ויה דולורוזה – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Viadolo.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישועישו בוויה דולורוזה, 2007]]

[[קובץ:Jeruzalem. Pelgrims in een processie op Goede Vrijdag in de Via Dolorosa op weg, Bestanddeelnr 255-9769.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תהלוכת צליינים המדמה את מסע הייסורים של ישועישו בוויה דולורוזה, 1950]]

'''וִיה דולורוזה''' (מ[[לטינית]]: '''Via Dolorosa''', לעיתים נכתב כ '''ויאה דולורוזה''', ב[[ערבית]]: '''طريق الآلام''', תעתיק: טריק אלאאלאם; מילולית: דרך הייסורים) היא דרך ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]] ב[[ירושלים]] שבה על פי האמונה ה[[נצרות|נוצרית]] צעד [[ישו|ישוע]] מהמקום שבו נגזר דינו ל[[צליבה]] ועד [[גבעת הגולגולתא]] שבה בוצע גזר הדין. הדרך נקראת בשם זה בשל הייסורים שהיו מנת חלקו של ישועישו בלכתו בה. הדרך נקראת לעיתים גם "דרך הצלב" מפני שישועשישו נשא בה על שכמו את ה[[צלב]] שאליו מוסמר וכך לבסוף הומת.

הוויה דולורוזה מתחילה ב[[הרובע המוסלמי|רובע המוסלמי]], מצפון ל[[הר הבית]], ומסתיימת ב[[כנסיית הקבר]] שב[[הרובע הנוצרי|רובע הנוצרי]]. הדרך כוללת 14 תחנות אשר בכל אחת מהן אירע דבר מה לישועלישו בדרכו: באחת הוא נפל, באחרת פגש את אמו וכדומה. תשע מתחנות ויה דולורוזה פזורות לאורך הדרך, ו-5 התחנות האחרונות נמצאות כולן בכנסיית הקבר.

== הפסיון של ישועישו ומשמעותה של ויה דולורוזה במסורת הנוצרית ==

בכל ארבע ה[[בשורות]] שב[[הברית החדשה|ברית החדשה]] מתואר [[הפסיון של ישו|הפסיון של ישוע]] הכולל את הייסורים שהיו מנת חלקו באחרית ימיו: [[מאסר]]ו בידי היהודים בחג ה[[פסח]], חקירתו על ידי ה[[סנהדרין]], התכחשות תלמידיו אליו, משפטו אצל הנציב הרומי [[פונטיוס פילאטוס]] וצליבתו. מותו של ישועישו הותיר את תלמידיו ומאמיניו במשבר גדול והיווה נקודת שינוי בתפיסתם התאולוגית, וזאת מפני שישועשישו נחשב בעיניהם ל[[משיח]]. התפיסה המסורתית היהודית של [[תקופת בית שני]] ראתה במשיח דמות רבת הוד ועוצמה כמו [[מלך]], שיגאל את [[עם ישראל]] מֵעֻלָּהּ של [[רומא העתיקה|רומא]]. תפיסה מעין זו לא יכולה הייתה לקבל דמות של משיח סובל, נרדף ונצלב, ולכן לא מעט מהמאמינים בישועבישו עברו מטאמורפוזה אמונית: המוות הסתמי והלא אפשרי הפך למות גיבורים בו בחר ישועישו, כדי להציל את האנושות מעונש על מעשה [[החטא הקדמון]] של [[אדם וחוה]]. ישועישו הוצג עתה כקורבן מרצון, קורבן אדם, שבזכותו יזכו בני אנוש לחסד האלוהי ולגאולה פרטית.{{דרוש מקור}}

במאות השנים הראשונות לאחר מותו של ישועישו לא היה קיים כלל המושג "ויה דולורוזה" ולא היה כל זכר לתחנות המקובלות כיום. למרות זאת היו [[צליינות|צליינים]] נוצרים שנהגו להתחקות אחר תוואי משוער בו הלך לדעתם ישועישו מ[[גת שמנים]] או מהפְּרֵטוֹרְיוּם (מקום המשפט) ועד לגולגולתא. הכיוון היה אפוא ממזרח למערב. בסוף [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|התקופה הביזנטית]] היה מקובל לצעוד מ[[נחל קדרון]] לכיוון [[כנסיית פטרוס אין גליקנטו]] במורד [[הר ציון]], להמשיך לכנסיית סנטה סופיה (שמקומה לא ידוע בוודאות) ומשם לגולגולתא. התוואי היה אפוא ממזרח לדרום ומשם צפונה. אך כל אלה היו ספקולציות בלבד, שכן ירושלים נהרסה כמעט לחלוטין במהלך [[המרד הגדול]]. אתרים ומבנים שהיו בה נחרבו ונבנו מחדש פעמים רבות, כך שלא ניתן כלל לשחזר אל נכון את מסעו האחרון של ישועישו.

