|
ה'''פוסט-בופ''' הוא הסגנון המרכזי של ה[[ג'אז]] ב[[שנות ה-50]] המאוחרות ו[[שנות ה-60]]. הזרם צמח מתוך המורשת האדירה שהנחיל הסקספוניסט [[צ'ארלי פרקרפארקר]], ה[[בי בופ]], ומכאן שמו - פוסט-בופ (בעברית, אחרי או מעבר לבופ).
בשנות ה-50 התחושה בקרב עולם ה[[מוזיקה]] הייתה שהביבופ של פרקרפארקר המבוסס לרוב על אותו מהלך [[הרמוניה|הרמוני]], מאלתורים המבוססים על אותם פראזות ריתמיות וצלילי מתח דומים, מוצה עד תומו. באותו זמן הביבופ כבר היה בתהליך דעיכה עמוק, כאשר הסגנון השלט בג'אז היה ה[[הארד-בופ]] שאפשר לראותו כהמשך ישיר של הביבופ והוא משתמש באותם עקרונות הרמוניים ומלודיים בדרך כלל, בשילוב השפעות מ[[גוספל]] ו[[בלוז]]. מוזיקאים רבים, ביניהם [[מיילס דייוויס]], [[וויןויין שורטר]], [[ביל אוואנסאוונס]] ועוד, ביקשו לנסות שילובים הרמוניים מורכבים יותר, והחלו מתייחסים לאלתור ממקום אחר לגמרי - במקום לשים דגש על צלילים מסוימים לדרגות מסוימות בסולם, החלו חושבים בצורה קווית יותר, מלודית, והעיזו לברוח מהצלילים "המתבקשים" שתבע הביבופ.
עידן הפוסט בופ התברך גם במגוון עצום של מוזיקאים צעירים מוכשרים באופן יוצא דופן, כאשר ביניהם [[רון קרטר]], [[קית' ג'ארתארט]], [[הרבי הנקוק]], ווין[[ויין שורטר]], [[צ'יק קוריאה]], וכן מוזיקאים אירופאים - [[פלה דניאלסון]], [[מישל פטרוצ'יאני]] ועוד.
הזרם החדש והמהפכני היווה פתיחת דלת ל"פורענות" מוזיקלית שלא הייתה מתאפשרת בלעדיו. ניסיונות מוזקליים שהתפתחו לסגנונות של ממש - ה[[פרי ג'אז]], [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]], [[פרוגרסיב ביג בנד]], [[ג'אז אוונגארד]] ועוד.
|
