הבדלים בין גרסאות בדף "ביקורת המקרא"

נוספו 251 בתים ,  לפני 6 חודשים
מ
הוספת הערה וקישור
(ראיון עם ==> ריאיון עם)
מ (הוספת הערה וקישור)
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 היו גם מבקרים בלתי-מרוסנים. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}} מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=אלי ויסברט|שם='ריאיון עם הרב מרדכי ברויאר: "לא היה לי משבר אמונה אפילו לרגע"'|כתב עת=דעות|כרך=1|עמ=12-15|שנת הוצאה=(ניסן תשנ"ח)}}</ref>
 
פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'[[בית המדרש לרבנים באמריקה]]' של [[התנועה הקונסרבטיבית]] - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח את המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות ב[[מעמד הר סיני]] ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.
113

עריכות