פרופ' [[רוני אלנבלום]] תולה את המוטיבציה ליצירת תוואי ויה דולורוזה בירושלים [[המאה ה-14|במאה ה-14]] בשגשוג הכלכלי לו זכתה העיר עם השלמת חידוש [[האמה התחתונה (ירושלים)|אמת המים לירושלים]] על ידי האמיר הממלוכי [[תנכיז]] ב[[שנות ה-20 של המאה ה-14]]. המוסלמים נהרו אז לירושלים ובנו בה [[חאן (מבנה)|חאנים]], [[ח'נקה|ח'נקות]], [[זאוויה|זאוויות]] ושאר מבני ציבור ודת, בעיקר סביב [[הר הבית]]. הפרנציסקנים הביטו בדאגה ברובע המוסלמי ההולך ומתגבש מצפון וממערב להר הבית (הוא הרובע המוסלמי של ימינו) וחששו שלא יישאר בו מעבר פתוח לצליינים נוצרים בין כנסיות [[הר הזיתים]] ובין כנסיית הקבר. הם החליטו ליצור, אפוא, "ציר נוצרי" שיחצה את הרובע המוסלמי, והתחילו להעביר אליו מסורות כמו המשפט, ההלקאה וכדומה שהיו ידועות עד אז בהר ציון. הפרנציסקנים אף הוסיפו לתוואי המדובר מסורות שכלל לא מוזכרות ב[[הברית החדשה|ברית החדשה]], כמו המפגש עם ורוניקה (התחנה הששית) או נפילת ישועישו אפיים ארצה (התחנה השלישית, השביעית והתשיעית). תקוותם כי תחנות אלו תיחשבנה לנכסים נוצריים שאין לפגוע בהם או להזיז אותם הסתמכה על הסכם שחתמו עם השלטון הממלוכי בשנת [[1333]] בו הכירו השלטונות בבעלותם של הפרנציסקנים על אתרי דת נוצריים, כמו הר ציון, חלקים מכנסיית הקבר וכנסיית [[קבר מרים]]{{הערה|1=רוני אלנבלום, "מים לירושלים, הרובע המוסלמי ויצירת הוויה דולורוזה בירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-14", הרצאה בכנס השנתי ה-33 של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, [[אוניברסיטת בר-אילן]] מאי 2013}}. בתחילה מסורות חדשות אלו לא היו מוכרות, כך למשל ניקולו מפוגיבונסי ([[:en:Niccolò_da_Poggibonsi|Niccolo da Poggibonsi]]) מפרט בספרו{{הערה|1=Niccolo da Poggibonsi, "A voyage beyond the seas (1346-1350)", Franciscan Printing Press, ירושלים 1945, ע' 49 פרק XCIII}} אתרים בירושלים בהם ביקר ב-1346, ובמקום בו נמצאת היום תחנה 3 (ישועישו נופל בפעם הראשונה) הוא מספר שישועשישו מעד, אמו פגשה אותו (כיום תחנה 4 הנמצאת בסמוך), וגם ישועישו דיבר אל בנות ירושלים (כיום תחנה 8, במרחק כ-150 מטר), אך לא מזכיר אירועים שקרו על פי המסופר לפני תחנה 8, כמו סיועו של שמעון מקיריניה בנשיאת הצלב (כיום תחנה 5). תהליך גיבושה של ויה דולורוזה הואץ מאד באמצע המאה ה-15, כשהפרנציסקנים גורשו מהר ציון, אז גם נוצר ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות ויה דולורוזה, ואיפשר לצליין לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.

הפופולריות העצומה שהייתה למסורת ויה דולורוזה באירופה השפיעה מאד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים להעתיק את תחנות ויה דולורוזה האסורות לפולחן אל תוך כנסיית הקבר, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן את התפילות המתאימות להן. שרידים לתחנות אלו עדיין קיימים בכנסייה, כמו למשל כלאו של ישועישו או עמוד ההלקאה. [[המאה ה-19|במאה ה-19]], עם ביטול רבים מ[[חוקי עומר]] ושיפור מעמד הנתינים הזרים באימפריה העות'מאנית (ה[[קפיטולציות]]), חזרו הצליינים בהמוניהם לתחנות ויה דולורוזה, עד כי גם היום נחשבת הצעידה לאורכה כאחד משיאי הביקור של צליין בארץ הקודש.

גם תהלוכות ויה דולורוזה באירופה לא פסו מן העולם, והן מתקיימות לא רק בכנסיות אלא באתרים רבים נוספים. תהלוכה מפורסמת לדוגמה מתקיימת מדי [[יום שישי]] על ידי הפרנציסקנים ב[[קולוסאום]] של [[רומא]]. ב-[[1991]] וב-[[1994]] השתתף ה[[אפיפיור]] [[יוחנן פאולוס השני]] בתהלוכה זו, השונה מדרך הייסורים שבירושלים בתוכן התחנות וסדרן. תהלוכה זו מתחילה, למשל, בסיפורו של ישועישו ב[[גת שמנים]] וממשיכה בבגידת [[יהודה איש קריות]], בהרשעת ישועישו, בהליכתו בוויה דולורוזה ועד צליבתו. המשותף לכל התחנות בתהלוכה זו היא שכולן מנציחות אירועים המתוארים בפירוש בברית החדשה, ולא מסורות מאוחרות, כמו בוויה דולורוזה בירושלים.

בניגוד להתלוכות ויה דולורוזה של ימי הביניים, שנועדו לספק למאמין מחילה וכפרת עוונות, תהלוכות אלו משמשות היום כאירוע דתי-רוחני עבור הקהילה או היחיד. ההליכה בדרך ייסוריו של ישועישו נתפסת כתהליך שעל האדם לעבור עם עצמו, ולפיכך ביכולתו להחליט עם אילו חלקים בסבלו של ישועישו

הוא מזדהה ואילו "תחנות" נראות לו משמעותיות. בעקבות תפיסה חדשנית זו, אימצה הכנסייה הקתולית שינוי מפליג הנקרא "דרך הצלב החדשה", אשר מיושמת למשל ב[[הפיליפינים|פיליפינים]]. דרך זו מתחילה ב[[הסעודה האחרונה|סעודה האחרונה]], עוברת בתחנות בעלות משמעות דתית אישית וחברתית ומסתיימת בתחייתו של ישועישו. תחנות "דרך הצלב החדשה" הן: הסעודה האחרונה, יגונו של ישועישו בגת שמנים, ישועישו מול הסנהדרין, ההלקאה וההכתרה בכתר הקוצים, כפיית הצלב, הנפילה, היחלצותו של שמעון מקירנה לשאת עבור ישועישו את הצלב, הפגישה עם בנות ירושלים, המסמור לצלב, הגנב שחזר בתשובה, יוחנן ומרים האם למרגלות הצלב, הצליבה, הקבורה והתחייה.

