ג'ון פיצג'רלד קנדי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לעונש מוות |
הסרת קישורים עודפים, תיקון כיווניות הערת שוליים, הלבשת קישורים עירומים, אחידות במיקום הערות שוליים |
||
שורה 41:
| תפקיד4 =
|בת זוג=[[ג'קלין קנדי-אונאסיס|ג'קלין בובייה קנדי]]}}
'''ג'ון פיצג'רלד קנדי''' (ב[[אנגלית]]: '''John''' '''Fitzgerald''' '''Kennedy'''{{כ}}; [[29 במאי]] [[1917]] – [[22 בנובמבר]] [[1963]]), הידוע גם בשם '''ג'ק קנדי''' או ב[[ראשי התיבות]] '''JFK''', היה [[נשיאי ארצות הברית|נשיאה ה-35]] של [[ארצות הברית]], משנת [[1961]] ועד [[רצח קנדי|ההתנקשות בחייו]] ב-1963. קנדי היה הנשיא בשיאה של [[המלחמה הקרה]], ורוב נשיאותו התמקדה בניהול היחסים עם [[ברית המועצות]]. הוא היה חבר ב[[המפלגה הדמוקרטית|מפלגה הדמוקרטית]], ולפני כהונתו כנשיא ייצג את מדינת [[מסצ'וסטס]] ב[[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]] וב[[הסנאט של ארצות הברית|סנאט]]. קנדי הוא ה[[נצרות קתולית|קתולי]] הראשון והיחיד שכיהן כ[[נשיא ארצות הברית]], הנשיא הנבחר הצעיר ביותר בתולדות ארצות הברית, הנשיא השני הצעיר ביותר (אחרי [[תאודור רוזוולט]])
קנדי נולד ב[[ברוקליין (מסצ'וסטס)|ברוקליין]] שבמסצ'וסטס, ל[[ג'וזף קנדי]]. הוא היה בן [[משפחת קנדי]], ואחיהם המבוגר של הסנאטור [[רוברט קנדי]], שכיהן בממשלו בתפקיד [[התובע הכללי של ארצות הברית|התובע הכללי]], ושל הסנאטור [[טד קנדי]]. הוא סיים את לימודיו ב[[אוניברסיטת הרווארד]] ב-1940, וכעבור שנה הצטרף למערך המילואים של הצי האמריקני. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] פיקד קנדי על כמה סירות [[טורפדו]] במהלך [[המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט]] ועוטר במדליה על פעולותיו
בעת כהונתו של קנדי כנשיא הייתה מתיחות גבוהה במלחמה הקרה. קנדי העלה את מספר היועצים הצבאיים שנשלחו ל[[דרום וייטנאם]] ב-18%. באפריל 1961 אישר את [[הפלישה למפרץ החזירים]], במהלכה ניסה ה-CIA להדיח את הממשלה ה[[קובה|קובנית]] של [[פידל קסטרו]].{{הערה|de Quesada, Alejandro ''The Bay of Pigs
Cuba 1961'' (2011) p. 17|שמאל=כן}} הוא התנגד לתוכניותיהם של ראשי המטה [[מבצע נורת'וודס|לבצע התקפות מבוימות]] על שטח אמריקני כדי להכשיר את דעת הקהל למלחמה מול קובה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי ריגול אמריקניים שהסובייטיים הקימו בסיסי טילים בקובה, וכתוצאה נוצר [[משבר הטילים בקובה|משבר בין המעצמות]] שהביא את העולם אל סף [[מלחמה גרעינית]]. בנושאי פנים תמך קנדי בהקמת [[חיל השלום]] ותמך ב[[התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית|תנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית]]. בנוסף פיקח על [[המרוץ לחלל]] – על ידי התחלת [[תוכנית אפולו]]. קנדי זכה לאורך השנים לפופולריות רבה, ונחשב בעיני רבים לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארצות הברית
קנדי נרצח במהלך כהונתו כשביקר ב[[דאלאס]] שב[[טקסס]] ב-[[22 בנובמבר]] [[1963]], בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות העיר. לצידו ברכב היו רעייתו [[ג'קלין קנדי-אונאסיס|ג'קלין]] ו[[מושל טקסס]] [[ג'ון קונלי]]. הרוצח, [[לי הארווי אוסוואלד]], נעצר עוד באותו יום והואשם באותו לילה. [[ג'ק רובי]] ירה באוסוולד והרג אותו יומיים לאחר מכן, לפני שנערך לו [[משפט (דין)|משפט]]. ה-[[FBI]] ו[[ועדת וורן]] הגיעו למסקנה רשמית כי אוסוולד פעל לבדו. [[ועדת בית הנבחרים בנוגע להתנקשויות]] הסכימה עם המסקנה כי אוסוולד ירה בנשיא קנדי ורצח אותו, אולם הוסיפה כי קנדי נרצח קרוב לוודאי כתוצאה מ[[רצח קנדי#התעלומות|קונספירציה]]
==ראשית חייו ולימודיו==
שורה 54:
[[קובץ:BrooklineMA JFKHouse.jpg|ממוזער|250px|בית הולדתו של קנדי ב[[ברוקליין (מסצ'וסטס)|ברוקליין]], [[מסצ'וסטס]]]]
קנדי גר בברוקליין במשך עשר שנים ולאחר מכן למד בבתי ספר יוקרתיים. אביו ג'וזף נסע לנסיעות עסקיות לפרקי זמן ארוכים והתמקד בעיקר ב[[וול סטריט]] ובהוליווד. בספטמבר 1927, עברה המשפחה אל ריברדייל שבניו יורק, וקנדי למד בבית ספר פרטי. {{sfn|O'Brien|2005|p=21}}{{הערה|שם=John F. Kennedy: Early Years|{{Cite web | title = John F. Kennedy: Early Years | accessdate = 2017-04-17 | url = http://www.sparknotes.com/biography/jfk/section1.rhtml}}}} כעבור שנתיים עברה המשפחה לפרוור. את הקיץ ותחילת הסתיו{{הערה|שם=Kennedy37|{{cite book|title=True Compass: A Memoir|first=Edward M.|last=Kennedy|page=37.|year=2009|isbn=978-0446539258|publisher=Twelve; First Edition edition}}}} בילתה המשפחה בביתה במסצ'וסטס
[[קובץ:TheKennedyFamily1.jpg|ממוזער|250px|[[משפחת קנדי]] בשנת 1931 ב[[מסצ'וסטס]]. ג'ון למעלה משמאל בחולצה לבנה]]
בספטמבר 1931 נשלח קנדי ל[[פנימייה]] היוקרתית "צ'וט" שב[[קונטיקט]]. אחיו ג'וזף כבר הצטיין שם. את השנתיים הראשונות שלו נאלץ קנדי לחוות בצלו של אחיו ופיצה על כך בהתנהגות מרדנית{{sfn|Kenney|2000|p=11}}
באותה תקופה החלו בעיות בריאותיות אצל קנדי, שהסתיימו באשפוזו בבית החולים ב-1934. ביוני 1934 עבר בית חולים והוכרע שסבל מזיהום. ביוני 1935 סיים את לימודיו
בספטמבר [[1935]] נסע בפעם הראשונה ללונדון עם הוריו ואחותו קייטלין. הוא התכוון ללמוד ב[[בית הספר לכלכלה של לונדון]], כמו אחיו הגדול. ולאחר מכן המשיך את לימודיו ב[[אוניברסיטת פרינסטון]]. עד מהרה נאלץ קנדי להפסיק את לימודיו בשל [[מחלה]]. תחילה עלה חשש שחלה ב[[לוקמיה]], אך בהמשך, בגיל 30, אובחנה אצלו [[מחלת אדיסון]], מחלה [[המערכת האנדוקרינית|אנדוקרינית]] כרונית הנגרמת מתת-פעילות של [[בלוטת יותרת הכליה]], וגורמת, בין השאר, לחולשה ולבעיות במערכת העיכול. באותה תקופה לא היו כלים רפואיים מספיקים לאבחונה, וקנדי סבל מהמחלה שנים רבות מבלי שניתן היה להקל על מצבו
לאחר הפסקת לימודיו בפרינסטון, המשיך קנדי ללמוד ב[[אוניברסיטת הרווארד]]. הסיבות לכך היו, לטענתו, להמשיך את מורשתו של אביו שגם הוא למד שם
ב-1939 נסע לאירופה, אל [[ברית המועצות]], [[הבלקן]] ואל [[המזרח התיכון]] כהכנה לתזה שלו. לאחר מכן נסע ל[[צ'כוסלובקיה]] ולגרמניה לפני שחזר ללונדון ב-1 בספטמבר, יום [[הפלישה לפולין]] ופרוץ [[מלחמת העולם השנייה]]. כעבור יומיים נאמה המשפחה ב[[בית הנבחרים הבריטי]] ותמכו בהכרזת המלחמה על גרמניה. בתקופה זו גילה עניין במדיניות החוץ, וביקר ב[[איטליה]] שהייתה תחת שלטון [[בניטו מוסוליני|מוסוליני]], ב[[גרמניה]] שהייתה תחת שלטון [[אדולף היטלר]], ובמדינות אירופיות נוספות. כתוצאה מביקורים אלו ומהתעניינותו בענייני חוץ, כתב קנדי עבודת תזה שעסקה בניתוח המדיניות הבריטית ב[[הסכם מינכן]], וסיים עמה את התואר [[מוסמך אוניברסיטה|מוסמך]] ב[[יחסים בינלאומיים]] בהצטיינות בשנת [[1940]]. התזה פורסמה על ידי אביו כספר שנקרא "מדוע נרדמה אנגליה?", והיה ל[[רב-מכר]] באותה תקופה.{{sfn|Dallek|2003|pp=61–66}}{{הערה|לפי ניקולאס בסט, ב"חמישה ימים שזעזעו את העולם", עמ' 141, '''הספר נכתב על ידי סופר צללים'''.}} לדעתו של קנדי, כפי שמובעת בספרו, לא היו הסכם מינכן והמדיניות שהובילה אליו קשורים בפגמים באופיו של [[נוויל צ'מברלין]] או של ההנהגה הבריטית, אלא המשך ישיר לאופיו ה[[התבדלות|בדלני]] רב השנים של העם הבריטי. בנוסף קרא ל[[היחסים המיוחדים|ברית אנגלו-אמריקנית]] נגד הטוטליטריזם. קנדי החל לתמוך במעורבות האמריקנית במלחמה, זאת לעומת אביו הבדלן שפוטר מתפקידו כשגריר.{{sfn|Brinkley|2012|pp=15–17}}
שורה 69:
ב-[[1940]] החל ללמוד מנהל עסקים. בתחילת 1941 סייע לאביו לכתוב את זיכרונותיו כשגריר, ולאחר מכן טייל ב[[דרום אמריקה]], ב[[קולומביה]], ב[[אקוודור]] וב[[פרו]]. {{sfn|Dallek|2003|p=68}}{{sfn|Kenney|2000|p=21}}
קנדי היה חניך ב[[תנועת הצופים]] של ארצות הברית בגדוד 2 של ברונקסוויל, [[ניו יורק (מדינה)|ניו-יורק]]. לאחר שחרורו המוקדם מן הצבא היה פעיל גם במועצת הצופים של [[בוסטון]] בין השנים 1946 עד 1955, בתור סגן יו"ר מחוזי, חבר של הוועד המנהל, סגן נשיא וחבר המועצה הלאומית של הבוי-סקאוטס של אמריקה, ובשנת 1961 זכה להיות נשיא הכבוד של [[תנועת הצופים בארצות הברית|ארגון הצופים הבנים של אמריקה]]
==שירותו הצבאי (1941-1945)==
באביב [[1941]] ניסה קנדי לשרת כקצין בצבא, אך נדחה בשל בעיות בגבו. הוא חיזק את עצמו במהלך הקיץ, והתקבל לשירות ב[[הצי האמריקאי|צי האמריקאי]] בספטמבר באותה שנה. ב-26 באוקטובר קודם לדרגת סגן משנה
[[קובץ:PT-109 crew.jpg|ממוזער|סגן קנדי (מימין) עם צוות ספינת הסיור שלו ב-1943]]
בינואר 1942 הוצב קנדי במשרדי המודיעין הימי בקרוליינה הדרומית
הוא פיקד לראשונה על ספינת אימונים PT-101 מ-7 בדצמבר 1942 עד 23 בפברואר 1943
===''PT-109'' ו-''PT-59''===
[[קובץ:Lt._John_F._Kennedy_aboard_the_PT-109.jpg|שמאל|ממוזער|200px|קנדי על ספינת הסיור שלו בחיל הים]]
במרץ [[1943]] קיבל קנדי פיקוד על [[ספינת טורפדו]] שמספרה 109-PT
הפציעה שנפצע בפעולה זו החמירה את הפגיעה בגבו, והוא אף לקה במחלת [[מלריה]].
