ויצמן הציג את מועמדותו לחברותלהתקבל כחבר ב"[[החברה המלכותית|חברה המלכותית]]", אולםברם על פי חוקי החברה יכוליםיכלו להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה אללרב [[משה גסטר]] כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצש[[צ'רצ'יל]] ו[[הרברט סמואל]] התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי [[התאזרחות|זכה באזרחות]] בריטית. אולם, אף על פיחרף שזכהזכייתו לתמיכהבתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ו, עמ' 79.}}

באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית שעשוי להיות להבעלת ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה שעסק בהם. הואעסק ועליהם רשם פטנט. על התהליך שפיתח,הדבר שעוררעורר עניין רב במשרדבמשרדי [[הצי הבריטי]], שעוד בתחילת [[העשור השני של המאה ה-20]], היה מודאג בשל המחסורמהמחסור ב[[אצטון]], שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - [[חומר נפץ|חומר הנפץ]] חיוני שבו השתמשו הכוחותכוחות הצבאייםהצבא הבריטים.הבריטי; בכמויותבמינון הנכונותנכון הוא מפחית את כמות העשן שנוצר על ידי אבק השרפה בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ, ובכך מפחית את הבלאי של קני התותחים והרובים.{{הערה|שם=רוז 97|[[#רוז|רוז]], עמ' 77, 97.}} את האצטון הפיקו עד אז מ[[סידן אצטטי]], אולםאך עם פרוץבפרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] נשארו רוב מרבצי [[מחצב]] חיוני זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, על מנתכשמשימתו למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון. ואמנם, והואהוא אכן מצאגילה דרךתהליך ביוכימיתביוכימי יעילהיעיל יחסית לייצרלייצור אצטון מאגב [[תסיסה]] של חומרי גלם [[צמח]]יים, (כמו [[תירס]]), על ידי בידוד [[חיידק]] שנקראשכונה על שמו: ''[[Clostridium acetobutylicum|Clostridium acetobutylicum Weizmann]]'', או בקיצור: חיידק B–Y{{כ}} (B – bacillus; ויצמן – Y).{{הערה|שם=רוז 97}}

על בסיס [[המצאה|המצאתו]] הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, [[לויד ג'ורג']], ושר הימייה, [[וינסטון צ'רצ'יל]], לימים [[ראש ממשלת בריטניה|ראשי ממשלת בריטניה]], התוודעו באופן אישי לוויצמן, אשר המצאתושהמצאתו חילצה את [[האדמירליות]] ממשבר [[חימוש]] גורלי, {{הערה|1=[[ניר מן]], 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-[[2 בנובמבר]] 1917', [[מקור ראשון]], 9 בנובמבר 2007.}}{{הערה|[http://www.bbc.co.uk/news/magazine-17011607 How Germany lost the WWI arms race] מאתר ה-[[BBC]]}}

הניסויים של ויצמן נחלוהוכתרו הצלחה רבהבהצלחה, ובספטמבר 1915 הורחב היקפם. ותוךתוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים היוהוקמו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. לאחר מכןבהמשך נפתח מפעל כזה גם ב[[טורונטו]] והוקמו שתיושתי מזקקות נוספות נבנו ב[[אינדיאנה]] בארצותשבארצות הברית. מאוחר, יותרואף נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה עםבפרוץ פתיחת מלחמת[[מערכת הצוללות עלבמלחמת ידיהעולם הראשונה]] מצד גרמניה. גם כאן נרתם ויצמן מצאומצא תחליפים: בבריטניה [[ערמונים]] ובהודו [[אורז]]. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון גם ל[[צפון אמריקה]]. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ כימימומחה לאספקת אצטון במשרד החימוש הבריטי. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ למחקרמחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918.{{הערה|שם=רוז 98|[[#רוז|רוז]], פרק ז, עמ' 98–99.}}

במהלך תקופה זו, בנובמבר 1917, פורסמה [[הצהרת בלפור]]. [[לויד ג'ורג']] היה האיש שביטאשהפיץ לראשונה את האגדה על כךהיות שההצהרה הייתהההצהרה גמול למאמציולתרומתו של ויצמן בזמןלמאמץ הצבאי הבריטי מלחמתבמלחמת העולם הראשונה. ויצמן עצמו הפריך זאת, אולםאך ייתכן מאד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו.{{הערה|שם=רוז 100}}

ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היוהיה ברשותו סכומיממון כסף משמעותייםרב. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט.{{הערה|שם=רוז 100|[[#רוז|רוז]], פרק ז, עמ' 100–101.}}

ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות מספר יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.