מייקל אלפרדס – הבדלי גרסאות

בשנת [[1970]] עלה ל[[ישראל]] לפי הזמנתו של [[עודד קוטלר]] שהכיר אותו דרך אשתו דאז, [[לאורה ריבלין]], תלמידה לשעבר של אלפרדס בלונדון. אלפרדס לקח חלק פעיל בחיי התרבות בארץ באותן השנים. היה למרצה למשחק ובימוי בחוג לאמנות התיאטרון ב[[אוניברסיטת תל אביב]] ובשנים [[1972]] -–[[1975]] היה המנהל האמנותי של [[תיאטרון החאן]] ה[[ירושלים |ירושלמי]] ותרם רבות להתפתחותו. בין השחקנים בלהקתו אז נמנו: [[ששון גבאי]], [[ספי ריבלין]], [[אורי אברהמי]], [[שפרה מילשטיין]], [[אבי פניני]], [[נטע פלוצקי]], משה אסם, רחל רונן (הפלר), [[רחל שור]], [[שבתאי קונורטי]], [[אהרון אלמוג (שחקן)|אהרון אלמוג]], [[עליזה רוזן]], ועוד. אלפרדס הסתובב בארץ, וחיפש כישרונות צעירים. הוא ערך סדנאות לבמאים, ואת המוכשרים ביותר מינה לעוזרי במאי וכו'. הוא התרשם מהצגת הביכורים של [[אילן רונן]] ב[[בית צבי]] וב[[צוותא]], והזמין אותו להיות [[במאי תיאטרון|במאי]] בתיאטרון, וכך החל רונן את הקריירה שלו. כך נהג גם עם רבים אחרים. אלפרדס ביים גם על במות תיאטראות ישראליים אחרים: [[תיאטרון חיפה]], [[התיאטרון הקאמרי]], [[תיאטרון באר שבע]] ו[[תיאטרון בימות]].

לדברי השחקן ששון גבאי, בשנת 1972 הוא היה בין הראשונים שאלפרדס גייס לחאן. הוא פגש אותו כשלמד תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עד אז לא הייתה להקת שחקנים בארץ. לדעתו, אלפרדס "עשה זעזוע בתיאטרון הישראלי ונחשב לבמאי מאוד מעניין ומאוד סוער. כולם רצו לעבוד איתו, כי השיטה שלו הייתה מאוד חדשנית והוא מהר מאוד הפך להיות [[גורו]] של אנשי התיאטרון. לנו, כשחקנים צעירים, זו הייתה מציאה פרועה. מתנה. ואז הלהקה התרחבה והגיעו עוד אנשים והתחלנו לעשות הצגות, וכל עולם התיאטרון נשא את עיניו לראות מה קורה בחאן. מייקל דרש התמסרות טוטלית. אלה היו כל חייו. הוא לא היה בעל משפחה ולא היו לו התחייבויות".{{הערה|{{הארץ|אביבה לורי,|בשנות ה-70 הם היו קבוצת תיאטרון מהפכנית מירושלים. היום הם פותחים את הפצעים בסרט תיעודי|1.1188299|4 בפברואר 2010}}}}