במאה ה-16 נקבעה התחנה הראשונה של ויה דולורוזה ב[[פרטוריום|פְּרֵטוֹריוּם]] - מקום המשפט בו על פי המסורת הנוצרית נשפט ישועישו והורשע כקושר נגד המלכות בידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס. מסורת משפטו של ישועישו מופיעה בברית החדשה:

הנוצרים זיהו את האתר עם [[מצודת אנטוניה]] שניצבה בימי המקדש מצפון ל[[הר הבית]]{{הערה|1=זיהוי זה מקובל על רוב החוקרים, אך יש מהם המציעים כי הנציב הרומי התגורר ב[[מגדל דוד]] סמוך לארמונו של המלך [[הורדוס]]}}. זיהוי האתר הביא את הצלבנים להקים בו את "קפלת המנוחה" המייצגת את בית הכלא בו הוחזק ישועישו לפני משפטו. המקום עבר גלגולים רבים ואף שימש כקבר בימי [[צלאח א-דין]]; [[מדרסה]] (בית מדרש מוסלמי) בה התגורר המושל ה[[ממלוכים|ממלוכי]]; סראייה (בית עירייה) עות'מאנית ועוד. החל מ-[[1923]] משמש המקום כ[[בית ספר]] מוסלמי לבנים בשם עוֹמַרִיָּה. בחצר בית הספר עוד ניתן לראות חלק מהריצוף של ויה דולורוזה מהתקופה הצלבנית. המדרגות המקוריות שבהן על פי המסורת הנוצרית עלה ישועישו מהרחוב אל הפרטוריום התקדשו ונקראו "סְקָלָה סַנְטָה" - המדרגות הקדושות. מדרגות אלה נעקרו והועברו ל[[רומא]] ב[[המאה ה-4|מאה ה-4]] על ידי [[פלאוויה יוליה הלנה|הלנה]], אמו של הקיסר [[קונסטנטינוס]], שם הן שמורות עד היום בכנסיית [[סקלה סנטה]].

בימי ששי יוצאת מהפְּרֵטוֹריוּם תהלוכת [[נזיר (דתות)|נזירים]] פרנציסקנית, אליה מצטרפים צליינים רבים. התהלוכה משחזרת את צעדיו של ישועישו לאורך 14 התחנות בוויה דולורוזה, תוך חיקוי ההתרחשויות שאירעו בה. לצורך כך "מתחפש" אחד המשתתפים לישועלישו על ידי נשיאת צלב עץ גדול והנחת זר קוצים על ראשו, והקהל מציג עמו את האירועים שאירעו בכל תחנה. בעת התהלוכה עוצר הקהל בתחנות ונושא בהן את התפילות שנקבעו. נהוג גם להגיד לאחר כל תחנה את תפילת "האם הדואבת" (Stabat Mater).

[[קובץ:3station2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ישועישו נופל בפעם הראשונה - קפלת התחנה השלישית]]

[[קובץ:4station.jpg|שמאל|ממוזער|250px|החדרון בו הוצגה התחנה הרביעית עד 2009 - ישועישו פוגש את אמו]]

התחנה השנייה בוויה דולורוזה כוללת שתי כנסיות, המנציחות כל אחת אירוע שונה: הראשונה היא [[קפלת ההלקאה]], המנציחה את השפלתו של ישועישו בידי החיילים הרומאים, והשנייה היא קפלת כפיית הצלב על גבו בידי פונטיוס פילטוס. שתי הכנסיות שוכנות במתחם אחד השייך לפרנציסקנים, הכולל גם את ה[[מוזיאון]] ה[[ארכאולוגיה|ארכאולוגי]] של [[בית הספר הפרנציסקני למקרא]].

'''[[קפלת ההלקאה]]''' מנציחה את המסופר בברית החדשה, [[הבשורה על-פי יוחנן|בבשורה על-פי יוחנן]] פרק 19: {{ציטוטון|אָז לָקַח פִּילָטוֹס אֶת יֵשׁוּעַ וַיְיַסְּרֵהוּ בַּשּׁוֹטִים, וַיְשָׂרֲגוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא עֲטֶרֶת קֹצִים וַיָּשִׁימוּ עַל רֹאשׁוֹ וַיַּעֲטֻהוּ לְבוּשׁ אַרְגָּמָן. וַיֹּאמְרוּ: 'שָׁלוֹם לְךָ מֶלֶך הַיְּהוּדִים', וַיַּכֻּהוּ עַל הַלֶּחִי.}} במקום ניצבה כנסייה כבר [[ממלכת ירושלים|בתקופה הצלבנית]], ולאחר שנהרסה היא נבנתה מחדש בין השנים [[1927]]–[[1929]] על ידי [[אנטוניו ברלוצי]] אשר הסתמך על שרידי הכנסייה הצלבנית המקורית. זר הקוצים שהונח על ראשו של ישועישו משמש השראה למבנה כולו, והוא משולב בקשת הכניסה לכנסייה, ברצפת ה[[פסיפס]] ובכיפה.

'''[[קפלת ההרשעה וכפיית הצלב]]''' היא הכנסייה השנייה השוכנת במתחם התחנה השנייה של ויה דולורוזה, ומנציחה את כפיית הצלב על גבו של ישועישו בתחילתה של דרך הייסורים. הכנסייה נבנתה בשנת [[1903]] או [[1904]] על חורבות כנסייה ביזנטית או מ[[ימי הביניים]]. בחלק מרצפת הכנסייה שולבו אבנים גדולות ומחורצות שהן חלק מהרחוב המרוצף (לִיתוֹסְתְרָטוֹס) שנמשך עד ל[[מנזר האחיות ציון (העיר העתיקה)|מנזר האחיות ציון]] הסמוך. על פי המסורת הנוצרית, על רצפת רחוב זה נערך משפטו של ישועישו, אולם הארכאולוגים תמימי דעים כי מדובר בריצוף מאוחר ל[[תקופת בית שני]], כנראה מן [[המאה השנייה]] לספירה, מתקופת [[איליה קפיטולינה]]. מאחר שבפרטוריום פועל, כאמור, בית ספר מוסלמי, לא יכולים הצליינים להיכנס אליו באופן קבוע או לקיים בו פולחן. בשל כך הועתקה מסורת ההרשעה מהפרטוריום למתחם התחנה השנייה, והוא מונצח היום בקפלת כפיית הצלב, ששמה הוא לעיתים: "קפלת ההרשעה וכפיית הצלב".

