גזזת – הבדלי גרסאות

 

== היסטוריה של הטיפול בגזזת בעולם==

 

עד ראשית המאה העשרים הטיפול במחלת הגזזת התבסס בעיקר על תלישת השערות באזור הנגוע או של כל הקרקפת באופן ידני על מנת להיפטר מהנגע הפטרייתי בסיוע חומרי רפואה כ[[עטרן]], [[גופרית]], [[שעווה]] ומי סוכר. במקרים אחרים נהגו לתת לילדים [[תליום|תליום-אצטט]] (חומר מתכתי רעיל, ששימש לעיתים גם ל[[הדברה]], למשל כרעל עכברים וכדומה) במינון נמוך על מנת לגרום לנשירת השיער.

באופן מסורתי הורחקו הילדים נגועי הגזזת ממוסדות חינוך ולא הותר להם לחזור וללמוד בהם, אלא לאחר שהמחלה טופלה, דבר שהוביל להחזקתם בהסגר, בדרך כלל ביתי, במשך חודשים רבים ואף מספר שנים. החזקת ילדים חולי גזזת בהסגר הייתה נהוגה בכל העולם. בצרפת ובארצות הברית אף הוקמו בתי ספר מיוחדים לילדים חולי גזזת; בצרפת מוקמו בתי ספר אלה במתחם בתי החולים. הילדים שהו בבתי ספר אלה, בהסגר, עד שלוש שנים.

כבר בשנת 1897 הציע [[ליאופולד פרוינד]] להשתמש בתופעה של נשירת שיער בהשפעת [[קרני רנטגן|הקרנות הרנטגן]] לצורך טיפול במחלת הגזזת. בהמשך לפרוינד פרסם [[ריימונד סאבורו]] בשנת 1904 פרוטוקול רפואי מסודר לשימוש בקרני רנטגן כחלופה לתלישת השיער הידנית שהייתה נהוגה בטיפול בגזזת. סאבורו עבד על מחקריו בשותפות עם [[דוד גרובי]], ממגלי פטריית הגזזת, ובמספר מחקרים נקראת הגזזת גם "מחלת גרובי-סאבורו".

{{הערה|H. G. Adamson, “A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp,” The Lancet, 1(1909):1378-1380; Charles Steffen, “Dermatopathology in Historical Perspective, The Man Behind the Eponym: Horatio George Adamson and Adamson’s Fringe,” The American Journal of Dermatopathology, 23(2001)5, 485–488; Crawford GM, Linkart RH II, Tiley RF. Roentgen Therapy in Acne. N Engl J Med.1951;245: 726–28; Kaplan I. The Treatment of Female Sterility with X-Rays to the Ovaries and Pituitary. Can Med Assoc J 1957; 76:43–64 }}

 

לאחר ההקרנה מרחו את ראשו של הילד במשחה וכיסו את ראשו במטפחת או כובע על מנת למנוע נשירת ופיזור השיער הנגוע, אשר יכול היה לגרום להדבקת הסובבים אותו. שארית השיער בעיקר בתחומי הגבולות שבין השדות המוקרנים נתלשה באופן ידני, כמו בשיטה המסורתית, באמצעות פינצטה, ולעיתים בסיוע של שעווה או עטרן להשלמה מהירה של ההליך. בדרך כלל החלה צמיחה מחודשת של שיער בריא לאחר כשישה שבועות, ותוך זמן קצר יכול היה הילד לחזור למסגרת החינוכית או החברתית בה פעל ולצאת מההסגר הביתי בו היה נתון.

 

 

Harley NH, Albert RE ,Shore RE, Pasternack BS. Follow up Study of Patients Treated by X-Ray Epilation for Tinea Capitis, Estimation of the Dose to the Thyroid and Pituitary Glands and Other Structures of the Head and Neck. Physics in Medicine and Biology. 1976; 21(4):631-642.