ב-1 בספטמבר 1943, החל לפקד על PT-59, עוד סירת טורפדו שהפכה לספינת תותחים
החל מינואר 1945 החל לטפל בגבו במעיינות החמים ב[[אריזונה]].{{sfn|O'Brien|2005|pp=179, 180}}{{הערה|שם=peoriaaz.gov|{{cite web| title=Peoria Open Space Master Plan: Chapter 4 - Historic and Cultural Resources| work=| url=http://www.peoriaaz.gov/uploadedFiles/NewPeoriaAZ/About_Peoria/Sonoran_Preservation_Program/Chapter4_HistoricCulturalResources.pdf| date=| year=| accessdate=January 22, 2014| archiveurl=https://web.archive.org/web/20140201191814/http://www.peoriaaz.gov/uploadedFiles/NewPeoriaAZ/About_Peoria/Sonoran_Preservation_Program/Chapter4_HistoricCulturalResources.pdf| archivedate=2014-02-01| url-status=dead}}}}
קנדי היה בבית החולים בין מאי לדצמבר 1944. ב-12 באוגוסט 1944, בעודו משרת בצי, קיבל קנדי את הידיעה כי אחיו הבכור, [[ג'וזף קנדי, הבן|ג'וזף]], נהרג ב[[מבצע אפרודיטה]] בהתפוצצות מטוסו
ב-1 במרץ 1945, פרש קנדי מהצי בגלל בעיות הבריאות שלו בדרגת סגן. לאחר מכן צחק כששאלו אותו כיצד הפך לגיבור מלחמה, וטען שפשוט חתכו את הסירה שלו לחצי.{{sfn|Dallek|2003|p=98}}
שורה 107:
[[קובץ:John F. Kennedy nominates Adlai Stevenson 1956 (cropped).JPG|ממוזער|175px|קנדי תומך ב[[עדלי סטיבנסון]] כמועמד הדמוקרטי הנשיאותי בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1956 ב[[שיקגו]]]]
עוד בתחילת 1949 החל קנדי להתכונן לרוץ לתפקיד הסנאטור ב-1952, מול הנציג הרפובליקני [[הנרי קבוט לודג' הבן]], שכיהן כבר שמונה עשרה שנים בסנאט והיה שגרירה הראשון של ארצות הברית ל[[האומות המאוחדות|או"ם]]. הייתה זו שנה לא טובה פוליטית למפלגה הדמוקרטית. באותה שנה נבחר הנשיא [[דווייט אייזנהאואר]] תוך סיום שליטה דמוקרטית בת 20 שנים ב[[הבית הלבן|בית הלבן]]. ג'וזף קנדי מימן וניהל את מועמדותו של בנו, ואחיו הקטן [[רוברט קנדי]] הפך לחבר חשוב בצוות הבחירות.{{sfn|Brinkley|2012|pp=29–31}} אף על פי שאייזנהאואר ניצח במסצ'וסטס בהפרש של 208,000 קולות, לאחר מרוץ צמוד ניצח קנדי את לודג'ברוב של 70,000 קולות
כסנאטור מונה קנדי לוועדת העבודה והרווחה בסנאט וכן לוועדת יחסי החוץ. בדרך כלל ייצג נאמנה את בני מסצ'וסטס, והעביר חוקים שסייעו למדינה ובמיוחד לקהילת העסקים.
בתקופה זו סבל מאוד מהבעיות בגבו, עבר סדרת ניתוחים במשך שנתיים, והמעיט מאוד בהיקף פעילותו בסנאט. פעמים רבות היה על ערש דווי. בעודו מחלים מהניתוחים, כתב ספר על פעולות אמיצות של חברי הסנאט באמריקה, אשר הצביעו נגד דעת הרוב ונגד דעת בוחריהם בנושאים חשובים שעל הפרק. הספר, "דיוקנאות באומץ", היה לרב מכר, וזיכה את קנדי ב[[פרס פוליצר]] ב-1957. (הספר יצא לאור בעברית בשם "אומץ ופוליטיקה", ב[[הוצאת מסדה]] בשנת 1960). מאוחר יותר התברר כי קנדי לא כתב את הספר בפועל, וכתיבתו הייתה בעיקר מעשה ידיו של יועצו הקרוב וכותב הנאומים שלו, [[טד סורנסן]]. בשנת 2008 אומת הדבר בביוגרפיה של סורנסן
בשנת [[1956]], בוועידה הדמוקרטית הלאומית, נאם את נאום הצגת המועמדות של המועמד הנשיאותי, [[עדלי סטיבנסון]].{{sfn|Brinkley|2012|pp=34–35}} לאחר שסטיבנסון אישר לוועידה לבחור בסגנו, הציג את מועמדותו לתפקיד המועמד הדמוקרטי ל[[סגן נשיא ארצות הברית]]. הוא נכשל בכך והגיע למקום השני לאחר הסנאטור אסטס קאפובר מטנסי, אך קיבל את החשיפה הלאומית שבה חפץ, ולמעשה היה לדמות פוליטית מוכרת במישור הלאומי
במהלך כהונתו בסנאט נאלץ להתייחס ל[[חוק זכויות האזרח (1957)|חוק זכויות האזרח]] של הנשיא אייזנהאואר משנת 1957. {{sfn|O'Brien|2005|p=370}} קנדי נאלץ לתמוך בעמדת מפלגתו בנושא, ולפייס את הדמוקרטים הדרומיים שהתנגדו לחוק.{{sfn|O'Brien|2005|p=370}} עם זאת, תמך בסעיף בחוק שנועד להקנות לתובע הכללי סמכויות נרחבות, אולם מנהיג הרוב בסנאט [[לינדון ג'ונסון]] חסם את החוק.{{sfn|O'Brien|2005|pp=370, 371}} קנדי גם תמך בחוק שנועד לתקן את חבר המושבעים, אף על פי שתומכי החוק טענו שהסעיף יחליש אותו.{{sfn|O'Brien|2005|p=372}} חוק פשרה, בו תמך קנדי, עבר בספטמבר 1957.{{sfn|O'Brien|2005|p=374}}
שורה 119:
[[קובץ:John F. Kennedy Jack Paar Tonight Show 1959.JPG|ממוזער|שמאל|מתארח ב[[The Tonight Show]] ב-1959.]]
בשנת [[1958]] נבחר שוב לסנאט ברוב מוחץ ובהפרש של 874,608 קולות. היה זה הרוב הגדול ביותר בפוליטיקה של מסצ'וסטס
ב[[בחירות מקדימות|בחירות המקדימות]] עמדו מולו שלושה מתמודדים בעלי ותק וכישורים – מושל [[אילינוי]] [[עדלי סטיבנסון]], שהיה מועמד בשנים [[1952]] ו-1956, הסנאטור [[יוברט המפרי]] מ[[מינסוטה]], והסנאטור [[לינדון ג'ונסון]] מטקסס. קנדי ניצח במערכת בחירות קשה ומסובכת, ונבחר כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-[[13 ביולי]] 1960. הוא בחר כמועמדו לסגן הנשיא את לינדון ג'ונסון, בן טקסס, בצעד שנועד לחזק את התמיכה בו, מועמד [[ליברליזם|ליברלי]], קתולי ועירוני, בקרב הדרום השמרני, ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]] והכפרי.
שורה 133:
[[קובץ:Kennedy_Nixon_Debat_(1960).jpg|שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי ו[[ריצ'רד ניקסון]] משתתפים בעימות הנשיאותי, 1960]]
לקנדי היו רוב הצירים, אולם לא מספיק כדי להבטיח את ניצחונו. סטיבנסון, המועמד ב-1952 וב-1956, נשאר אהוד במפלגה, וג'ונסון קיווה לזכות במועמדות בתמיכת מנהיגי המפלגה. קנדי זכה גם להתנגדותו של הנשיא לשעבר [[הארי טרומן]], שדאג בנוגע לחוסר ניסיונו. כשהוא יודע שסיבוב שני יאפשר לג'ונסון או למועמד אחר להיבחר, מטה הבחירות המאורגן של קנדי הצליח להשיג תמיכה ממספיק צירים כדי להיבחר בסיבוב הראשון.{{sfn|Brinkley|2012|pp=45–47}} למרות התנגדות אחיו ותומכיו הליברלים, קנדי בחר בג'ונסון כסגנו, מתוך אמונה שהסנאטור מטקסס יסייע לו, המועמד ה[[ליברליזם|ליברלי]], הקתולי והעירוני, לזכות ב[[דרום ארצות הברית]] ה[[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטי]] והכפרי.{{sfn|Brinkley|2012|p=47}} עם קבלת המועמדות, נאם קנדי את נאום "הסְפר החדש" (The New Frontier) שבה דרש מן האמריקאים "להיות חלוצים בספר החדש". "הספר החדש" לא היה מקום גאוגרפי, כי אם דרך חשיבה, דרך פעולה – להתקדם אל העתיד תוך שיפור מתמיד בחינוך, בתעסוקה ובתחומים אחרים, דרך חידושים מדעיים, והנחלת הדמוקרטיה והחירות לעולם כולו
[[קובץ:Eisenhower_and_Kennedy.jpg|ימין|ממוזער|220px|הנשיא [[דווייט אייזנהאואר]] נפגש עם הנשיא הנבחר ג'ון פיצג'רלד קנדי, דצמבר 1960]]
שורה 139:
אל מול קנדי הציבה [[המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)|המפלגה הרפובליקנית]] כמועמד לתפקיד הנשיא את סגן הנשיא המכהן [[ריצ'רד ניקסון]]. ניקסון נחשב ככוכב עולה בפוליטיקה האמריקאית, וכמומחה למדיניות חוץ. השניים היו בעלי רקורד פוליטי דומה. ניקסון אמנם, בניגוד לקנדי, לא בא ממשפחה עשירה ובעלת השפעה, אבל שניהם היו בני אותו דור, לחמו במלחמת העולם השנייה, והקריירה שלהם התקדמה על פסים דומים. ניתן היה לומר שבתקופת שירותם המשותף בבית הנבחרים, התפתחה אף ידידות ביניהם.