התחנה השלישית בוויה דולורוזה מוקדשת לנפילתו הראשונה של ישועישו בלכתו אל הצליבה, והיא שייכת לקהילה הקטנה של הארמנים-הקתולים. בניגוד לשתי התחנות הקודמות, אין כל תיאור לנפילות של ישועישו בדרך, ומדובר במסורת מאוחרת מן [[המאה ה-13]].

התחנה הקטנה בנויה בתוך חדר ששימש כניסה ל[[מרחצאות|בית מרחץ]] טורקי בשם 'חמאם א-סולטאן'. החמאם נסגר במחצית [[המאה ה-19]], וב-[[1858]] מסרו הטורקים את המקום לידי הכנסייה הארמנית-קתולית, המחזיקה בו עד היום. ב[[קפלה]] מוצג פסל גדול של ישועישו נושא צלב על גבו, כשהוא רוכן שכוב על הרצפה. בצד הפסל מונף דגל גדול של [[ארמניה]].

התחנה הרביעית בוויה דולורוזה שוכנת ב[[כנסיית גבירתנו הדואבת]] של הארמנים-קתולים, והיא מנציחה את מפגשה של [[מרים, אם ישו|מרים, אם ישוע]] עם בנה. מפגש זה אינו מתואר בברית החדשה, אלא זוהי מסורת מן [[המאה ה-14]]. הכנסייה שוכנת בלב מתחם השייך לארמנים-קתולים, ואשר כולל מוסדות לימוד, חדרי מגורים וכן את התחנות ה-3 וה-4 של ויה דולורוזה. עד שנת [[2009]] הייתה הכנסייה סגורה לקהל שאינו ארמני-קתולי, ולכן צוינה התחנה הרביעית בחדרון קטן סמוך לתחנה החמישית על [[טירופיאון|רחוב הגיא]], בה יכלו צליינים לשאת תפילות השייכות לתחנה זו. חדרון זה משמש עתה חנות מזכרות לצליינים, וניתן עוד לראות את הריצוף החצי עגול שבפתחו.

כנסיית 'גבירתנו הדואבת' הוקמה בשנת [[1874]] על חורבות כנסייה צלבנית. במהלך הכשרת השטח לבנייה נתגלה קטע מרצפת פסיפס [[התקופה הביזנטית בארץ ישראל|ביזנטית]], ובו צמד [[סנדל]]ים או כפות רגליים הפונות לצד צפון. מאחר שמסורת המפגש בין מרים וישועוישו מאוחרת לתקופה הביזנטית, לא ניתן לקשור את הפסיפס לאירוע זה, ונראה שמדובר בסך הכל ברצפת מבוא ל[[חדר רחצה]] קדום. למרות זאת, מזהים הנוצרים את הפסיפס כציון מקום עמידתה של מרים בעת שראתה את בנה צועד בוויה דולורוזה. בשל כך שולב הפסיפס ב[[קריפטה]] של כנסיית 'גבירתנו הדואבת' לצד פסל המתאר את המפגש.

===תחנה 5: שמעון מקירנה עוזר לישועלישו לשאת את הצלב===

[[קובץ:5station.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תבליט בתחנה החמישית - שמעון מקיריניה מסייע לישועלישו]]

התחנה החמישית שוכנת במפגש רחוב הגיא עם רחוב ויה דולורוזה, והיא מנציחה את העזרה שהגיש שמעון מ[[קירנה]] לישועלישו בנישאת הצלב הכבד שעל גבו. בניגוד לתחנות רבות בוויה דולורוזה, אירוע זה מתואר בברית החדשה: {{ציטוטון|וְכַאֲשֶׁר הוֹלִיכֻהוּ מִשָּׁם וַיַּחֲזִיקוּ בְּאִישׁ אֶחָד הַבָּא מִן הַשָּׂדֶה וּשְׁמוֹ שִׁמְעוֹן אִישׁ קִירֵנָה וַיָּשִׂימוּ עָלָיו אֶת־הַצְלָב לָשֵׂאת אַחֲרֵי יֵשׁוּעַ}}. לא ידוע דבר על שמעון, לבד מן העובדה שמוצאו בעיר קירנה, שהייתה אז [[קולוניה]] יוונית בתחומי [[לוב]] של ימינו, וכן שהיה "אֲבִי אֲלֶכְסַנְדְּרוֹס וְרוּפוֹס"{{הערה|1=[[הבשורה על-פי מרקוס]] פרק ט"ו 21}}. על פי שמו היהודי ניתן אולי להסיק שהיה [[עלייה לרגל|עולה רגל]] שהגיע לירושלים לחג ה[[פסח]]. מעשהו של שמעון נתפס בקרב הנוצרים כאצילי וכראוי להנצחה, והם רואים בו את אחד מראשוני ה"[[נצרנים]]" - יהודים שקיבלו עליהם את משיחיותו של ישועישו בתחילת התגבשותה של הנצרות. תפיסה זו אינה [[עולה בקנה אחד]] עם המתואר בבשורה על פי מתי ובבשורה על פי מרקוס, בהן נכתב בפירוש כי הרומאים כפו על שמעון לסייע לישועלישו בניגוד לרצונו{{הערה|1=הבשורה על-פי מתי כ"ז 32, והבשורה על-פי מרקוס ט"ו 21}}.

