תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
טיפש ט"ו בשבט (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
טיפש ט"ו בשבט (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 74:
השילוב בין יוצרים צעירים רבים והאווירה בישראל של התקופה (אווירה שהושפעה מהקובץ "[[שיח לוחמים]]" וכונתה באירוניה "יורים ובוכים") עוררה פרץ של מחזאות שקרא ל"שחיטת [[פרה קדושה|פרות קדושות]]" ולהריסת מיתוסים ובראשם מיתוס הצבר, כך למשל מחזור מחזותיו של [[אברהם רז]] "לא ביום ולא בלילה" (צוותא, 1968), "ליל העצמאות של מר ישראל שפי" (הבימה, 1972) ו"אינה גורפינקל חוזרת" (צוותא, 1972). אל הרס המיתוסים הצטרפו גם מחזאים וותיקים כגון יגאל מוסנזון ב"שמשון - רקוויאם לארץ פלשתים" (הבימה, 1969).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן-צבי]] 2008, עמ' 188-194}} בד-בבד, פרחו [[קברט]]ים סאטיריים חריפים שביקרו את המלחמה ומדיניות הכיבוש. כבר באוגוסט [[1968]] הועלה הקברט "[[את אני והמלחמה הבאה]]" שחיבר [[חנוך לוין]]. שיא הביקורת הבוטה שהועלתה על הבמה עד [[מלחמת יום הכיפורים]] היה המחזה "[[מלכת אמבטיה]]" שביקר את אווירת ה[[אופוריה]] בה הייתה שרויה הארץ. מאז השערוריה שחוללה הבוטות של "מלכת אמבטיה" הקפידו המחזאים להסתיר את הביקורת בתוך משלים כמו "[[חפץ (מחזה)|חפץ]]" של חנוך לוין, "[[זה מסתובב]]" (תיאטרון המרתף, 1970) ו"מושל יריחו" (הקאמרי, 1975) של [[יוסף מונדי]], "[[נמר חברבורות]]" (תיאטרון חיפה, 1974) של [[יעקב שבתאי]], "מי תהום" של [[הלל מיטלפונקט]] ו"[[נפוליון - חי או מת!]]" של נסים אלוני.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 250-251}} המגמה הבולטת במחזות אלה הייתה ניפוץ אתוס הצבר, כפי שאמר יהושע סובול בריאיון ל[[עמנואל בר-קדמא]]: "אורי [הצבר האולטימטיבי, גיבור 'הוא הלך בשדות'] הוא קורבן של מלחמה מיותרת שהרסה את חייו".{{הערה|1=עמנואל בר-קדמא, '''30 שנה, שלושה מחזות, סיפור אחד''', [[ידיעות אחרונות]], 1 בדצמבר 1978}}
חלק מאמנות המשלת הביקורת והאלגוריה מחברת את תיאטרון התקופה עם המסורת הוותיקה של המחזאות הישראלית - המחזת מחזות מקראיים. כך מופיעים באותה תקופה "[[כתר בראש]]" של יעקב שבתאי אודות ימי מלכותו האחרונים של [[דוד המלך]] (הקאמרי, 1969), "סיפור אוריה" על [[אוריה החתי]] ([[במת השחקנים]], 1967), "סדום סיטי" מאת [[בנימין גלאי]] (תיאטרון חיפה, 1968), ה[[טרילוגיה]] "מורד ומלך" על [[מרד אבשלום]] (תיאטרון חיפה, 1968), "הלוך וחזור: שלושה מערכונים על [[אדם (דמות מקראית)|אדם]], [[חוה|חווה]] והנחש" (הבימה, 1970) ו"הפרוטוקולים הפרסיים" (החאן, 1972) מאת [[ישראל אלירז]], "שלום שלום ואין שלום" (הבימה, 1973) מאת [[יוסף בר-יוסף]] ו"[[אוכלים]]" אודות המלך [[אחאב]] ו[[נבות היזרעאלי]] מאת [[יעקב שבתאי]] ([[1977]]). כמו כן הועלו באותה תקופה מחזות קלאסיים בעלי מגמה ביקורתית כגון עיבודו של נסים אלוני ל[[ליזיסטרטה]] מאת [[אריסטופאנס]] (הקאמרי, 1969) בה נשי אתונה מצהירות שיימנעו מ[[יחסי מין]] עם בעליהן עד שיסכימו לשים קץ למלחמה, "[[מדיאה]]" (הקאמרי, 1971) ו"חיי [[קליגולה]]" בעיבוד יעקב שבתאי (צוותא, 1975).
נושא נוסף שהעסיק את מחזאות ה"כאן ועכשיו" היה "ישראל השנייה", אודות ה[[מזרחים]], מפוני המעברות והדור השני לעלייה ההמונית. בין המחזות שעסקו בנושא ניתן למנות את [[קריזה (הצגה)|קריזה]] מאת [[איציק ויינגרטן]] ויהושע סובול (תיאטרון חיפה, 1976) ששילב חומרים אותנטיים של בני [[עיירת פיתוח]], רובם יוצאי [[צפון אפריקה]] ויחסיהם עם [[אשכנזים]] בני קיבוץ שכן וכלל מוזיקה מאת [[שלמה בר]], "צ'רלי קצ'רלי" מאת [[דני הורוביץ]] (החאן, 1977)ו"אופניים לשנה" (תיאטרון חיפה וסדנת תיאטרון קריית שמונה, 1979).{{הערה|1=בן עמי פיינגולד, '''התיאטרון הישראלי והמחזה המקורי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח''', [[יד יצחק בן-צבי]] 2008, עמ' 169}}
| |||