|
'''שביתת הימאים''' היא מאבק מקצועי קשה של [[ימאי]] [[מדינת ישראל|ישראל]] שעורר הד רב ב[[דעת קהל|דעת הקהל]] בשנות המדינה הראשונות.
שביתת הימאים החלה בחודש [[נובמבר]] [[1951]], לאחר [[סכסוך עבודה]] בין מועצת הימאים לבין [[ההסתדרות הכללית]]. באותה עת היה למדינת ישראל רק [[נמל]] [[ספנות]] אחד ב[[הים התיכון|ים התיכון]] והוא נמל, [[נמל חיפה]], וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת [[מועצת פועלי חיפה]]. בסוף שנת [[1951]] ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים רשימת מועמדים אלעל-מפלגתית ברוב של כמעט מאה אחוזאחוזים שלמן הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה, ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות. כמו כן, טען האיגוד כי פקידי ההסתדרות בחיפה דואגים יותר לאינטרסים של חברת הספנות הגדולה שה"ם, שהייתה שייכת להסתדרות ול[[הסוכנות היהודית|סוכנות היהודית]], מאשר לאינטרסים של הימאים.
ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים, בהנהגת רב החובל [[יצחק (אייק) אהרונוביץ']] ורב המלחים [[נמרוד אשל]], אנשי תנועת [[העפלה|ההעפלה]] לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי [[שביתה]] וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.
בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה, בעזרת [[סדרני הפועל]], שהיו ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידוהורידה את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. הממשלה מצידה הפעילה צווי גיוס לשירות [[מילואים]] לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות [[מפ"ם]] ו[[מק"י]].
לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם.
==ראו גם==
* [[איגוד מקצועי]]
==לקריאה נוספת==
|