על פי עדותו של הצליין הנוצרי ריקולדו ממונטה-קרוצ'ה, שביקר בירושלים בסוף המאה ה-13, הייתה לפרנציסקנים בעלות על קפלת תפילה בתחנה החמישית. העות'מאנים שאסרו על קיום הפולחן הנוצרי בוויה דולורוזה (ראו לעיל) סילקו את הפרנציסקנים מהמקום והרסו את הקפלה. על קיר שנותר מן החורבה הציגו הנוצרים אבן שקועה שנוצרה על פי המסורת בעקבות הישענותו של ישועישו עליה בדרכו אל הצליבה. יהודים ומוסלמים נהגו לירוק על האבן כדי להביע את סלידתם מישועמישו ומהנצרות. בשנת [[1889]] הוחזר המקום לרשות הפרנציסקנים והם בנו עליו קפלת תפילה חדשה, המציינת את התחנה החמישית. הקיר ובו האבן השקועה שולב בקפלה החדשה, וצליינים החולפים על פניה נוגעים בה ומנשקים אותה. הקפלה עברה שיפוץ מקיף ב-[[1982]].

===תחנה 6: ורוניקה מנגבת את פניו של ישועישו ===

התחנה הששית בוויה דולורוזה מוקדשת לזכרה של ורוניקה הקדושה, אשר על פי מסורת מ[[המאה ה-15]] התגוררה בבית שעמד במקום זה. כאשר ראתה ורוניקה את ישועישו הסובל, אשר פניו נוטפות זיעה ו[[דם]] מדקירות הקוצים שעל ראשו, היא מיהרה אליו וניגבה את פניו במטפחת בד לחה, ובכך השיבה במעט את נפשו. כשפנתה לשוב לביתה נדהמה ורוניקה לגלות כי דמות דיוקנו של ישועישו נטבעה במטפחתה, שהפכה בכך לחפץ קדוש שביכולתו לעשות ישועות. ורוניקה הוזמנה ל[[רומא]] על ידי הקיסר [[טיבריוס]] שסבל ממחלה קשה. הוא נגע במטפחת וכך נרפא מחוליו. החל מ[[המאה השמינית]] מוחזקת המטפחת ב[[כנסיית פטרוס הקדוש]] שברומא.

מפגשה של ורוניקה עם ישועישו אינו מוזכר כלל בברית החדשה, וגם שמה מעיד כי מדובר כנראה באירוע אנכרוניסטי, שכן פירוש השם "ורוניקה" הוא "הדיוקן האמיתי" (vero = אמת, icon - אייקונה, דיוקן). עם זאת, המסורת הנוצרית מזהה את ורוניקה עם האשה הזבה, המוזכרת בברית החדשה באירוע שהתרחש הרבה לפני שישועשישו צעד אל צליבתו: {{ציטוטון|הִנֵּה אִשָּׁה שֶׁהָיְתָה זָבַת דָּם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִתְקָרְבָה מֵאָחוֹר וְנָגְעָה בִּכְנַף בִּגְדוֹ, כִּי אָמְרָה בְּלִבָּהּ 'אִם רַק אֶגַּע בְּבִגְדוֹ אֶתְרַפֵּא'. פָּנָה יֵשׁוּעַ וְרָאָה אוֹתָהּ. אָמַר לָהּ: 'חִזְקִי, בִּתִּי, אֱמוּנָתֵךְ הוֹשִׁיעָה אוֹתָךְ'. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה הָאִשָּׁה.}} (הבשורה על-פי מתי פרק ט', 22-20).

[[קובץ:7station.jpg|שמאל|ממוזער|250px|התחנה השביעית - ישועישו נופל בפעם השנייה]]

התחנה השביעית מציינת את המקום בו על פי המסורת הנוצרית עמד "שער המשפט" (אחד משערי ירושלים בתקופת בית שני), דרכו הוצאו נידונים למוות לצליבה מחוץ לעיר{{הערה|1=כתבי האישום של הנידונים הודבקו על השער, ומכאן שמו}}. זיהוי המקום עם שער המשפט החל בסוף המאה ה-13, במקביל למסורת, שאינה מופיעה בברית החדשה, על פיה במקום זה נפל ישועישו בשנית תחת נטל הצלב.

זיהוי המקום עם גבולה של ירושלים בימיו של ישועישו הוא זיהוי אפשרי, שכן ב[[המאה הראשונה לספירה|מאה הראשונה לספירה]] הייתה ירושלים קטנה בהרבה מגודלה היום. היא הייתה מוקפת ב[[החומה הראשונה|חומה הראשונה]] שתיאר [[יוסף בן מתתיהו]], ופרברה הצפוני הוקף ב[[החומה השנייה|חומה השנייה]]. ייתכן אפוא, שבמקום זה עבר קטע מן החומה השנייה, כך שהעיר השתרעה מדרום וממזרח לו, ואילו גבעת ה[[גולגותא]] שכנה ממערב, מחוץ לחומה. על פי זיהוי זה, כל מי שרצה להגיע אל הגולגותא חייב היה לצאת מן העיר דרך שער. דבר זה השתנה בשלהי תקופת בית שני (לאחר צליבתו של ישועישו), שאז הוקפה גם הגולגותא ב[[החומה השלישית|חומה השלישית]]. כך או כך, לא נתגלו שרידים לשער או לחומה במקום זה, והזיהוי הוא בגדר השערה בלבד.