בתחילת מסע הבחירות בסתיו, הוביל ניקסון על קנדי בשישה אחוזים.{{sfn|Brinkley|2012|p=49}} הנושאים המרכזיים היו ה[[מיתון]] שהתרחש, דתו של קנדי, [[המהפכה הקובנית]] והאם תוכניות החלל והטילים [[ברית המועצות|הסובייטיות]] עקפו את אלו של ארצות הברית. מתוך חשש שדתו הקתולית תשפיע על החלטותיו, הודיע ב-12 בספטמבר 1960: "אני לא המועמד הקתולי לנשיאות, אני המועמד הדמוקרטי לנשיאות שהוא במקרה קתולי. אני לא מדבר בשם הכנסייה שלי בענייני ציבור - והכנסייה שלי לא מדברת בשמי"
המרכיב העיקרי שהפך את מערכת הבחירות של שנת 1960 לחשובה ולציון דרך ב[[דמוקרטיה]] האמריקאית, הוא השימוש ב[[טלוויזיה]]. קנדי וניקסון ערכו ארבעה [[עימות בחירות|עימותים טלוויזיוניים]] פומביים – ב-[[26 בספטמבר]], ב-[[7 באוקטובר]], ב-[[13 באוקטובר]] וב-[[21 באוקטובר]] [[1960]]. עימותים אלו, נצפו בצפיית שיא של כ-70 מיליון צופים, שלראשונה יכלו להתרשם בצורה בלתי אמצעית מן המועמדים לנשיאות, לא כדמות המצולמת מזווית מחמיאה, בנאום מחושב וערוך היטב על מסך הקולנוע, או נצפית מרחוק באספת בחירות, אלא בשידור ישיר, לא ערוך, על מסך הטלוויזיה ב[[סלון]] המשפחתי. העם האמריקאי, אשר בחר לנשיאות אדם נכה, כ[[פרנקלין דלאנו רוזוולט]], עובדה שהוסתרה היטב ובצורה מחושבת במהלך ארבע תקופות כהונתו, או אדם גוסס כ[[וודרו וילסון]] אשר בילה זמן רב במיטתו, כשיועציו ואשתו הצעירה מנהלים למעשה את ארצות הברית, יכול עתה להתרשם בפעם הראשונה מן האנשים שעמדו לבחירה.
ניקסון היה חלוץ השימוש בטלוויזיה. כשהואשם בעבר בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, נשא נאום טלוויזיוני נרגש, המכונה "נאום צ'קרס" בו טען כי המתנה היחידה שקיבל היה כלב קוקר ספניאל בשם צ'קרס, אך אינו מוכן לוותר עליו שכן בנותיו אוהבות אותו כל כך. נאום זה הציל את הקריירה שלו. ניקסון היה משוכנע כי ביכולתו לנצח את הבחירות בעזרת שימוש במדיה החדשה. בפועל עשה ניקסון שגיאות רבות – הוא הגיע לא מגולח לאולפן, וכשהוא סובל מכאבים בברכו. הוא סירב להתאפר, והחליפה שלבש לא תאמה את הרקע של האולפן, כך שבצילום השחור לבן של אותה תקופה נבלע ניקסון ברקע. קנדי, לעומתו, הגיע מוכן ונמרץ. הוא שידר רוח נעורים, היה לבוש היטב ומגולח. על אף בעיות חמורות בגבו, ששיתקו אותו לתקופות של חודשים, ועל אף שסבל ממחלה כרונית, נראה קנדי שזוף, צעיר וחסון, וניקסון נראה חולני, מרושל וחסר אנרגיה. התוצאה הייתה כי רובם של אלו שהאזינו לעימותים ברדיו סברו כי ניקסון ניצח
[[קובץ:ElectoralCollege1960.svg|ימין|ממוזער|275px|תוצאות הבחירות ב-1960 (בכחול - המדינות שבהן ניצח קנדי)]]
שורה 153:
==נשיאותו (1961-1963)==
[[קובץ:Kennedy inauguration footage.ogg|ממוזער|שמאל|250px|{{סרטונים}} השבעתו של קנדי לתפקיד נשיא ארצות הברית]]
נשיאותו של קנדי החלה ב-20 בינואר 1961, עם [[השבעת נשיא ארצות הברית|השבעתו]] כנשיאה ה-35 של ארצות הברית, והסתיימה ב-22 בנובמבר 1963,כשנרצח, ונמשכה סך הכל 1,036 ימים. ירש אותו סגנו [[לינדון ג'ונסון]]. קנדי מילא תפקיד חשוב בהפיכת הפוליטיקה למודרנית והשתמש בטלוויזיה כדי לדבר עם הבוחרים באופן ישיר
כהונתו של קנדי עמדה בצל [[המלחמה הקרה]] עם [[ברית המועצות]] ובעיקר עם [[קובה]]. ניסיון כושל באפריל 1961 להדיח את ממשלת [[פידל קסטרו]] הוביל למשבר ואת האנושות לסף מלחמה גרעינית.
שורה 171:
===השבעתו===
[[קובץ:Jfk inauguration.jpg|ימין|ממוזער|[[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית]], [[ארל וורן]], משביע את קנדי לנשיאות ב-20 בינואר 1961]]
קנדי הושבע לנשיאות ב-20 בינואר 1961, באגף המזרחי של [[הקפיטול]]. [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית]], [[ארל וורן]], השביע אותו
את השקפת עולמו ייצג היטב בנאום קבלת הכהונה שלו ב-[[20 בינואר]] [[1961]] שבו אמר "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך".קנדי דרש מאומות העולם להילחם במה שכינה "האויבים המשותפים של המין האנושי": עריצות, עוני, מחלות והמלחמה עצמה
נאום קבלת הכהונה הדגיש את ביטחונו של קנדי שממשלו יבצע תפנית במדיניות חוץ ופנים. ההבדל בין חזונו האופטימי לבין הלחץ הפוליטי מבית היה מאפיין בולט של כהונתו.{{sfn|Kempe|2011|p=52}}
שורה 181:
[[קובץ:President John F. Kennedy with His White House Staff.jpg|ממוזער|375px|הנשיא קנדי (יושב) עם צוות הבית הלבן]]
* [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]]: ג'ון פיצג'רלד קנדי ([[1961]]–[[1963]])
* [[סגן נשיא ארצות הברית|סגן הנשיא]]: [[לינדון ג'ונסון]] (
* [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]]: [[דין ראסק]] ([[1961]]–[[1963]])
* [[מזכיר האוצר של ארצות הברית|מזכיר האוצר]]: [[ק. דגלס דילון]] (
* [[מזכיר ההגנה של ארצות הברית|מזכיר ההגנה]]: [[רוברט מקנמארה]] ([[1961]]–[[1963]])
* [[התובע הכללי של ארצות הברית|התובע הכללי]]: [[רוברט קנדי]] (
* שר הדואר: [[ג'. אדוארד דיי]] ([[1961]]–[[1963]]), [[ג'ון גרונוסקי]] (1963)
* [[מחלקת הפנים של ארצות הברית|מזכיר הפנים]]: [[סטיוארט אודל]] (
* [[מחלקת החקלאות של ארצות הברית|מזכיר החקלאות]]: [[אורוויל פרימן]] ([[1961]]–[[1963]])
* [[מזכיר המסחר של ארצות הברית|מזכיר המסחר]]: [[לות'ר הודגס]] (
* [[מזכיר העבודה של ארצות הברית|מזכיר העבודה]]: [[ארתור גולדברג]] ([[1961]]–[[1962]]), [[ו. וילארד וירץ]] (1962-{{כ}}[[1963]])
* [[מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית|מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה]]: [[אברהם ריביקוף]] (1961-{{כ}}1962), [[אנתוני סלברזה]] (1962-{{כ}}[[1963]])
בניגוד לאייזנהאואר, שינה קנדי את מבנה הבית הלבן במהירות.{{sfn|Reeves|1993|p=22}} הוא העדיף מבנה מעגלי בו כל הדוברים נתנו בפניו דין וחשבון. הוא היה מוכן להחליט החלטות מהירות במצב הזה, שילב בין ותיקים לחדשים ולמד את התפקיד תוך כדי.{{sfn|Reeves|1993|pp=23, 25}} אחיו, [[רוברט קנדי|רוברט]], שירת כתובע הכללי, ונחשב ל"עוזר הנשיא"
====מינויים לבית המשפט====
שורה 210:
קנדי סיים תקופה של מדיניות פיסקלית מרסנת, והרחיב את המדיניות המוניטרית כדי להוריד את שיעורי הריבית כדי לעודד את צמיחת הכלכלה.{{sfn|Frum|2000|p=293}} הוא הגיש את התקציב הממשלתי הראשון שעבר את מאה מיליארד הדולרים, ב-1962, ותקציבו הראשון ב-1961 היה התקציב ה[[גירעון תקציבי|גירעוני]] הראשון של המדינה שאינו בתקופת מלחמה ואינו בתקופת מיתון.{{sfn|Frum|2000|p=324}}
הכלכלה, שעברה שתי תקופות מיתון במשך שלוש שנים, והייתה במיתון כשקנדי נכנס לתפקידו, התאוששה מאוד במהלך כהונתו. למרות האינפלציה ושיעורי הריבית הנמוכים, ה[[תוצר מקומי גולמי|תמ"ג]] צמח בשיעור ממוצע של 2.2% לשנה בתקופת אייזנהאואר (מעט מעל גידול האוכלוסין של אותה התקופה) ובשנתו האחרונה של אייזנהאואר ירד באחוז
ב-1962, כשהכלכלה המשיכה לצמוח, החל קנדי לחשוש בנוגע ל[[אינפלציה]]. הוא ביקש מתאגידים ואיגודים מקצועיים לעבוד ביחד כדי לשמור על מחירים נמוכים והצליח בתחילה.{{sfn|Brinkley|2012|pp=15–17}} אחיו בובי טען ש[[תעשיית הפלדה]] יצרה [[קרטל]] במחירים ופעולותיו נגד הקרטל מנעו עליית מחירים בתחום
לעומת זאת, שיבח ה''[[הניו יורק טיימס]]'' את קנדי וטען שעליית המחירים בתעשיית הפלדה יכלה לפגוע ברווחה הכלכלית ולגרום לאינפלציה
====מיסוי====
לכעסם של יועציו הכלכליים שרצו שיקטין מיסים, הסכים קנדי לתקציב מאוזן מעט לאחר כניסתו לתפקיד. הוא נאלץ להסכים לכך כדי להגדיל את מספר החברים בוועדת החקיקה של בית הנבחרים ולתת לדמוקרטים עוד השפעה בוועדה.{{sfn|Reeves|1993|p=56}} לאחר הידרדרות כלכלית ב-1962, הציע קנדי הורדת מיסים כדי להתניע את הכלכלה.{{sfn|Brinkley|2012|p=91}}
ב[[נאום מצב האומה]] ב-1963, הציע קנדי רפורמת מס משמעותית, והקטנת שיעורי מס ההכנסה משיעור של בין 20% ל-90% לשיעור בין 14% ל-65%. הוא הציע הקטנת מס חברות מ-52% ל-47%. קנדי הודיע ששיעור המס המרבי צריך להיות 70% ללא ביטול ניכויים מסוימים לעשירון העליון
ב-26 בפברואר 1964, חודשיים לאחר מותו של קנדי, אישר הקונגרס חוק להורדת שיעור מס ההכנסה המרבי ליחידים ל-70%, ואת שיעור מס החברות המרבי ל-48%
====עונש מוות ממשלתי וצבאי====
כנשיא, פיקח קנדי על ה[[הוצאה להורג]] הממשלתית האחרונה לפני הקפאת עונש המוות ב-1972
====מעמד האישה====
ב-14 בדצמבר 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שהקים ועדה למעמד האישה שתייעץ לו בנושא
====זכויות האזרח====
המאבק לסיום ההפרדה הגזעית בחסות המדינה היה אחד מהנושאים הבולטים בשנות השישים. ה[[הפרדה גזעית|הפרדה הגזעית]] ב[[חוקי ג'ים קרואו]] הייתה מבוססת ב[[דרום ארצות הברית]]
[[קובץ:Thurgood Marshall 1957-09-17.jpg|ממוזער|במאי 1961 מינה קנדי את [[ת'ורגוד מרשל]] אל [[המשפט בארצות הברית#בתי המשפט לערעורים|בית המשפט הפדרלי השני לערעורים]]]]