}} ב[[יוגוסלביה]],{{הערה|Grin EI. Epidemiology and Control of Tinea Capitis in Yugoslavia. Transactions of the St. Johns Hospital Society of Dermatology. 1961; 47:109-122.}} ב[[בריטניה]],{{הערה|Warren CM. Tinea Capitis in East London and Essex, 1944-1955. British Journal of Medicine. 1956; 68(7):264-267.}} ב[[פינלנד]],{{הערה|Putkonen T, Blomqvist K. Trichophyton Violaceum Infection in a Home for Mental Defectives in Helsinki. Acta Dermato Venereologica. 1959; 39:307-310.}} ב[[איטליה]],{{הערה|Tilles G. L’Histoire Inacheve´ e des Enfants Teigneux Irradie´ s (the unfinished story of the ringworm children: irradiation for Tinea capitis). La Presse Médicale. 2008; 37(3):542-546.}} ב[[סרביה]],{{הערה|Shvarts S, Sevo G, Tasic M, Shani M, Sadetzki S. The Tinea Capitis Campaign in Serbia in 1950s. The Lancet Infectious Diseases, 2010; 10(8):571-576.}} ב[[אוסטרליה]],{{הערה|1=Anon. Some of My Patients: Signs of Parkinson’s Disease, X Ray Cure for Ringworm. Australian Women’s Weekly. 1952 Jul 9; p.15(col.1-3).}} ב[[קנדה]],{{הערה|1=Machaffie LP, Penny SF, Beck, EC. Ringworm of the Scalp in Ottawa Public School Children, 1946-1947. Canadian Journal of Public Health. 1948; 39(3):89-94.}} ב[[סוריה]]{{הערה|1=Cipollaro, AC, Kallos A, Ruppe JP. Measurements of Gonadal Radiations during Treatment for tinea Capitis. New York State Journal of Medicine. 1959; 59(16):3033-3040.}} וב[[איראן]].{{הערה|1=Hassanpour SE, Kalantar-Hormozi A, Motamed S, Moosavizadeh SM, Shahverdiani R. Basal Cell Carcinoma of Scalp in Patients with History of Childhood Therapeutic Radiation: a Retrospective Study and Comparison to Nonirradiated Patients. Annals of Plastic Surgery. 2006; 57(5):509-512.}} בארצות הברית ובקנדה השימוש הנפוץ ביותר בהקרנות נעשה לטיפול בפצעי בגרות ובבלוטות-צוואר מוגדלות.{{הערה|1= Crawford GM, Luikart RH II, Tilley RF. Roentgen therapy in acne. N Engl J Med 1951; 245: 726–28. ; Kaplan II. The treatment of female sterility with x-rays to the ovaries and the pituitary; with special reference to congenital anomalies of the offspring. Can Med Assoc J 1957; 76: 43–64.}} מספר הילדים המוקרנים מכל הסיבות שנזכרו לעיל בארצות הברית בלבד עומד על כארבעה מיליון ילדים{{הערה| A Cancer in Young Linked to X-rays. NY Times 16.9.1960 }}

 

{{הערה|[https://www.clalit.co.il/he/medical/medical_diagnosis/Pages/tinea_capitis.aspx אתר הכללית: גזזת]}}.

 

==גזזת בישראל==

Adamson HG, A simplified method of x-ray application for the cure of ringworm of the scalp, The Lancet, 1909;1:1378-1380.

}}

הגזזת הייתה שכיחה במידה מרובה גם בקרב התושבים הערבים, אשר שלחו את ילדיהם לטיפול במכוני רנטגן פרטיים בתל אביב, ב[[יפו]], בחיפה ובירושלים. לקראת סוף [[תקופת המנדט]] נעלמה הגזזת כמעט לחלוטין בקרב התלמידים היהודים.