===תחנה 8: ישועישו מדבר אל בנות ירושלים ===

התחנה השמינית מציינת את המקום בו על פי המסורת פגש ישועישו את בנות ירושלים, שצפו בו בלכתו אל הצליבה וקוננו על מר גורלו. ישועישו ניצל את המפגש בשדה הפתוח מחוץ לעיר כדי לנבא נבואת זעם על ירושלים ויושביה, כמתואר בברית החדשה:

מקומה של התחנה השמינית נקבע סופית רק באמצע [[המאה ה-19]] במעלה רחוב הח'נקה, בתחומי מנזר [[חרלמבוס הקדוש|חָרָלַמְבּוֹס]] ה[[יוונים אורתודוקסים|יווני-אורתודוקסי]]. המקום סגור בדרך כלל לקהל, והצליינים נושאים את תפילות תחנה זו ליד אבן שנקבעה בקיר המנזר ועליה [[צלב לטיני]] וכתובת [[יוונית]] האומרת "ישועישו הנוצרי מנצח" (IC XC NIKA). מנזר חָרָלַמְבּוֹס, המוקדש לזכרו של [[מרטיר]] יווני בן [[המאה השלישית]], חוסם את המעבר הרציף אל גבעת הגולגותא ומאלץ את הצליינים לשוב על עקבותיהם ולהקיפו בדרכם להמשך ויה דולורוזה.

[[קובץ:Jerusalem Holy Sepulchre BW 22.JPG|שמאל|ממוזער|250px|סימון התחנה התשיעית - ישועישו נופל בפעם השלישית]]

התחנה התשיעית מציינת את המקום בו נפל ישועישו בפעם השלישית, מסורת שאף היא אינה נתמכת בברית החדשה. בימי הביניים סומנה תחנה זו בחצר הכניסה לכנסיית הקבר על ידי אבן שעליה צלב, אך זיהוי זה אבד עם השנים. התחנה הועתקה במאה ה-19 לעמוד הקבוע בקיר [[מנזר דיר אנטוניוס]] הקופטי הצמוד לכנסיית הקבר. בעקבות מחלוקת עזה על זיהוי זה בקרב בני העדות הנוצריות השונות, נמנעה עיריית ירושלים מלרצף את חזית העמוד בריצוף חצי עיגול. גם סימון המתכת שעל הקיר אינו צמוד לעמוד, אלא קבוע בקיר קפלת הלנה הקופטית השוכנת בסמוך. המתנגדת הגדולה לזיהוי התחנה התשיעית במקום זה היא [[הכנסייה הרוסית הפרבוסלבית]], המזהה את התחנה התשיעית ב[[כנסיית אלכסנדר נבסקי]].

התחנה העשירית בוויה דולורוזה, שהיא הראשונה מבין חמש התחנות השוכנות בכנסיית הקבר, מנציחה את המקום בו הפשיטו הרומאים את ישועישו מבגדיו וחילקו אותם ביניהם, כמסופר בברית החדשה: {{ציטוטון|אַחֲרֵי שֶׁצָּלְבוּ אוֹתוֹ חִלְּקוּ אֶת בְּגָדָיו בְּהַפִּילָם גּוֹרָל, וְיָשְׁבוּ לִשְׁמֹר עָלָיו שָׁם.}} (הבשורה על-פי מתי פרק כ"ז, 35). אירוע זה מבקש לקשור בין ישועישו ובין [[דוד המלך]] שכתב בספר [[תהילים]]: {{ציטוטון|יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל.}}

פרק כ"ב בתהילים, שממנו נלקח הפסוק, מתאר את מצוקתו של דוד המלך מפני רודפיו ולועגיו, והוא מהווה השראה ומקור ציטוט מרכזי לאחרית ימיו של ישעוישו, כמו המילים הקשות שנשא ישועישו מעל הצלב: {{ציטוטון|אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי?}} (פסוק ב'). קשר הגורל בין ישועישו ודוד מודגש מאד בנצרות, עקב תפיסת ישועישו כ"משיח בן דוד". הדבר בא לידי ביטוי במסורת הרואה למשל את לידתו של ישועישו ב[[בית לחם]] כמו דוד, או במיקומה של [[הסעודה האחרונה]] מעל [[קבר דוד]].

התחנה ה-11, השוכנת במרחק של צעדים ספורים מהתחנה העשירית בתוך כנסיית הקבר, מנציחה את המקום בו מוסמר ישועישו לצלב, כמתואר בברית החדשה: {{ציטוטון|וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא גֻּלְגָּלְתָּא וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁם.}} (לוקס, פרק כ"ג, 33) המסמור לצלב נתפס בנצרות כשלב משמעותי מאד בדרך לצליבה, מפני שהוא מהווה אירוע מקביל ל[[עקדת יצחק]]: כמו ש[[אברהם]] הכין את [[יצחק]] בנו יחידו להקרבה, כך הכין האל את בנו יחידו להקרבה כדי לכפר על חטאי האנושות. ההבדל הוא שיצחק ניצל ושוחרר מן המזבח, בעוד שישועשישו נותר ממוסמר לצלב ומת.

התחנה ה-11, שהיא קפלה השייכת למסדר הפרנציסקני, שוכנת במחצית הדרומית של אולם הגולגותא (המחצית השנייה היא התחנה ה-12). קירות הקפלה מעוטרים בפסיפסים מעשה ידיהם של אמנים [[איטליה|איטלקים]] כחלק משיפוץ נרחב שנערך במקום ב-[[1937]] על ידי אנטוניו ברלוצי. החלקים העתיקים בקפלה הם [[מזבח]] עשוי [[כסף (יסוד)|כסף]] שתרם פרדיננד הראשון מ[[משפחת מדיצ'י|בית מדיצ'י]] ב-[[1588]], ודמות דיוקנו של ישועישו בפסיפס מן התקופה הצלבנית, המוצג במפגש קמרונות התקרה.