קנדי תמך בעירוב גזעי ובזכויות האזרח. במהלך מערכת הבחירות של 1960 טלפן אל [[קורטה סקוט קינג]], אשתו של הכומר [[מרטין לותר קינג]], שנכלא במהלך ניסיונו להביא לעירוב גזעי בחנות. רוברט קנדי התקשר למושל [[ג'ורג'יה]] והצליח להביא לשחרורו של קינג, דבר שסייע לקנדי להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה.{{sfn|Dallek|2003|pp=292–293}} עם כניסתו לתפקיד ב-1961, דחה קנדי את חקיקת זכויות האזרח שהבטיח במהלך מערכת הבחירות, בהבנה שהדמוקרטים הדרומיים עוד שלטו בקונגרס.{{sfn|Brauer 2002|p=487}} כל ניסיון להעביר חקיקה למען השחורים ב-1961 לא היה מצליח.{{sfn|Brauer 2002|p=487}} בשנתו הראשונה בתפקיד מינה קנדי שחורים רבים לתפקידים, כולל את [[ת'ורגוד מרשל]], עורך דין תומך בזכויות האזרח, לתפקיד שופט ממשלתי. מרשל מונה ב-1967 לבית המשפט העליון.{{sfn|Brauer 2002|p=490}}
בנאום מצב האומה הראשון שלו בינואר 1961, טען קנדי שמניעת הזכויות מהשחורים על בסיס גזע פוגע במצפון הלאומי ובדמוקרטיה
קנדי התעסק בנושאים אחרים עם תחילת כהונתו, כמו המלחמה הקרה, מפרץ החזירים ודרום-מזרח אסיה. רוברט הקפיד למנוע מקנדי להתערב בנושא. התנועה לזכויות האזרח, שלחמה בדרום, לא ראתה את קנדי לחיוב בתקופה שבה מאבקים לעירוב גזעי בתחבורה ציבורים הובילו לאלימות לבנה ממוסדת.{{sfn|Brauer 2002|p=490}} קנדי מינה [[שירות המרשלים של ארצות הברית|מרשל]] להגנת תומכי העירוב הגזעי במקום להשתמש בצבא או בסוכני FBI.{{sfn|Brauer 2002|p=490}} רוברט קנדי, בשם הנשיא, ביקש מהמוחים להשאיר את הנושא לבית המשפט.{{sfn|Reeves|1993|pp=123–126}} קנדי חשש ששליחת הצבא תוביל לזכרונות של [[תקופת השיקום]] ו[[מלחמת האזרחים האמריקנית]] בקרב הלבנים השמרנים.{{sfn|Brauer 2002|p=490}}
ב-6 במרץ 1961, חתם קנדי על צו נשיאותי שדרש מכל עסק שעבד עם הממשלה לשמור על תעסוקה שוויונית. קינג, מאוכזב מתמיכתו של קנדי בנושא, פרסם מסמך בו קרא לקנדי ללכת בעקבות [[אברהם לינקולן]] ולהשתמש בצו נשיאותי שיחסל את האפליה. קנדי סירב לכך
בספטמבר 1962, נרשם אדם בשם ג'יימס מרדית' לאוניברסיטת מיסיסיפי אולם נמנע ממנו להיכנס. רוברט קנדי שלח ארבע מאות מרשלים, וקנדי שלח בחוסר רצון 3,000 חיילים כדי לעצור את האלימות.{{sfn|Bryant|2006|p=71}} המהומות הובילו למותם של שניים, אולם מרדית' הצליח להגיע לשיעור הראשון שלו. קנדי התחרט על כך שלא שלח את החיילים מוקדם יותר והחל לפקפק ב[[אתוס]] הדרומי.{{sfn|Brauer 2002|p=490}} הגורם הפעיל במהומות היה ה[[קו קלוקס קלאן]]
[[קובץ:President_Kennedy_addresses_nation_on_Civil_Rights,_11_June_1963.jpg|ימין|ממוזער|230px|הנשיא קנדי נואם לאומה ומציג את [[חוק זכויות האזרח (1964)|חוק זכויות האזרח]], יוני 1963]]
שורה 250:
[[קובץ:Photograph of Meeting with Leaders of the March on Washington August 28, 1963 - NARA - 194276.jpg|ממוזער|קנדי נפגש עם מנהיגי [[המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות]] בחדר הסגלגל, 28 באוגוסט 1963]]
מעל מאה אלף אזרחים, שחורים בעיקר, התאספו בוושינגטון לרגל [[המצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות]] ב-28 באוגוסט 1963. קנדי התנגד למצעד מתוך חשש שיוביל להשפעה שלילית על ניסיון העברת חוק זכויות האזרח בקונגרס. החשש רק החמיר לפני הצעדה כשראש ה-FBI [[ג'ון אדגר הובר]] האשים את עוזריו הקרובים של מרטין לותר קינג בקומוניזם
הסמכות לפעול בנוגע למצעד ב-28 באוגוסט ניתנה למחלקת המשפטים שהעבירה מאות אלפי דולרים לששת הספונסרים של המצעד, כולל התאחדות ההנהגה הדרומית-נוצרית וה-[[NAACP]].{{sfn|Reeves|1993|pp=580–584}} כדי להבטיח מחאה שקטה, ערכו המארגנים והנשיא נאומים מתסיסים ושיתפו פעולה באופן מלא עם המצעד. אלפי חיילים היו בכוננות. קנדי צפה בנאומו של קינג בטלוויזיה והתרשם. המצעד נחשב למחאה שקטה ואפקטיבית, ולא נערכו מעצרים במהלכו. אחריה הוזמנו המנהיגים אל הבית הלבן כדי להיפגש עם קנדי והצטלמו איתו. קנדי הרגיש שהמצעד עזר גם לו וחיזק את הסיכוי להעברת חוק זכויות האזרח.{{sfn|Reeves|1993|pp=580–584}}
שורה 263:
{{legend|#7d7f7c|ללא מס גולגולת}}
תולדות מס הגולגולת לפי מדינה בין 1868 ל-1966.]]
כשהוא רגיש לביקורות על מחויבות הממשל להגנת זכויותיהם של מיעוטים במערכות הבחירות, לחץ התובע הכללי רוברט קנדי על הנשיא, בתחילת 1962, ללחוץ על הקונגרס לפעול. הנשיא קנדי, במקום להציע חקיקה מקיפה, תמך בהצעה לאסור על מדינות - בעזרת תיקון חוקתי - מלהתנות את זכות ההצבעה בבחירות ממשלתיות בתשלום [[מס גולגולת]] או כל מס אחר. הוא סבר שהתיקון החוקתי יוכל למנוע כל [[פיליבסטר]] בנושא, כיוון שכך תבוטל הטענה שביטול ממשלתי של מס הגולגולת אינה חוקתית. הליברלים התנגדו לקנדי וחששו שהתיקון יהיה איטי מדי
מס הגולגולת היה אחד מכמה חוקים שהונהגו במדינות הדרום כדי למנוע מהשחורים להצביע, לפחות בלי להפר את [[התיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית]], שמנע את שלילת זכות ההצבעה של אדם "בשל גזע, צבע או מצב קודם של עבדות" שכן כל אזרח נאלץ לשלם את מס הגולגולת והוא פגע גם בלבנים העניים. ב-1902, כל אחת-עשרה מדינות הקונפדרציה לשעבר הנהיגו מס גולגולת, והנהיגו אמצעים אחרים להקטנת מספר הבוחרים בהן, כמבחני [[קרוא וכתוב]]. מס הגולגולת ניצב לצד חוקים שנועדו להוכיח את אזרחות הסבא של מי שרצה לבחור, ואיומים באלימות הובילו לכך שהבחירות היחידות במדינות הללו היו בחירות מקדימות בתוך המפלגה הדמוקרטית, בהן רק לבנים בחרו את המתמודד שקרוב לוודאי היה מנצח בבחירות הכלליות. ב[[ארקנסו]], למשל, המצביעים נאלצו לעבור "הערכה" והתעלמו משחורים
תיקון חוקתי שאסר על מס הגולגולת במערכות הבחירות{{הערה|{{cite news| title=Spessard L. Holland Dies at 79; Former Senator From Florida| date=November 7, 1971| work=The New York Times| location=New York City| url=http://www.nytimes.com/1971/11/07/archives/spessard-l-holland-dies-at-79-former-senator-from-florida.html| accessdate=July 7, 2017}}}} עבר בשני בתי הקונגרס באוגוסט 1962 ונשלח למדינות לאשרור. הוא אושרר ב-23 בינואר 1964, והפך ל[[התיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית|תיקון ה-24 לחוקת ארצות הברית]]
====יחסים עם האינדיאנים====
שורה 274:
====מדיניות החלל====
{{ערך מורחב|המרוץ לחלל}}
[[תוכנית אפולו]] החלה בתחילת 1960, במהלך תקופתו של [[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]], כהמשך ל[[תוכנית מרקורי]], כדי לשגר [[תחנת חלל]], לטוס מסביב לירח ולנחות עליו. בעוד ש[[נאס"א]] הייתה זו שתכננה את אפולו, המימון לתוכנית לקה בחסר בגלל גישתו של אייזנהאואר לטיסת בני אדם לחלל
עם הרכבת הממשל, שמר קנדי על יועצו המדעי של אייזנהאואר, שהתנגד להטסת בני אדם לחלל{{sfn|Nelson|2009|p=145}} ופרסם דו"ח נגד תוכנית מרקורי
{{sfn|Nelson|2009|p=146}}{{sfn|Kenney|2000|pp=115–116}} גם כיוון שג'ונסון פעל בסנאט להקמת נאס"א וידע רבות על תוכנית החלל, וגם כדי להעסיק אותו כדי למנוע ממנו לפעול נגדו.{{sfn|Nelson|2009|p=146}}
[[קובץ:Kennedy Giving Historic Speech to Congress - GPN-2000-001658.jpg|ממוזער|ימין|קנדי מציע את התוכנית להנחית אדם על הירח בפני הקונגרס במאי 1961. מאחוריו ג'ונסון.]]
בנאום מצב האומה שלו בינואר 1961, הציע קנדי שיתוף פעולה בינלאומי בחלל. חרושצ'וב סירב, כיוון שהסובייטים לא רצו לחשוף את מצב הטילים שלהם.{{sfn|Dallek|2003|p=502}} בתחילת כהונתו, ניסה קנדי למנוע שליחת בני אדם לחלל, אולם נאלץ לוותר על כך בגלל ג'ונסון, שתמך בתוכנית בסנאט.{{sfn|Reeves|1993|p=138}} יועציו של קנדי טענו שטיסה לירח תהיה יקרה מדי,{{sfn|Dallek|2003|p=392}} והוא שקל לבטל את תוכנית אפולו בגלל עלותה
אולם המצב השתנה במהירות ב-12 באפריל 1961, כשהקוסמונאוט הסובייטי [[יורי גגארין]] הפך לאדם הראשון שטס לחלל, וחיזק את החשש האמריקני מפני נחיתות טכנולוגית מול ברית המועצות.{{sfn|Dallek|2003|p=393}} קנדי היה נחוש שארצות הברית תוביל במהלך [[המרוץ לחלל]], בגלל אסטרטגיה ויוקרה. ב-20 באפריל, במזכר לג'ונסון, ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל ותוכניות שיוכלו לאפשר לנאס"א להדביק את הפער
{{ציטוט|תוכן=ראשית, אני סבור שעל אומה זו להציב לה כיעד מחייב, כי עד תום העשור תושג המטרה של הנחתת אדם על הירח והשבתו ארצה בשלום. שום פרויקט חלל אחר לא ירשים כל כך את האנושות או יהיה חשוב כל כך ל[[חקר החלל]] בטווח הארוך; שום פרויקט אחר גם לא יהיה קשה כל כך, או יקר כל כך, להשגה.|מקור=נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, ביום [[25 במאי]] [[1961]]|מרכאות=כן}}
שורה 295:
לפני שנים רבות, חוקר הארצות הבריטי הגדול [[ג'ורג' מאלורי]], שעמד למות על הר ה[[אוורסט]], נשאל מדוע הוא רצה לטפס עליו. הוא ענה, "מפני שהוא שם". ובכן, החלל נמצא שם, ואנו עומדים לטפס עליו, והירח והפלנטות האחרות נמצאים שם, ותקוות חדשות לידע ושלום נמצאים שם. ולכן, ביוצאנו למסע, אנו מבקשים את ברכתו של אלוהים להרפתקה המסוכנת ביותר, והגדולה ביותר, אשר בני אדם יצאו אליה אי פעם.|מקור=נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום שנשא ב[[אוניברסיטת רייס]] ב[[יוסטון]], [[טקסס]]|מירכאות=כן}}
ב-21 בנובמבר 1962, בפגישת קבינט עם וב ועוד אישים מנאס"א, הסביר קנדי שה[[נחיתה]] על הירח חשובה לתדמית הבינלאומית של המדינה, ושההוצאה מוצדקת
בספטמבר 1963, בנאום בפני האו"ם, תמך קנדי בשיתוף פעולה סובייטי-אמריקני בחלל והמליץ על משלחת משותפת לירח. חרושצ'וב סירב שוב, והסובייטים לא עסקו בשליחת אדם אל הירח עד 1964.{{sfn|Dallek|2003|p=654}} ב-20 ביולי 1969, כמעט שש שנים לאחר מותו של קנדי, נחתה [[אפולו 11]] עם בני האדם הראשונים על הירח.
