משה טייטלבוים – הבדלי גרסאות

אחר פטירתו של רבי יואל בשנת תשל״ט, 1979, הוא נותר כמועמד הסביר ביותר לרשת את דודו הערירי ששלוש בנותיו מתו בחייו. עם זאת, נחשב כמנהיג פסיבי בניגוד לאופיו הסוער של רבי יואל, וכמו כן לא היה קנאי כל כך ונטה לסגנון הנהגה ריכוזי יותר, כשל אדמו"רים מחצרות אחרות. הרבנית האלמנה [[אלטא פייגא טייטלבוים]] התנגדה לירושה ונפתח סכסוך ממושך, כשגורמים בממסד הוותיק ומעט מהחסידים מתרכזים סביבה תחת הכינוי "בני יואל". לבסוף התקבל על ידי עיקר הממסד, הגבאיאחד הגבאים והרוב הגדול של החצר, והתמנה לאדמו"ר ביום השנה למות דודו. התנגשויות אלימות עם ה"בני יואל" הוסיפו להתחולל לאורך כל תקופת כהונתו, אם כי הם לא התפלגו רשמית.

חיבר ספר בשם "ברך משה" על התורה ומועדים. בשנותיו האחרונות חלה ב[[מחלת אלצהיימר]]. שני בניו התעמתו ביניהם על הירושה החזויה: אהרן הבכור נחשב כנגוע בשל נישואיו עם בת לשושלת ויז'ניץ האגודיסטית-ציונית, לסמכותן מדי וכמכשול לפיוס עם ה"בני יואל", בעוד שהבן הצעיר יקותיאל יהודה ("זלמן לייב") החל לצבור תמיכה. אביהם השיב את הצעיר מירושלים לוויליאמסבורג בתשנ"ט, (1999), במה שהסתמן כמינויו ליורש העצר, אם כי תומכי הבכור טענו שהמהלך נבע מהאלצהיימר ומתככיו של הגבאי הראשי משה פרידמן ("משה גבאי"). רבי משה נפטר בכ"ו בניסן תשס"ו ([[24 באפריל]] [[2006]]), והוטמן בעיר [[מונרו (ניו יורק)|מונרו]] סמוך לדודו רבי יואל. לאחר פטירתו הוכתרו שני בניו, הרב [[אהרן טייטלבוים|אהרן]] והרב [[זלמן לייב טייטלבוים|יקותיאל יהודה]] לאדמו"רים, לשניהם [[חצר חסידית|חצרות ענק]].