במחצית השנייה של אולם הגולגותא שוכנת התחנה ה-12, המציגה את המקום בו על פי המסורת נצלב ישועישו ומת. אירוע זה מתואר בברית החדשה כאירוע [[קוסמוס|קוסמי]] של ערבוב בין העולמות, [[רעידת אדמה]] עזה, פגיעה ב[[בית המקדש]] ו[[תחיית המתים]]:

[[הפרוכת]] בבית המקדש הפרידה בין העולם ובין [[קודש הקודשים]]. תיאור קריעתה בעת מותו של ישועישו מסמלת בעיני הנצרות את הסרת הקדושה מ[[עם ישראל]] ופניית האל לכל העמים ולא רק אליו. הפגיעה בקודש הקודשים מסמלת את ביטול הרלוונטיות של הפולחן היהודי בבית המקדש, כולל ה[[קורבן|קורבנות]] שהוקרבו בו, שהרי הקורבן האולטימטיבי והמוחלט הוקרב כבר.

הכרזת החייל הרומי ה[[פגאנים|פגאני]] (הוא לונגינוס הקדוש) כי ישועישו הוא בֶן אֱלֹהִים היא "סגירת מעגל" עם הכרזה דומה שהגיעה מהשמים לאחר [[טבילה (יהדות)|הטבלת]] ישועישו בידי [[יוחנן המטביל]]: {{ציטוטון|וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִטְבַּל יֵשׁוּעַ וַיְמַהֵר וַיַּעַל מִן הַמָּיִם, וְהִנֵּה הַשָׁמַיִם נִפְתְּחוּ לוֹ וַיַּרְא אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וְנָחָה עָלָיו. וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָׁמַיִם אוֹמֵר: "זֶה בְּנִי יְדִידִי אֲשֶׁר רָצִיתִי בּוֹ}} (הבשורה על-פי מתי, פרק ג', 16-17). העובדה שישועשישו זוהה דווקא על ידי חייל פגאני כבן אלוהים מרמזת כי האמונה בו לא תמצא קרקע פורייה בקרב ה[[יהדות|יהודים]] אלא תתקבל בעיקר על ידי ה[[גויים]].

מנקודה זו יורד סדק בסלע המגיע עד לקפלת [[אדם הראשון]] השוכנת בבטן הגולגותא. על פי המסורת הנוצרית, סדק זה נוצר ברעידת האדמה העזה שחולל מותו של ישועישו. דמו של ישועישו ניגר דרך הסדק עד ל[[גולגולת|גולגולתו]] של אדם הראשון (שעל פי המסורת נקבר במערה שבתחתית), ומגע דמו של הקורבן האולטימטיבי בגולגולתו של החוטא האולטימטיבי מסמלת את טיהור האנושות מן [[החטא הקדמון]].

[[קובץ:Evenmeshicha.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אבן המשיחה, עליה הונחה גופתו של ישועישו לאחר הצליבה. יש המייחסים לאבן סגולות ריפוי ומשתטחים עליה]]

התחנה ה-13 מוקדשת להורדתו של ישועישו מהצלב ולצערה הגדול של מרים על מות בנה. התחנה כוללת מזבח קטן ופסל בדמותה של מרים שטופת דמעות אשר הובא מ[[ליסבון]] בשנת [[1778]]. התחנה שייכת לפרנציסקנים והיא שוכנת בין התחנה ה-11 לתחנה ה-12.

מסורת תחנה זו היא רק מסוף [[המאה ה-18]] והיא מקובלת בעיקר על הפרנציסקנים. רוב הצליינים ממשיכים את מסורת העבר על פיה '''אבן המשיחה''' היא התחנה ה-13 המייצגת את ההורדה מהצלב. אבן זו, העשויה [[שיש]] אדום, שוכנת למרגלות גבעת הגולגותא מול פתח הכניסה הראשי לכנסייה. על אבן זו הונחה על פי המסורת גופתו של ישועישו לאחר שהורדה מהצלב, ועליה הוא נמשח בשמן, [[טהרה|טוהר]] וכוסה ב[[תכריכים]].

על הקיר מול אבן המשיחה מוצג פסיפס ארוך עשוי שלושה פנלים, המציגים את האירועים שאירעו לישועלישו לאחר מותו: הורדתו מהצלב, טהרתו על אבן המשיחה וקבורתו עטוף תכריכים בקבר.

התחנה האחרונה בדרך ייסוריו של ישועישו היא קברו, אשר על פי על פי הכתוב הברית החדשה היה בחלקת הקבר הפרטית של [[יוסף הרמתי]]: {{ציטוט|תוכן="וַיְהִי בָעֶרֶב וַיָּבֹא אִישׁ עָשִׁיר מִן הָרָמָתַיִם וּשְׁמוֹ יוֹסֵף, וְגַם הוּא מִתַּלְמִידֵי יֵשׁוּעַ. וַיִּגַּשׁ אֶל פִּילָטוֹס לִשְׁאֹל אֶת גְּוִיַּת יֵשׁוּעַ וַיְצַו פִּילָטוֹס וַתִּנָּתֶן לוֹ. וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת הַגְּוִיָּה וַיִּכְרֹךְ אוֹתָהּ בְּסָדִין טָהוֹר וַיְשִׂימֶהָ בַּקֶּבֶר הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר חָצַב לוֹ בַּסָּלַע, וַיָּגֶל אֶבֶן גְּדוֹלָה עַל פֶּתַח הַקֶּבֶר וַיֵּלֶךְ לוֹ."|מקור=הבשורה על-פי מתי כ"ז, 57-60|אנגלית=}}

במרחק כמה מטרים מקפלת הקבורה, בתחום הקפלה של ה[[הכנסייה האשורית|סיריאנים]], מצויה מערת קבורה יהודית מתקופת הבית השני. מערה זו מהווה עדות מוצקה לכך שאזור זה היה מחוץ לגבולות ירושלים באותה עת{{הערה|1=ההלכה היהודית אוסרת קבורה בתוך העיר}}, ומחזקת את הטענה כי ישועישו נקבר במקום זה ששימש אז כ[[בית קברות]] יהודי.

הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, אשר בנתה לראשונה את כנסיית הקבר ב[[המאה הרביעית|מאה הרביעית]], הורתה לבנות על קבר ישועישו [[אדריכלות קלאסית - מונחים|אדיקולה]] (הֵיכַלִית) - מבנה הנצחה מפואר עשוי שיש. סביב ההיכלית נבנתה בהמשך רוטונדה (אולם עגול), ששימשה את הצליינים להתכנסות ולהמתנה בתור לקראת הכניסה אל הקבר שבהיכלית. ההיכלית הקיימת היום אינה המקורית, אלא נבנתה ב-[[1810]] לאחר שקודמתה נהרסה ב-[[1808]] בשריפה שפרצה בכנסייה. היכלית זו נבנתה על ידי היוונים האורתודוקסים בתרומתו של ה[[צאר]] הרוסי, ובשל כך כיפתה עשויה [[חרוט]] גדול, המסמל את ה[[כתר]] הרוסי.

הקבר נחלק לשניים: חדר מבוא הנקרא 'קפלת המלאך' וחדר פנימי בו שוכן הקבר עצמו. המעבר בין הקפלות הוא דרך פתח נמוך וצר. בקפלת המלאך נראה חלק מ[[אבן גולל|אבן הגולל]] שסגרה על הקבר. בדפנות קפלה זו מצויים פתחים עגולים המשמשים להוצאת 'האש הקדושה' לקהל ב[[שבת האור]] של חג ה[[פסחא]]. בחדר הקבר דולקות 43 מנורות אש תמיד: 13 של הלטינים, 13 של היוונים, 13 של הארמנים וארבעה של הקופטים. הקבר מכוסה בלוח שיש ומעליו שלושה [[תבליט]]ים המציגים את תחייתו של ישועישו. הקבר ריק, שכן על פי המסורת ישועישו קם לתחייה לאחר שלושה ימים, כפי שראו נשים שפקדו את קברו:

כדי להעניק לוויה דולורוזה סיום חיובי, מציינים חלק מן הנוצרים את התחנה ה-14 כזו המוקדשת לקבורתו של ישועישו אך גם לתחייתו. תפיסה זו מקורה בשוני [[תאולוגיה|תאולוגי]]-[[היסטוריה|היסטורי]] בין הזרמים בנצרות: בעוד שהקתולים שמו דגש על מותו של ישועישו וכינו את המקום 'כנסיית הקבר', האורתודוקסים הדגישו את תחייתו וקראו לו בשם 'כנסיית התחיה'. בשנים האחרונות ניכרת השפעה של התפיסה האורתודוקסית על הקתולים, ורבים מהם מאמצים את ההשקפה על פיה התחנה ה-14 אינה רק סתימת הגולל על ישועישו, אלא גם סמל לתחייתו. יש הרואים בכך שתי תחנות נפרדות במקום אחד: התחנה ה-14 המסמלת את הקבורה, ותחנה 15 המסמלת את התחייה.

* '''[[קשת אקה הומו]]''': מצויה בין התחנה השנייה והתחנה השלישית, במנזר האחיות ציון. קשת זו היא שריד ל[[שער ניצחון]] רומי, שנבנה בידי [[אדריאנוס]] במאה השנייה לספירה במבואות המזרחיים של [[איליה קפיטולינה]]. למרות זאת מזהה המסורת הנוצרית את הקשת עם המקום בו הצביע פונטיוס פילטוס על ישועישו וקרא לעברו: "זה האיש!" (בלטינית: Ecce Homo){{הערה|1=[[הבשורה על-פי יוחנן]] פרק י"ט, 4-5}}. בשל חשיבותו הדתית של השער, שולבה הקשת הצפונית מבין שלוש קשתותיו בקפלת התפילה של מנזר האחיות ציון הסמוך. הקשת הדרומית חרבה לפני שנים רבות.

* '''הכנסייה היוונית של מאסר ישועישו''': כנסייה יוונית אורתודוקסית שנבנתה ב-[[1906]] במקום בו היוונים מאמינים שישועשישו נשפט (הפרטוריום). בכנסייה חדרים וגומחות חצובים בסלע. באחד מהם מצוי [[סד]] המזוהה על ידי ה[[נזיר (דתות)|נזירים]] היוונים כתא המאסר של ישועישו. הנזירים גם מציגים בחדר אחר את מקום מאסרו של בר אבא. מבחינה היסטורית נראה כי אין שחר לזיהויים אלה.

[[קובץ:Veronica.jpg|250px|ממוזער|שמאל|המטפחת של ורוניקה עם פני ישועישו המוטבעים עליה, תחריט מ-[[1513]]]]

בקולנוע הוצגה ויה דולורוזה במספר סרטים על חיי ישועישו, כאשר הנודע והשערורייתי ביניהם הוא [[הפסיון של ישו (סרט)|הפסיון של ישועישו]], סרטו של הבמאי ה[[ארצות הברית|אמריקני]] [[מל גיבסון]] משנת [[2004]]. הסרט מתאר בפרוטרוט את 12 השעות האחרונות בחייו של ישועישו, ומציג את כל אירועי ויה דולורוזה באופן גרפי.

קובץ:2station3.jpg|פסל ישועישו האסור בקפלת כפיית הצלב - התחנה השנייה

קובץ:3station.jpg|סימון התחנה השלישית - ישועישו נופל בפעם הראשונה

קובץ:6station2.jpg|סימון התחנה השישית - ורוניקה מנגבת את פני ישועישו

קובץ:9station.jpg|כנסיית הלנה ה[[קופטים|קופטית]] בתחנה התשיעית

* [http://www.artcyclopedia.com/featuredarticle-2001-04.html הפסיון של ישועישו באמנות]