===מדיניות חוץ===
בתחומי חוץ, יזם קנדי כמה מאמצים דיפלומטיים וצבאיים ב[[אירופה]], [[דרום-מזרח אסיה]], [[אמריקה הלטינית]] ובעוד מקומות שהיו חשובים אסטרטגית במהלך [[המלחמה הקרה]]. קנדי העסיק מומחים מדור חדש ליחסי חוץ
קנדי תמך במדיניות תגובה גמישה, שנוהלה בידי מזכיר ההגנה [[רוברט מקנמארה]], ונועדה להקטין את אפשרות המלחמה בגלל טעויות. ממשלו פתר בצורה דיפלומטית את [[משבר הטילים בקובה]] ונמנע מלהסלים את [[משבר ברלין השני]]. ב-1961 הקים קנדי את [[חיל השלום]], הסוכנות לבקרה ולפירוק מנשק וסוכנות לברית כלכלית עם אמריקה הלטינית. ב-7 באוקטובר 1963 חתם על [[האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים]] שאותה קיבלו גם [[ברית המועצות]] ו[[הממלכה המאוחדת]].
שורה 307:
====חיל השלום====
באחת מפעולותיו הראשונות כנשיא, ביקש קנדי מהקונגרס להקים את [[חיל השלום]]. גיסו, [[סרג'נט שרייבר]], היה האחראי הראשון לפרויקט.{{sfn|Dallek|2003|pp=338–339}} באמצעות התוכנית התנדבו אמריקנים לסייע לאומות הלא מפותחות בתחומי החינוך, חקלאות, בריאות ובנייה. הארגון צמח ל-5,000 חברים במרץ 1963 ול-10,000 כעבור שנה.{{sfn|Schlesinger|2002|pp=606–607}} מאז 1961 הצטרפו אליו כ-200,000 אזרחים ששירתו ב-139 מדינות
====ברית המועצות====
שורה 314:
קנדי שירת כנשיא בשיאה של [[המלחמה הקרה]]. הייתה זו יריבות [[אידאולוגיה|אידאולוגית]] ופוליטית, שהשפיעה על כל צעד שעשתה ארצות הברית בתחומי מדיניות החוץ, ושקנדי נאלץ להקדיש להתמודדות עמה חלק ניכר מזמנו. הנשיא אייזנהאואר אימץ את גישת "המבט החדש" שהדגישה את השימוש בנשק גרעיני כדי [[הרתעה (אסטרטגיה)|להרתיע]] את ברית המועצות. אייזנהאואר האמין שהמדיניות תהיה אפקטיבית וגם זולה יחסית לאופציות אחרות. מתוך חשש ממלחמה גרעינית עולמית, העדיף קנדי את "התגובה הגמישה". הוא התמקד ביכולת צבא הקבע להשיג מטרות מוגבלות. כחלק מהמדיניות, הרחיב קנדי את הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, יחידות העילית שיכלו להילחם בעימותים רבים. קנדי קיווה שתגובה גמישה תאפשר לארצות הברית לעצור תוקפנות סובייטית ללא מלחמה.{{sfn|Brinkley|2012|pp=76–77}}
ב-29 בנובמבר 1961, הכריזו גורמים אמריקניים ש[[סוכנות הטלגרף הרוסית]] קיבלה גרסה ערוכה של ריאיון שהעניק קנדי לכתב מהעיתון [[איזבסטיה]]. האמריקנים טענו שהושמטו מהריאיון האשמותיו של קנדי בדבר הפרת סיכומי [[ועידת יאלטה]] ו[[ועידת פוטסדאם]], וגם את סירובם להשעות ניסויים גרעיניים וטענתו של קנדי שחלוקת ברלין נבעה מסירוב הסובייטים להסכים לאיחוד גרמניה
בינואר 1961 הכריז מנהיג ברית המועצות [[ניקיטה חרושצ'וב]] על תמיכתו במלחמות לשחרור לאומית. קנדי החשיב זאת כאיום על העולם החופשי
שני המנהיגים הבינו היטב שהנושא החשוב ביותר בוועידה יהיה גורלה של [[ברלין]], שחולקה לשתיים עם תחילת המלחמה. [[ברלין המערבית]] הייתה מובלעת ב[[גרמניה המזרחית]] התומכת בסובייטים, אולם זכתה לתמיכה מהאמריקנים והמערב. הסובייטים רצו לאחד את ברלין בשליטתם, בעיקר בגלל מספר הגרמנים המזרחיים שברחו אל מערב ברלין.{{sfn|Brinkley|2012|pp=74, 77–78}}
שורה 324:
בדרכו לוועידה, חנה קנדי בפריז ונפגש עם [[שארל דה גול]], שייעץ לו להתעלם מסגנונו הבוטה של חרושצ'וב. הנשיא הצרפתי חשש מהשפעתה של ארצות הברית על אירופה. בכל זאת התרשם דה גול מהנשיא הצעיר. קנדי סיכם את תקופתו בפריז בטענה שהיה "האיש שליווה את ג'קי קנדי לפריז".{{sfn|Reeves|1993|p=145}}
מטרתו המרכזית של קנדי בפגישה עם חרושצ'וב הייתה להציע פיוס במלחמה הקרה. ב-4 ביוני 1961, נפגש הנשיא עם חרושצ'וב בווינה ועזב את הפגישות בכעס לאחר שנאלץ להיכנע ללחציו. חרושצ'וב התרשם מחוכמתו של הנשיא אולם ראה בו חולשה. קנדי עדיין לא האמין שהיה ניתן לשנות את המצב באירופה או במזרח הרחוק ודיבר באופן כללי. קנדי כן הצליח להשפיע על חרושצ'וב בנושא הסכם בין מוסקבה וברלין המזרחית. הוא הבהיר שכל הסכם שיפגע בזכויותיה של ארצות הברית לגשת אל ברלין המערבית יחשב להכרזת מלחמה. ממשלים קודמים התייחסו אליה כאל "ברלין", אולם ממילותיו של קנדי היה ברור שהוא קיבל את חלוקת ברלין ורמז שחסימת הגבול לא תביא לתגובה אמריקנית כל עוד מערב ברלין תישאר כפי שהיא. כיוון שחשב על בניית חומה בברלין, התעודד חרושצ'וב והחליט להמשיך בתוכניתו
{{sfn|Reeves|1993|pp=161–175}}
[[מחלקת המדינה של ארצות הברית]] הכינה לקנדי כמה מסמכים בנושא חרושצ'וב. אחד מהם טען שחרושצ'וב יתעקש מאוד בנושא ברלין ו[[גרמניה המזרחית]]
בשבועות לאחר הוועידה, ברחו יותר מעשרים אלף איש מברלין המזרחית אל מערבה בתגובה לברית המועצות. קנדי החל לדון בנושא, ו[[דין אצ'יסון]] היה זה שהוביל את הקו שדרש התחמשות צבאית לצד נאט"ו.{{sfn|Reeves|1993|p=185}} בנאום מיולי 1961, הכריז קנדי על כוונתו להוסיף עוד 3.25 מיליארד דולרים אל תקציב הביטחון ועוד מאתיים אלף חיילים, בטענה שהתקפה על ברלין המערבית תהיה כמו התקפה על ארצות הברית. הנאום זכה לתמיכה נחרצת מצד האוכלוסייה.{{sfn|Reeves|1993|p=201}}
שורה 348:
[[פולחנסיו בטיסטה]], רודן קובני שהיה ידידותי כלפי ארצות הברית, הודח מתפקידו ב-1959 במהלך [[המהפכה הקובנית]]. יורשו של בטיסטה, [[פידל קסטרו]], הושפע מהקומוניזם ומברית המועצות, והיה אויב פוטנציאלי לארצות הברית במרחק קטן ממנה. ממשל אייזנהאואר תכנן תוכנית להדיח את קסטרו. התוכנית, בהובלת ה-[[CIA]] ובעזרת הצבא, הייתה לפלוש לקובה בעזרת תנועת מהפכני נגד גולים מאומנים בידי ארצות הברית{{sfn|Schlesinger|2002|pp=233, 238}}{{הערה|{{cite journal|last=Gleijeses|first= Piero|title=Ships in the Night: The CIA, the White House and the Bay of Pigs|journal=Journal of Latin American Studies|date= February 1995|volume= 27|issue= 1|pages=1–42|via= [[JSTOR]]| issn= 0022-216X}}}} בהובלת קציני ה-CIA. הרצון היה לפלוש לקובה ולעורר מהומות שידיחו את קסטרו.{{sfn|Reeves|1993|pp=69–73}}
קנדי תמך ביד קשה מול קסטרו, וכשהוגשה לו התוכנית של ממשל אייזנהאואר היה מוכן לתמוך בה אף על פי שחשש מלעורר מתיחות עם ברית המועצות
ממשל קנדי קיווה שהנחיתה תוביל להתקוממות שתדיח את קסטרו, אולם הדבר לא קרה והפלישה הייתה כישלון.{{sfn|Brinkley|2012|pp=68–69}} ב-19 באפריל 1961, לכדה והרגה הממשלה הקובנית את הגולים, וקנדי נאלץ לדון בנוגע לשחרור 1,189 ניצולים. לאחר עשרים חודשים, שחררה קובה את הגולים בתמורה למזון ולתרופות בשווי של 53 מיליון דולרים.{{sfn|Schlesinger|2002|pp=268–294, 838–839}} התקרית גרמה לקסטרו להיזהר מארצות הברית ולהאמין בפלישה נוספת
קנדי התמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של התוכנית ולא בשיקולים הצבאיים. הוא היה משוכנע שהתוכנית נועדה להביך אותו.{{sfn|Reeves|1993|pp=95–97}} קנדי לקח אחריות על הכישלון וטען שילמד ממנו.{{sfn|Schlesinger|2002|pp=290, 295}} העובדה שלקח אחריות על הכישלון הובילה לעלייה בשיעורי האהדה כלפיו. למרות זאת, המבצע פגע במוניטין של קנדי מחוץ למדינה וגרם למתיחות מול ברית המועצות.{{sfn|Brinkley|2012|pp=70–71}}
שורה 371:
הצי האמריקני עצר ובדק כל ספינה סובייטית שהגיעה אל חופי קובה החל מ-24 באוקטובר. [[ארגון מדינות אמריקה]] תמך לחלוטין בהסרת הטילים. הנשיא החליף שני מכתבים עם חרושצ'וב ללא הועיל.{{sfn|Reeves|1993|p=390}} [[המזכיר הכללי של האומות המאוחדות|מזכ"ל האו"ם]] [[או תאנט]] ביקש משני הצדדים לבטל את החלטותיהם ולהיכנס ל[[תקופת צינון]]. חרושצ'וב הסכים וקנדי סירב.{{sfn|Reeves|1993|p=403}}
קנדי הצליח לשמור על איפוק כשטיל סובייטי יירט [[מטוס ריגול]] מעל קובה והרג את הטייס. ב-27 באוקטובר, במכתב לחרושצ'וב, הציע קנדי התחייבות לא לפלוש לקובה בתמורה להסרת הטילים. למחרת היום הגיעו קנדי וחרושצ'וב להסכם: ברית המועצות תפנה את הטילים בתמורה להתחייבותה של ארצות הברית לא לפלוש ופירוק של טילים שהוצבו באיטליה ובטורקיה. רוב הטילים נחשבו למיושנים ולכן פורקו כעבור שנה
המשבר נחשב לנקודה הקרובה ביותר למלחמה גרעינית אי פעם, אולם בסופו של דבר הצליחו שני הצדדים להגיע להסדר.{{sfn|Kenney|2000|p=189}} המשבר הציג את עוצמתה של אמריקה ואת אמינותו של קנדי. שיעורי האהדה כלפיו עלו מ-66% ל-77% לאחר המשבר.{{sfn|Reeves|1993|p=425}} קנדי הוכיח את יכולתו להתמודד עם משבר יוצא דופן ביחסים בין המעצמות בעזרת כישורי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול משברים. בתחילת נובמבר 1962 נחשב משבר הטילים בקובה להצלחה דיפלומטית במדיניות החוץ
====אירופה====
שורה 379:
ב-1960 הפסיקה הממלכה המאוחדת לעבוד על פרויקט הטילים שלה ואייזנהאואר הציע להם את מערכת הטילים האמריקנית. הממלכה המאוחדת קיבלה את ההצעה לצורך הבטחת ההרתעה הגרעינית בשנות השישים. באמצע 1962, הכריז רוברט מקנמארה שהפרויקט יקר מדי ובעל כשלים טכניים{{הערה|{{cite book | last = Pagedas| first = Constantine|title =Anglo-American strategic relations and the French problem, 1960-1963: a troubled partnership| publisher = Routledge|year = 2000| page = 184| isbn = 0-7146-5002-1}}}} והחליט לבטלו.