 

עם [[העלייה ההמונית]] בשנות ה-40 וה-50 הופיעו שוב מקרים רבים של גזזת, בעיקר בקרב ילדי העולים מ[[אסיה]] ומ[[צפון אפריקה]], עקב צפיפות ותנאי תברואה לקויים. בראשית שנות ה-50 יזם [[משרד הבריאות]] מבצע לביעור גזזת בקרב ילדי העולים. במסגרת זו נשלחו ילדים לטיפול רנטגני בגזזת במכוני הרנטגן של "הדסה" בירושלים ובתל אביב, במחנה הילדים שנלר ובמחנה העולים ב[[ראש העין]], שנוהלו אף הם על ידי "הדסה". [[קופת החולים הכללית]] הפעילה מרכז טיפולי במכון הרנטגן של [[מרפאת זמנהוף]] ב[[תל אביב]] ובמכון הרנטגן שלה ב[[חיפה]]. החל משנת 1952 ריכזה [[ישראל|מדינת ישראל]] את רוב הילדים לטיפול נגד גזזת בבית החולים לגזזת ו[[גרענת]] שהוקם במחנה העולים [[שער העלייה]]. החל משנת 1953 הוחל בטיפול רנטגני בגזזת גם ב[[בית החולים תל השומר]]. גורם מרכזי שפעל לביעור הגזזת ואף סייע ברכישת מכונות רנטגן לשם כך היה ארגון [[קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים|יוניצ"ף (UNICEF)]], קרן הסיוע הבינלאומית לילדים של ה[[או"ם]]. יוניצ"ף היה המפעיל המרכזי בהקרנות רנטגן גם ב[[יוגוסלביה]] וב[[סוריה]] ואף סיפק את שתי מכונות הרנטגן שפעלו במחנה שער העלייה בישראל.{{הערה|{{צ-ספר|שם=שפרה שורץ, סיגל סדצקי, הגזזת, היבטים היסטוריים רפואיים וחברתיים,|מו"ל=אוניברסיטת בן גוריון בנגב|שנת הוצאה=2018}}}}

 

מראשית הקמתו קבע משרד הבריאות כי האחריות הרפואית לפיקוח על כל הפעילות הרנטגנית לביעור הגזזת בישראל תימסר לידיה של מחלקת העור והרנטגן של "הדסה" בראשותם של דוסטורבסקי ודרוקמן. במקביל לביעור הגזזת המאורגן בישראל פעלו גורמי עלייה ובריאות לביעור הגזזת בקרב ילדי המועמדים לעלייה במדינות השונות, ובעיקר בצפון אפריקה שם היה קיבוץ העולים המרכזי. האחריות למבצע הגזזת בקרב הקהילה היהודית בצפון אפריקה נמסרה לארגון אז"ע - ארגון הבריאות היהודי שפעל גם בקהילות היהודיות ב[[מזרח אירופה]]. פרופ' [[משה פריבס]], חבר הנהלת אז"ע, לימים נשיא [[אוניברסיטת בן-גוריון]] והדיקן המייסד של בית הספר לרפואה בה, נסע לצפון אפריקה בשנת 1947 ולאור ביקורו שם גיבש את התוכנית הכוללת לביעור מחלות זיהומיות בקרב המיועדים לעלייה. המבצע לביעור ה[[זיהום (רפואה)|מחלות הזיהומיות]] ב[[צפון אפריקה]] ניקרא .T.T.T, על שם שלוש המחלות המובילות; גזזת (Tinea), גרענת (Trachoma) ו[[שחפת]] (Tuberculosis). בצפון אפריקה טופלו בהקרנות כ-25,000 ילדים, רובם בקהילות היהודיות ב[[מרוקו]]. מספר המטופלים המדויק אינו ידוע, אך לפי הערכות כ-25,000 ילדים קיבלו את הטיפול בישראל, ועוד כ-30,000 ילדים קיבלו טיפול דומה בדרכם לעלייה לישראל. מרבית המטופלים היו יהודים, אולם בקבוצה נכללים כ-3,700 [[ערביי ארץ ישראל]]. אל מחנה הגזזת בשער-העלייה נשלחו ילדים בקבוצות של עד עשרה ילדים, ב[[טנדר]], בליווי אחות או מטפלת, ללא ליווי הורים ונותרו שם מספר שבועות לטיפול שכלל תלישת שערות והקרנות. חלק מן ההורים התנגדו לכך נחרצות. המערכת הגיבה על ההתנגדות בהוצאת הילד מבית הספר, מה שאילץ את רוב ההורים המתנגדים לוותר.{{הערה|{{כתב העת ישראל|[[שחלב סטולר-ליס]] ו[[שפרה שוורץ]]|'נלחמות בבערות ובהרגלים נחשלים': עמדות של רופאים ואחיות כלפי עולים בעליה הגדולה של שנות ה-50|6|Stoler_and_Shifra|2004, עמ' 49}}}}

