גישת התרגום דקדוק – הבדלי גרסאות

'''גישת הדקדוק-תרגום''' היא אחת הגישות ללימוד שפות זרות בהוראת השפותה[[שפה|שפות]]. גישה זו היא במקור מאירופהמ[[אירופה]] ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. הגישה שימשה מורים ללימוד שפות כבר לפני מאות שנים ללימוד שפות לא דבורות כגון [[לטינית]]. לגישה זו ישנה מאפיינים רבים אבל העיקר זה לפתח היכולת בקריאה וכתיבה. עם זאת, החסרון בגישה הזו זה שהיא שמה דגש רק על הכתיבה והקריאה ומזניחה באותו זמן החשיבות של מיומנות הדיבור והשמיעה. ומכאן, היכולת לקיים תקשורת בסיסית דרך הקריאה והכתיבה. הסיבה לכך נעוצה בכך שהטקסטים הנלמדים בשיטה זו מנותקים מן החיים, הם לומדים טקסטים קלאסיים. [[אוצר מילים|אוצר המילים]], אמנם, רחב, אך לא שימושי. בשיטה זו לא מושם דגש על התגברות הפחד לדבר ומכאן הדובר מתקשה לדבר עם האנשים בשפה היומיומית, והתהליך של הלמידה הוא כך: בשיעורי [[דקדוק]]- תרגום התלמידים לומדים את כללי הדקדוק ולאחר מכן הם מיישמים את כללים אלו על ידי תרגום משפטים בין שפת היעד ושפת האם שלהם. תלמידים מתקדמים עשויים להידרש לתרגם טקסטים שלמים מילה במילה. וזה אומר שהדגש הוא לא על תוכן, אלא על למידת מילים. התוצאה: אדם יכול לקרוא ולתרגם את [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]] אך יתקשה להזמין אוכל במסעדה.

ד"ר אלון פרגמן מתייחס במאמרו "שיטת התרגום-דקדוק בהוראת השפה הערבית" (2006) לגישת התרגום- דקדוק בהוראת הערביתה[[ערבית]] בבתי ספר עבריים. מאמרו מבקר את שיטת הוראה זו הנהוגה באוניברסיטאות. פרגמן מציין כי לאחרונה מתאפשרת בחירה יותר חופשית של מורים בבתי הספר בספרי הלימוד או הספרים בהם ילמדו או ישתמשו, החל מבתימ[[בית ספר יסודי|בתי ספר יסודיים]] מסוימים בהם מתחילים כבר ללמד ערבית מדוברת וכלה בבתי ספר תיכוניים.

האוניברסיטאות וחילו[[חיל המודיעין]] של הצבא הם כמעט המקומות היחידים בארץ, בהן הוראת השפה הערבית נלמדת בסגנון שהיה נהוג עד שנות השמונים, הכוונה לסגנון הוראה וולגארי בו השתמשו במילים כמו "הפצצות", "חטיפות" וכדומה. סדרת הספרים הרלוונטית להוראה זו היא "אַבְּוַאבּ" (שערים) שבבסיסן לימוד התופעות הדקדוקיות ואוצר מילים עיתונאי-צבאי מאומץ במיוחד.