קצר בתקשורת הוביל לכך שקנדי לא ידע על ההשלכות הפוליטיות של הנושא כלפי ממשלתו של [[הרולד מקמילן]]
=====צרפת=====
[[קובץ:JFK, Marie-Madeleine Lioux, André Malraux, Jackie, L.B. Johnson, unveiling Mona Lisa at National Gallery of Art.png|שמאל|ממוזער|250px|קנדי, מארי-מדלן ליו, [[אנדרה מאלרו]], ז'קלין קנדי-אונאסיס, וג'ונסון בטקס הסרת הלוט מעל ה"[[מונה ליזה]]" ב[[הגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון)|גלריה הלאומית לאמנות]] ב[[וושינגטון די. סי.]], ינואר 1963]]
צרפת הייתה המדינה השנייה בה ביקר קנדי כנשיא. הוא הגיע ל[[פריז]] עם אשתו ז'קלין ב-31 במאי 1961. דה גול, שהעדיף לברך את אורחיו בצרפתית, בירך את קנדי באנגלית
התוכנית הגרעינית הצרפתית הייתה חיונית למטרתו של דה גול, החזרת מעמדה הבינלאומי של צרפת. ממשל קנדי היה מחויב למניעת הפצה של הנשק הגרעיני. במכתב למקמילן כתב קנדי שהגיע למסקנה שלא לסייע לצרפת להרחיב את מאגרי הנשק שלה
=====מזרח ומערב גרמניה=====
שורה 391:
[[קובץ:Bundesarchiv B 145 Bild-F015779-0009, Bonn, Staatsbesuch Präsident der USA, Kennedy.jpg|ממוזער|250px|קנדי עם הקנצלר [[קונראד אדנאואר]] (במרכז) ב[[בון]], 1963.]]
קנדי קרא ל[[ברלין]] "מקום המבחן הגדול ביותר של כוח הרצון המערבי". ב-13 באוגוסט 1961, [[גרמניה המזרחית|הגרמנים מהמזרח]], בתמיכת [[מוסקבה]], העמידו מחסום תיל ולאחר מכן מחסום מבטון שחילק את ברלין לשניים. קנדי טען שהיה טיפשי לסכן מיליוני אמריקנים מתוך רצונם של הגרמנים לאיחוד
כעבור חודשיים, כמעט התרחשה מלחמה מול ברית המועצות כשטנקים אמריקניים וסובייטים ניצבו זה נגד זה משני צידי החומה. המשבר נמנע הודות לדיפלומטיה שממשל קנדי ארגן בעזרת מרגל סובייטי
כתוצאה מהמשבר, נאלץ הממשל להגדיל את תקציב הביטחון בצורה משמעותית
ב-1963 הגיעה גרמניה למצב שברירי בגלל התוקפנות הסובייטית ממזרח וסיום כהונתו של הקנצלר [[קונראד אדנאואר]].{{sfn|Reeves|1993|p=534}} בד בבד ניסה שארל דה גול להגיע לברית בין צרפת לגרמניה המערבית כמשקל נגד לברית המועצות ולארצות הברית
[[קובץ:Ich bin ein Berliner Speech (June 26, 1963) John Fitzgerald Kennedy trimmed.theora.ogv|שמאל|ממוזער|240px|נאומו בברלין, "[[אני ברלינאי]]", 26 ביוני 1963]]
ב-[[26 ביוני]] [[1963]], יצא קנדי ל[[ברלין]], שהייתה אז מחולקת על ידי [[חומת ברלין|חומה]] וקרועה בין מזרח ומערב, כדי להפיץ את בשורתו. בנאומו בברלין שבה את לב הברלינאים, והצית את דמיונו של העולם, כשהכריז "'''[[אני ברלינאי]]'''" "Ich bin ein Berliner". קנדי טען שהחומה עדיפה על המלחמה
קנדי ציווה על חמש מאות אנשי צבא לפטרל בין החלקים כדי להבטיח שברלין המערבית לא תנותק לחלוטין ממזרחה. בסוף אוקטובר 1961, התעורר סכסוך על זכותו של דיפלומט אמריקני לעבור לברלין המזרחית. הטנקים הסובייטים והאמריקנים עמדו זה מול זה שוב, אולם קנדי הצליח להגיע להסכמה עם חרושצ'וב ושתי המעצמות הוציאו את הטנקים
טענותיו של קנדי בדבר זכות ההגדרה העצמית של העמים תחת שלטון קומוניסטי הניבו פירות ב[[האביב של פראג|אביב של פראג]] ב-1968, ב[[סולידריות (תנועה)|תנועת סולידריות]] בשנות השמונים, ובנאומו של [[רונלד רייגן]] ב-1987, בו ציווה על [[מיכאיל גורבצ'וב]] לפרק את חומת ברלין
=====אירלנד=====
[[קובץ:President's Trip to Europe- Motorcade in Dublin. President Kennedy, motorcade, spectators. Dublin, Ireland - NARA - 194227.jpg|ממוזער|קנדי בשיירה ב[[קורק]], [[אירלנד]], ב-28 ביוני 1963]]
במהלך נסיעתו בת ארבעת הימים לארץ אבותיו, [[אירלנד]], ביוני 1963
בנוסף היה המנהיג הזר הראשון שנאם בפרלמנט האירי.
שורה 439:
קנדי הזמין את [[סוקרנו]], נשיאה הראשון של [[אינדונזיה]], לבקר ב[[ארצות הברית]], ביקור שיצא אל הפועל בשנת [[1961]]. מטרת ההזמנה הייתה מתן כבוד לסוקרנו כדי לבקש ממנו לשחרר את ה[[טייס]] האמריקני [[אלאן לורנס פופ]] {{אנ|Allen Lawrence Pope}} שנדון למוות באינדונזיה בעוון [[רצח]] 17 חיילים ו-6 אזרחים בהפציצו תהלוכה [[נוצרית]] בעיר [[אמבון]] בשנת [[1958]]. פופ הסתנן אל תחומה האווירי של אינדונזיה במטוס שהמריא מ[[הפיליפינים]] במשימה חתרנית של ה-[[CIA]] שמעולם לא הוצהרה קודם לכן, ונועדה לערער את משטרו של סוקרנו. פופ נטש את מטוסו, נפצע ונלכד. משפטו חשף את מעורבות ה-CIA ב[[מרד פרמסטה]] {{אנ|Permesta}}, וסיפק לסוקרנו צידוק לטענותיו בנאומו: "והיו שהגיעו מהפיליפינים", שזרים מעורבים בניסיון להדיחו מהשלטון באינדונזיה.
בפברואר [[1962]] ביקר [[רוברט קנדי]] באינדונזיה, בניסיון למנוע את ה"עימות" בין אינדונזיה ל[[מלזיה]]
=====וייטנאם=====
במאי 1961 שלח את לינדון ג'ונסון לפגישה עם [[נו דין דיים]], נשיא [[דרום וייטנאם]] . ג'ונסון הבטיח לדיים סיוע נגד הקומוניסטים.{{sfn|Karnow|1991|pp=230, 268}} קנדי הכריז על שינוי מדיניות מתמיכה בדיים לשותפות איתו כדי לנצח את הקומוניסטים.{{sfn|Reeves|1993|p=119}}
במהלך כהונתו, המשיך קנדי את המדיניות לתמיכה כלכלית ופוליטית, וגם תמיכה צבאית, בממשלת דרום וייטנאם.{{sfn|Dunnigan|Nofi|1999|p=257}} בסוף 1961, החל ה[[וייטקונג|ווייטקונג]] להגביר את נוכחותו.{{sfn|Reeves|1993|p=240}} במהלך כהונתו של קנדי העמיקה המעורבות האמריקאית ב[[מלחמת וייטנאם]], ומספר הלוחמים האמריקאיים שהוצבו בדרום וייטנאם עלה מ-2,000 חיילים, בתחילת כהונתו, ל-16,000 בסופה. חיילים אלה לא היו מעורבים בלחימה עצמה.{{sfn|Reeves|1993|p=242}}{{הערה|{{cite web | url=http://www.swarthmore.edu/library/peace/conscientiousobjection/OverviewVietnamWar.htm | title=Brief Overview of Vietnam War | publisher=Swarthmore College Peace Collection | accessdate=2 August 2016 | archiveurl=https://web.archive.org/web/20160803124531/http://www.swarthmore.edu/library/peace/conscientiousobjection/OverviewVietnamWar.htm | archivedate=3 August 2016}}}} לפני ההתנקשות בו, שלח קנדי רק יועצים צבאיים ויחידות מיוחדות לאזור. כעבור שנה וחצי, שלח יורשו, ג'ונסון, את יחידות השדה הראשונות לווייטנאם והוביל להסלמת המלחמה, כש-184,000 חיילים מגיעים לווייטנאם ב-1964 ו-536,000 ב-1968
בינואר 1961 הקציב קנדי 28.4 מיליון דולרים להגדלת צבא דרום וייטנאם ו-12.7 מיליון דולרים לתגבור המשמר האזרחי
בסוף 1961, החליט קנדי על תוכנית להרגעת האזורים הכפריים בדרום וייטנאם. בתחילת 1962 התוכנית אושרה וכללה העברת אזרחים, מעצר כפריים והפרדת קהילות מהקומוניסטים. התקווה הייתה שהקהילות החדשות יספקו ביטחון לאיכרים ויחזקו את הקשר ביניהם לבין הממשל. בנובמבר 1963 נחלשה התוכנית והסתיימה באופן רשמי ב-1964.