 

 

בשנת [[1975]] פרסם מודן את מחקרו גם בעיתונות הישראלית. במסגרת הפרסום יצא מודן בקריאה לציבור המוקרנים להגיע אליו לבדיקות סקר ומעקב במימון משרד הבריאות, אך היענות הציבור הישראלי לקריאה הייתה נמוכה. רק 440 איש נענו להזמנתו והגיעו לביצוע בדיקות מעקב. בדיקת הפונים העלתה כי רק ארבעה מהם סבלו מבעיות שדרשו [[כירורגיה|התערבות כירורגית]] ואף לא אחד מהם סבל מ[[גידול ממאיר]]. על סמך זאת החליטו מודן ועמיתיו שלא להמשיך או להרחיב את הקריאה למטופלים להגיע למעקב.

בעקבות פניות של מוקרני גזזת ל[[משרד הבריאות]] במהלך שנות ה-80, יזם מנכ"ל המשרד הד"ר [[משה משיח]] בשנת 1989 הקמתה של ועדה לבדיקת הנושא בראשותו של ד"ר מיכאל לביא מ[[בית החולים ברזילי]] ב[[אשקלון]]. בעקבות הוועדה פרסם הד"ר משיח בשנת [[1992]] [[חוזר מנכ"ל]] לכלל רופאי ישראל המפנה את תשומת לבם לנושא. חוזר המנכ"ל פורסם במלואו גם בעיתונות היומית. ריבוי הפרסומים בתקשורת הובילו ליוזמתו של ח"כ [[עמיר פרץ]] לחקיקת ה[[חוק לפיצוי נפגעי גזזת]].

 

בעקבות גילוייו של פרופ' מודן, חוקק בשנת 1994 החוק לפיצוי נפגעי גזזת,{{הערה|[https://www.nevo.co.il/law_html/Law01/p190m1k1_001.htm חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994], באתר "נבו"}} אשר על פיו מפוצים חולים שטופלו כנגד גזזת באמצעות קרינת רנטגן בין 1 בינואר 1946 ובין 31 בדצמבר 1960 וחלו בעקבות זאת במחלות המצוינות בחוק, וכן קובע החוק פיצוי לשארי בשרם. ישראל היא המדינה היחידה שבה נחקק חוק מעין זה.

 

החוק לפיצוי נפגעי גזזת אינו מעניק פיצוי לעגמת נפש, אולם לנפגעים מוענק פיצוי באמצעות תקנה 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 הקובעת נכות נפשית, וכתוצאה מהחלטה זו, נכון לחודש יולי 2013 קיבלו 18,805 אנשים שהוכרו נפגעי הקרנות גם פיצוי עבור כאב וסבל באמצעות קביעת נכות נפשית.

 

הטיפול בחולי הגזזת בארץ נחשב בעיני אקטיביסטים מזרחים לדוגמה לעוול שנגרם לעולי שנות החמישים בגלל רשלנות, פטרונות, חוסר אחריות של הרשויות ואף זדון מכוון. הגבלת הפניות בחוק לפיצוי נפגעי הגזזת רק למי שטופלו בין השנים 1946- 1960 הובילה בדיעבד לאפליה בין מטופלי הגזזת שלפני שנת 1946 (הן בישראל והן במי שטופל בקהילות היהודיות בחו"ל, רובם במזרח אירופה) שנותרו מחוץ למסגרת החוק לבין אלה שנכללו במסגרת החוק, רובם ככולם ילדי עולים מארצות המזרח שעלו לישראל בשנות ה-50. בדיעבד יצרה הגבלה זו בחוק, בסיס לטיעונים כי הטיפול הקרינתי לגזזת ניתן רק לעולים מארצות המזרח בעוד שילדים שטופלו באירופה, בעיקר  בפולין או ביישוב היהודי הוותיק בתקופת המנדט בישראל נותרו מחוץ  למסגרת החוק. כמו כן בעת חקיקת החוק לא נלקחו בחשבון ילדים ערבים שטופלו במסגרת משרד הבריאות הישראלי מהעדר מידע על היקף הטיפול בהם.

 

מחקר ארכיוני{{הערה|בר עוז א. מאחורי "המאה אלף" של פרשת הגזזת. [[הרפואה]]. 2016;155(10):641-637.}} העלה כי אין בסיס לטיעונים לפיהם בישראל נערך מבצע המוני ויחיד במינו לביעור גזזת באמצעות הקרנות, וכי אוכלוסיית היעד של ההקרנות כנגד גזזת הם באופן בלעדי ומוחלט ילדי העולים המזרחיים והטיפולים נעשו באופן מכוון תוך התעלמות מסיכוני הקרינה. המחקר מציג ראיות לאי נכונותו של טיעון נוסף ולפיו מוקרני הגזזת היו אך ורק ילדים מזרחים שמספרם נע בין 200,000-100,000 ילדים, ולפי מסמכים ארכיוניים מספר המוקרנים בארץ ישראל ובהמשך במדינת ישראל, יהודים ומיעוטים, עומד על כ-31,400 ילדים, מהם 4,300 בתקופת המנדט, 12,000 בשער העלייה, 10,600 במכונים פרטיים, 4,500 מיעוטים (14%), וכן כ–47,600 ילדים יהודיים טופלו מחוץ למדינה, בקהילות היהודיות במזרח אירופה ובצפון אפריקה גם יחד (במזרח אירופה כ–27,600 ילדים ובצפון אפריקה כ–22,000 ילדים).

 

החל משנות ה-80, הפרסום על מחקר הגזזת של מודן בישראל היה רחב מאוד ובכל האמצעים (עיתונות, רדיו, טלוויזיה ואינטרנט). הכתבות המרכזיות על הנושא התפרסמו כבר בשנת 1975 בעיתון "[[דבר (עיתון)|דבר]]" וציינו את הקשר שבין הקרנות הגזזת בילדות לבין גידולים סרטניים.{{הערה|{{דבר|ארנון מגן|רופאים חרוצים מדי|1975/10/28|01203}}.}} בסך הכל התפרסמו בעיתונות הישראלית בעברית מעל 100 כתבות בנושא הקרנות לגזזת בין השנים 1950-2009; 70 כתבות מתוכן עסקו בקשר הישיר שבין סיבוכי הקרנות ומחלות מאוחרות; שודרו 5 כתבות רדיו (1989) ו-2 תוכניות טלוויזיה ייעודיות לנושא (בשנת 2003). בשנת 2012 התפרסמה ברשת א' ובאינטרנט תוכנית התחקיר [http://www.icast.co.il/default.aspx?p=Podcast&id=426004 "כוכבית גזזת"] אשר בוחנת את הפרשה המורכבת על היבטיה השונים ומתמקדת בעיקר בהתנהלות המדינה כלפיה בשנים האחרונות.