בתחילת 1962, הסמיך קנדי את הסלמת המעורבות כשחתם על חוק שדרש הגברת המעורבות האמריקנית.{{sfn|Reeves|1993|p=281}} מזכיר המדינה [[דין ראסק]] תמך במעורבות אמריקנית רחבה.{{sfn|McNamara|2000|p=143}} מבצע רנץ' האנד, סדרה של תקיפות חישוף בהיקף גדול, החלו בדרום וייטנאם.{{sfn|Reeves|1993|p=259}} אלפיים גלונים של חומר מנשיר פוזרו בניגוד ל[[ועידת ז'נבה (1954)|הסכמי ז'נבה]]. בסוף 1962, כבר עלתה כמות אנשי הצבא בווייטנאם מ-2,600 ל-11,500. 109 איש נהרגו בהשוואה לארבעה עשר בשנה הקודמת. ב-1962 גדל הווייטקונג מ-15,000 ל-24,000. לא הייתה התקדמות בבלימת התוקפנות הקומוניסטית בתמורה למעורבות האמריקנית
[[קובץ:John F. Kennedy and Harold Holt.jpg|ממוזער|קנדי עם [[ראש ממשלת אוסטרליה]] לעתיד [[הרולד הולט]] בחדר הסגלגל ב-1963.]]
באפריל 1963, הבין קנדי שאין תוחלת להישארות בווייטנאם בגלל עוינות המקומיים לצבא האמריקני. בסוף 1961 היה מספר היועצים האמריקניים בווייטנאם 3,205, ועם מותו של קנדי עלה המספר ל-16,700
ב-21 באוגוסט, כשהגיע לאזור השגריר החדש [[הנרי קבוט לודג' הבן]], ציוו דיים ואחיו על צבא דרום וייטנאם, שאומן בידי ה-CIA, לפזר הפגנות בודהיסטיות. רבים ציפו להפיכה שתדיח את דיים.{{sfn|Reeves|1993|p=558}} ההוראה ללודג' הייתה להוביל ל[[התפטרות]]ו של דיים ולעזוב את המדינה. דיים סירב להקשיב.{{sfn|Reeves|1993|p=559}}
שורה 474:
החדשות על ההפיכה הובילו לביטחון ראשוני - באמריקה ובדרום וייטנאם - שאפשר לנצח במלחמה.{{sfn|Reeves|1993|p=651}} מקג'ורג' באנדי שלח מזכר לקנדי שהיה אמור להישלח אליו כשיחזור מדאלאס.
המזכר דרש הגברת הלוחמה בווייטנאם, העלאת הסיוע הכלכלי והצבאי לאזור והרחבת המבצעים אל לאוס ואל קמבודיה. לפני שעזב לדאלאס, ביקש קנדי שבתחילת השנה החדשה יוכן לו דו"ח מעמיק בנושא.{{sfn|Reeves|1993|p=660}}
{{הערה|{{cite journal | first = Joseph J. | last = Ellis | title = Making Vietnam History | journal = Reviews in American History | volume = 28 | issue = 4 | year = 2000 | pages = 625–629 | doi = 10.1353/rah.2000.0068 }}}} מקנאמרה עצמו טען שקנדי שקל לצאת מווייטנאם לאחר הבחירות של 1964
כשנשאל רוברט קנדי ב-1964 מה היה אחיו עושה אם דרום וייטנאם הייתה עומדת ליפול, הוא טען שהיה מתמודד עם הנושא
=====קנדי והמזרח התיכון=====
[[קובץ:Kennedy ben gurion.jpeg|ימין|ממוזער|250px|קנדי עם [[דוד בן-גוריון]] בעת ביקורו בישראל ב-1951]]
קנדי היה נשיא ידידותי ל[[ישראל|מדינת ישראל]], ואף נפגש לפגישה היסטורית בהיותו סנטור עם [[ראש ממשלת ישראל]], [[דוד בן-גוריון]]. ב-[[1960]], במהלך מסע הבחירות, הצהיר קנדי: {{ציטוט|ישראל תחזיק מעמד ותשגשג. היא ילדתה של התקווה ובית של אומץ. היא לעולם לא תישבר בשל מצוקה ולא תתייאש ביחס להצלחתה. היא נושאת את מגן הדמוקרטיה ומכבדת את חרבה של החירות
|ג'ון פ. קנדי|מירכאות=כן}}
לאחר מכן כנשיא, יזם את תחילתם של הקשרים הכלכליים והביטחוניים עם ישראל, והוא זכה להוקרה כמי שייסד את השותפות הצבאית בין ארצות הברית לישראל. ממשלו של קנדי סיים את [[אמברגו]] הנשק על ישראל שהטילו ממשליהם של [[הארי טרומן|טרומן]] ו[[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]]. כמי שתיאר את ההגנה על ישראל כחובה מוסרית ולאומית, היה קנדי הראשון להציג את רעיון ה"יחסים המיוחדים" (כפי שתיאר זאת ל[[גולדה מאיר]]) בין ארצות הברית לישראל
כנשיא ארצות הברית סיפק לישראל אשראי לרכש של מכונות חקלאיות.
קנדי הרחיב את המחויבויות הביטחוניות לישראל ב-1962
[[קובץ:Kennedy-Golda Meir.jpg|ממוזער|קנדי עם [[משרד החוץ|שרת החוץ]], [[גולדה מאיר]], 27 בדצמבר 1962.]]
בסמוך לפני בחירתו, גילו האמריקנים באמצעות [[תצלומי לוויין]] את בנייתו של ה[[כור גרעיני|כור הגרעיני]] ב[[דימונה]]. ישראל נדרשה לתת הסברים, ולאחר זמן מה סיפקה לארצות הברית את מלוא המידע. ביום [[21 בדצמבר]] [[1960]] הכריז בן-גוריון ב[[הכנסת|כנסת]] כי ישראל בונה כור גרעיני ב[[הנגב|נגב]], אך הכור ישמש לצורכי שלום. קנדי, שנכנס לתפקידו מספר ימים לאחר מכן, קיבל כפי הנראה את ההסברים, ולא דרש פעולות נוספות, שהיה בהן כדי למנוע פיתוחה של [[פצצה גרעינית]] על ידי ישראל. בפגישתו עם [[דוד בן-גוריון]] ב[[ניו יורק]] ב-[[30 במאי]] [[1961]], השיג הנשיא הסכמה עקרונית של ישראל למתן פומבי לביקור מדענים מטעמה בכור, וכן לביקור של מדענים ממדינות נייטרליות בכור
בתקופה זו בנתה ישראל את כוחה הצבאי, שהופגן מספר שנים לאחר מכן ב[[מלחמת ששת הימים]]. על אף שבעלת הברית העיקרית, וספקית הנשק הראשית של ישראל הייתה [[צרפת]], גילתה אף ארצות הברית אהדה, וסייעה ל[[צבא הגנה לישראל|צה"ל]], גם אם בהיסוס ותוך הימנעות מהאצת מרוץ החימוש, באספקת נשק מתוחכם, ובין היתר [[טיל נ"מ|טילי נ"מ]] חדישים מסוג "[[MIM-23 הוק|הוק]]", שביקש בתחילה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בפגישתו עם הנשיא בניו יורק. הטילים סופקו רק מאוחר יותר, בקיץ 1962, בלחץ חברי קונגרס דמוקרטיים בעיצומן של הבחירות לקונגרס. ביקור חשוב נוסף, שבו הושגו הסכמות הדדיות בין הצדדים, היה של שרת החוץ [[גולדה מאיר]] עם הנשיא ב[[פאלם ביץ']] שב[[פלורידה]] ב-[[27 בדצמבר]] 1962
קנדי, מתוך ניסיון לשמור על הקול היהודי, מינה את מאיר "מייק" פלדמן כיועצו, ופלדמן היה זה שניהל את רוב המשא ומתן עם בן-גוריון ומאיר.
שורה 521:
=====טורקיה=====
כשקנדי עלה לשלטון, היו [[יחסי ארצות הברית-טורקיה|היחסים עם טורקיה]] מבוססים על [[תורת הבלימה]]. באפריל 1961 ביקש קנדי לבחון את הצבת טילי יופיטר בטורקיה, ודו"ח מיוני הודיע שביטול הצבת הטילים ייחשב לחולשה בפני ניקיטה חרושצ'וב
====אפריקה====
[[קובץ:Kennedy 1962 state dinner.jpg|ממוזער|250px|קנדי, אשתו ונשיא [[חוף השנהב]], [[פליקס הופואה-בואני]] ואשתו בארוחה ממלכתית בבית הלבן, 1962]]
גישתו של קנדי כלפי אפריקה הייתה מנוגדת לזאת של קודמו, אייזנהאואר, הוא מינה שגרירים צעירים רבים מהאגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. הממשל האמין שהקולוניות הבריטיות באפריקה יקבלו עצמאות בקרוב
קנדי האמין שמהפכה של [[מעמד הביניים]] בתוך [[העולם השלישי]] תוביל לצמיחה כלכלית ובגרות פוליטית. באביב 1962 הגיע סיוע אמריקני אל [[גינאה]]. נשיא גינאה טען שקנדי היה איש קשוב לבעיות האפריקניות
=====משבר קונגו=====
[[קובץ:Cyrille Adoula and JFK 1962 b.jpg|ממוזער|שמאל|קנדי עם ראש ממשלת קונגו ב-1962]]
מבין כל הנושאים האפריקניים במהלך כהונתו של קנדי, היה [[משבר קונגו]] הלוחץ ביותר. היה זה המבחן הגדול ביותר לממשל
[[הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו]] זכתה לעצמאות מהבלגים ב-30 ביוני 1960, אולם כעבור חמישה ימים החל הצבא למרוד. ב-11 ביולי, הכריזה [[קטנגה (מדינה)|מדינת קטנגה]] הפורשת בהנהגת מואיז צ'ומבה על עצמאות מקונגו, וכעבור חודש גם דרום קסאי הכריזה עצמאות. שתי המדינות זכו לתמיכת הבלגים. ב-13 ביולי, הסמיכה [[מועצת הביטחון של האו"ם]] עריכת מבצע להחזרת הסדר במדינה. ממשל אייזנהאואר קיווה לפתרון דיפלומטי לפני התערבות ברית המועצות. הניסיון להשפיע על ראש הממשלה הקונגולזי [[פטריס לומומבה]] נכשל, והסובייטים תמכו בו בניסיונו לדכא את המורדים. ארצות הברית תכננה להדיח את לומומבה, גם בהתנקשות. ב-5 בספטמבר הודח לומומבה בידי הנשיא [[ז'וזף קסא-וובו]]. לומומבה מחה על כך, וב-14 בספטמבר הוביל הקולונל [[מובוטו ססה סקו]] הפיכה שחיסלה את כוחו והבריחה את הסובייטים מהמדינה
קנדי ויועציו לא ידעו על מעורבות ה-CIA בנושא
המחלקה האפריקנית במחלקת המדינה טיפלה בהרכבת המדיניות האמריקנית בנוגע לדיכוי קטנגה
ב-2 באוקטובר 1962, חתם קנדי על אמנה של האו"ם שהבטיחה סיוע אמריקני במימון שמירת הסדר בקונגו. ממשל קנדי ניסה לשכנע את צ'ומבה להתאחד בחזרה עם קונגו לפני מעורבות האו"ם
====סחר חופשי: שיחות גאט"ט וסיבוב קנדי====
שורה 547:
====ביקורים בינלאומיים====
קנדי נסע לשמונה ביקורים בינלאומיים במהלך כהונתו
[[קובץ:US President John Kennedy Presidential Trips.PNG|ממוזער|מדינות בהן ביקר קנדי במהלך כהונתו.]]
{| class="wikitable sortable" border="1" style="margin: 1em auto 1em auto"
שורה 628:
|{{דגל|אירלנד}}
|[[דבלין]],<br>[[וקספורד]],<br>[[קורק]],<br>[[גולוויי]],<br>[[לימריק]]
|נאם בפני [[הפרלמנט האירי]] וביקר בבית אבותיו
|-
|{{מיין לפי|14|29-30 ביוני 1963}}
שורה 648:
== ההתנקשות בחייו ותוצאותיה ==
{{הפניה לערך מורחב|רצח קנדי}}
קנדי נרצח בדאלאס, טקסס, ב-12:30 בצהריי יום שישי, 22 בנובמבר 1963. הוא נסע לטקסס יחד עם [[סגן נשיא ארצות הברית|סגנו]] [[לינדון ג'ונסון]], על מנת להשיק את המסע לבחירה מחודשת של הצמד בנובמבר [[1964]]. קנדי סימן את מדינות ה[[דרום ארצות הברית|דרום]] כנקודת החולשה שלו. בינתיים נקלע ג'ונסון למאבק פוליטי בתוך טקסס, כאשר ב[[המפלגה הדמוקרטית|מפלגה הדמוקרטית]] בטקסס נוצרו שני מחנות. האחד, מחנה [[שמרנות|שמרני]] יותר של ג'ונסון ושל מושל טקסס [[ג'ון קונלי]], ואילו השני, הליברלי יותר, בראשות [[הסנאט של ארצות הברית|הסנטור]] מטקסס ראלף יארבורו, וציר [[בית הנבחרים של ארצות הברית|בית הנבחרים]], הנרי גונזלס. מסע מתוקשר בטקסס היה בו כדי לפתור שתי בעיות – קנדי יוכל לרכוש אהדה במדינות הדרום, ובה בעת לאחד את שתי הסיעות, ולמנוע סכסוכים במחנהו. קנדי וג'ונסון גם תכננו לבלות יחד בחוותו של הלה לאחר ביקורם בדאלאס
מסעם של קנדי וג'ונסון בטקסס, אליו הביאו את רעיותיהם, נפתח בביקור בעיר [[פורט וורת']] ב-[[21 בנובמבר]] [[1963]], וב-[[22 בנובמבר]] הגיעו קנדי וג'ונסון לשדה התעופה "לאב פילד" בדאלאס. על פי התוכנית אמור היה קנדי לשאת נאום לנכבדי העיר במרכז הסחר של דאלאס. לשם כך יצא בשיירת מכוניות שחלפה ברחובות העיר. הנשיא, אשתו, המושל קונלי ואשתו נלי נסעו במכונית השנייה בשיירה, שהייתה [[לימוזינה]] מסוג [[לינקולן קונטיננטל]] עם גג פתוח. המכסה הפלסטי השקוף וחסין הכדורים הוסר ממנה בשל [[מזג אוויר|מזג האוויר]] הנאה. במכונית השלישית, מסוג [[קדילק]], נסעו סגן הנשיא ג'ונסון ורעייתו, וכן הסנטור יארבורו ואנשי [[השירות החשאי של ארצות הברית|השירות החשאי]]. השיירה כללה מספר נוסף של מכוניות ובהן אנשי השירות החשאי ו[[משטרה|משטרת]] דאלאס, והייתה מלווה במשמר [[אופנוע]]ים של משטרת דאלאס.
הנשיא קנדי נרצח בדאלאס שבטקסס ב-[[22 בנובמבר]]
[[קובץ:John_F._Kennedy_motorcade,_Dallas_crop.png|שמאל|ממוזער|250px|הנשיא ורעייתו בלימוזינה הנשיאותית מסוג [[לינקולן SS–100–X]], רגעים ספורים לפני ההתנקשות]]
שורה 667:
[[משמר כבוד|משמר הכבוד]] בלוויה של קנדי היה מהצבא האירי. במהלך ביקורו מאירלנד התרשם מהצבא וג'קי קנדי ביקשה מהם להיות משמר הכבוד בלוויה.{{sfn|Bugliosi|2007|p=312}}
אשתו של קנדי, ג'קלין, ושני ילדיהם המתים, נקברו לצידו. אחיו רוברט נקבר קרוב אליהם ביוני 1968. באוגוסט 2009 גם אחיהם טד נקבר שם. בקבר בוערת אש תמיד. קנדי והנשיא [[ויליאם הווארד טאפט]] הם הנשיאים היחידים שקבורים בארלינגטון
=== הנצחתו ===
שורה 681:
[[משפחת קנדי]] היא אחת מהמשפחות הפוליטיות הבולטות ביותר בארצות הברית, והוציאה מתוכה נשיא, שלושה סנאטורים, שגריר ועוד נציגים ממשלתיים ומקומיים. בהיותו בקונגרס נסע קנדי לטיול בן שבע שבועות להודו, יפן, וייטנאם וישראל ב-1951, והתקרב לאחיו בן העשרים וחמש רוברט ולאחותו בת העשרים ושבע פאט. בגלל ההפרש בגילאים ביניהם, האחים לא הכירו אחד את השני טוב. המסע קירב ביניהם מאוד.{{sfn|Reeves|1993|p=29}} רוברט מילא תפקיד חשוב בקריירה של אחיו, שירת כתובע הכללי בממשלו והיה יועצו הקרוב.{{sfn|Reeves|1993|p=29}} רוברט ניסה להיבחר לנשיאות ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968|1968]] לפני שנרצח, וטד ניסה לרוץ לנשיאות ב-[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1980|1980]].
קנדי הגיע למקום השלישי בסקר שנערך, מיד לאחר מרטין לות'ר קינג ו[[אמא תרזה]], בסקר של האנשים הנערצים ביותר במאה העשרים
===אשתו וילדיו===
{{עץ משפחת קנדי}}
[[קובץ:JFK and family in Hyannis Port, 04 August 1962.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ג'ון קנדי עם [[ג'ון קנדי ג'וניור|ג'ון-ג'ון]], [[ג'קלין קנדי-אונאסיס|ג'קלין]] ו[[קרוליין קנדי|קרוליין]]]]
קנדי פגש באשתו, [[ג'קלין קנדי-אונאסיס|ג'קלין לי בובייה]] (1929-1994) כשהיה חבר קונגרס. עיתונאי הכיר ביניהם בארוחת ערב
[[קרוליין קנדי|קרוליין בובייה קנדי]] נולדה ב-1957 והיא קרובת המשפחה היחידה מדרגה ראשונה של קנדי שעוד חיה. [[ג'ון קנדי ג'וניור|ג'ון-ג'ון]] נולד בנובמבר 1960, שבעה עשר ימים בלבד לאחר היבחרו של אביו. הוא מת ב-1999 כשמטוסו התרסק
לבני הזוג נולד גם בן נוסף, אולם הוא לא שרד ונפטר כעבור כמה שבועות.
===תדמית===
[[קובץ:ARC194238-JFK-Robert-Edward.jpg|ממוזער|האחים קנדי: התובע הכללי [[רוברט קנדי]], הסנאטור [[טד קנדי]] והנשיא ג'ון קנדי, 1963]]
קנדי ואשתו היו צעירים יותר בהשוואה לנשיאים ולגברות הראשונות לפניהם והיו אהודים בתקשורת כמו זמרים או כוכבי קולנוע. הם הצטלמו למגזינים רבים. אייזנהאואר היה זה שאישר צילום מסיבות עיתונאים לטלוויזיה אולם קנדי היה הראשון שביקש לשדרן בשידור חי
גברת קנדי הביאה אומנות לבית הלבן והזמינה אומנים, כותבים ואינטלקטואלים רבים לארוחות ערב בבית הלבן. קרוליין הייתה בגן עם עוד עשרה ילדים בתוך הבית הלבן.
שורה 705:
ב-2002 פורסם מחקר על בריאותו של קנדי. מחקרים מראים שבמהלך כהונתו סבל קנדי מחום גבוה, בעיות בטן, מעי וערמונית, אבצס, כולסטרול גבוה ובעיות בכליות. בנוסף סבל מבעיות גב כל חייו. הוא טופל באופן קבוע במהלך נשיאותו.
שנים לאחר מותו, נחשף שבספטמבר 1947 אובחן כחולה ב[[מחלת אדיסון]]. ב-1966 נחשף שסבל גם מ[[תת-פעילות של בלוטת התריס]]
מצבו של קנדי הוביל לבעיות דיפלומטיות, כיוון שלקח תרופות לטיפול בגבו לפני ועידת וינה עם ניקיטה חרושצ'וב. הטיפול הוביל ללחץ, שיקול דעת לקוי ושינויים במצבי הרוח.{{sfn|Kempe|2011|p=213}}
רופאיו לא הסכימו ב-1961 בנוגע לאיזון בין תרופות ואימונים. קנדי עצמו לא יכול היה להתעמל ורצה תרופות כדי להקדיש יותר זמן לענייני הנשיאות.{{sfn|Reeves|1993|p=243}} הרופא של הנשיא התקין ציוד התעמלות במרתף בבית הלבן בו התעמל קנדי שלוש פעמים בשבוע.{{sfn|Reeves|1993|p=244}} הפרטים לא פורסמו בחייו של קנדי
===טרגדיות אישיות===
[[קובץ:The Kennedys by Toni Frissell, 1953.jpg|ממוזער|ימין|בני הזוג קנדי ביום חתונתם, מוקפים בבני משפחתם]]
קנדי חווה מספר טרגדיות משפחתיות. אחיו הגדול ג'ו נהרג בגיל 29 ב-1944 לאחר שמטוסו הופל במלחמת העולם השנייה
===רומנים===
שורה 722:
==הערכה היסטורית ומורשת==
[[קובץ:John F Kennedy eternal flame after 2013 upgrade - 2013-05-30.jpg|ממוזער|אש התמיד בקברו של קנדי]]
ההיסטוריונים ומדעני המדינה מדרגים את קנדי כנשיא טוב. ראשית כהונתו כללה טעויות כפלישה למפרץ החזירים וכישלונו בוועידת וינה
רוב הצעותיו של קנדי התגשמו במהלך כהונתו של ג'ונסון, ומותו הוביל לתמיכה רחבה בהן
לקנדי הייתה מערכת יחסים מיוחדת עם הצבא. הוא היה הנשיא הראשון מתוך שישה ששירתו בצבא.
שורה 732:
[[קובץ:John F Kennedy 2017 Dedication-forever.jpg|ממוזער|שמאל|300px|alt=The dedication of a new forever stamp to honor what would be President John F. Kennedy's 100th birthday.|בול שפורסם לכבוד יום הולדתו המאה של קנדי]]
קנדי המשיך במדיניותם של טרומן ואייזנהאואר לסייע לדרום וייטנאם ופתח את הדלת להסלמת העימות בתקופת ג'ונסון
נאומיו של קנדי נחשבים לנאומים מפורסמים, ולמרות כהונתו הקצרה ומיעוט החקיקה בתקופתו, הוא נחשב לאחד מהנשיאים הטובים ביותר.
שורה 738:
קנדי הוא הנשיא היחיד שמת לפני אביו ואמו. הוא הנשיא היחיד שמת גם לפני אחד מהוריו של הוריו. סבתו מצד אמו, מרי ג'וזפין האנון, מתה באוגוסט 1964.
השם קנדי ניתן לרבים כדי לכבד את שמו הנשיא לשעבר
===השפעת הרצח===
הטלוויזיה הפכה למקור המרכזי שסיפק מידע בנוגע להתנקשות בקנדי. הטלוויזיה החלה להתפשט לפני ההתנקשות. ב-2 בספטמבר 1963, סייע קנדי בהקמת מחלקות חדשות בטלוויזיה
[[קובץ:John F Kennedy 1967 Issue-13c.jpg|ממוזער|קנדי על בול מ-1967]]
ההתנקשות בקנדי נחשבה לאירוע החדשותי המשמעותי הראשון בתולדות הטלוויזיה. שלוש תחנות הטלוויזיה המרכזיות עברו לשידור חדשות בלעדי בין 22 בנובמבר ל-26 בנובמבר 1963, ושידרו במשך שבעים שעות, כך שהיה זה האירוע החדשותי הארוך ביותר בטלוויזיה האמריקנית עד 11 בספטמבר
מותו של קנדי והבלבול בנוגע לכך נחשבים לנקודת מפנה בנוגע לאמונם של האמריקנים בממסד הפוליטי. על ההתנקשות והקונספירציה נוצר הסרט [[ג'י. אף. קיי - תיק פתוח]].
| |||