אסלאמיזם – הבדלי גרסאות

נוספו 47,014 בתים ,  לפני שנה
מ
שחזור
(החלפת הדף בתוכן "{{אסלאם}} מוסלמים. == תנוע== * איסלמו-פשיזם * מערבנות * חוק חילול השם באיראן ==לקריאה נוס...")
תגיות: עריכה חזותית החלפה שוחזרה
מ (שחזור)
{{אסלאם}}
'''אסלאמיזם''', הידוע גם כ'''[[אסלאם]] [[פוליטי]]''', הוא [[אידאולוגיה]] פוליטית הנגזרת מהשקפותיו ה[[שמרנות|שמרניות]] וה[[דת]]יות של ה[[פונדמנטליזם]] האסלאמי. בבסיס האידאולוגיה ניצבת ההנחה, לפיה האסלאם איננו דת ותו לא, כי אם מערכת פוליטית מורכבת החולשת על תחומי ה[[משפטים|משפט]], ה[[כלכלה]] וה[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]] ב[[מדינה]].
מוסלמים.
 
האסלאמיזם חורט על דגלו עיצוב מחדש של ה[[מדינה]] על ידי החלה שמרנית וכוללת של [[שריעה|החוק האסלאמי]] (שריעה, شريعة). עם זאת, ה[[ספרות]] האסלאמיסטית איננה מתמקדת ברובה במאבק ב[[דת]]ות אחרות, כי אם ב[[אידאולוגיה|אידאולוגיות]] פוליטיות, שכן האסלאמיסטים נאלצו להתמודד מול תנועות מתחרות כמו [[קומוניזם]] במאבקם על תמיכת ההמונים. עוני רב ומתיחות בין-מעמדית הביאו לצמיחתן של תנועות [[סוציאליזם|סוציאליסטיות]] רבות ברחבי העולם המוסלמי במהלך [[המאה ה-20]]. ואולם התמוטטותה של [[ברית המועצות]] בשלהי המאה הביאה בסופו של דבר לירידה בהשפעתן של אידאולוגיות [[שמאל וימין בפוליטיקה|שמאליות]]. כתוצאה מכך, נותר האסלאמיזם בבחינת האידאולוגיה המהפכנית העיקרית בחברות המוסלמיות. העלייה הניכרת ברגש הדתי-מוסלמי, לצד העוינות הגוברת ל[[העולם המערבי|מערב]] ול[[ישראל]], הקנו לאידאולוגיה זו בסיס תמיכה נרחב.
== תנוע==
 
לאחר [[פיגועי 11 בספטמבר]] ([[2001]]) זכה האסלאמיזם, בדומה לתנועות פוליטיות אחרות הנגזרות מה[[אסלאם]], לתשומת לב גוברת ב[[תקשורת]] המערבית. התקשורת נוהגת לבלבל את המושג "אסלאמיזם" עם מושגים קשורים כגון "אסלאם", "[[פונדמנטליזם]]" ו"[[והאביזם]]". אף שקיימת חפיפה מסוימת בין המושגים, קיימת הבחנה אקדמית ביניהם. קבוצות אסלאמיסטיות רבות היו ועודן מעורבות ב[[טרור]], ולפיכך הוצבו כמטרות ב[[המלחמה בטרור|מלחמה בטרור]] שהכריז הנשיא האמריקני [[ג'ורג' בוש הבן]] בעקבות פיגועי 11 בספטמבר.
 
==היסטוריה==
===הרקע לעליית האסלאמיזם===
האסלאמיזם הוא ביטוי לאכזבה מכישלון המודרניזציה בעולם הערבי אצל אלו שלא זכו ליהנות מפירותיה, ובמקביל - זהו "קרב בלימה" תרבותי נגד המודרניות ונגד התפוררותה של מערכת הערכים המסורתיים מול "מתקפת" התרבות המערבית. על אף התקוות הגדולות שנתלו בסוציאליזם הערבי בשנות ה-50–60 של המאה הקודמת, ובכספי הנפט בשנות ה-70, סובלות רוב מדינות ערב ממצוקה כלכלית-חברתית. שיעור הצמיחה הכלכלי אינו מדביק את קצב גידול האוכלוסייה, והתוצאה היא עלייה תלולה בשיעורי האבטלה במיוחד בקרב הצעירים. נוסף על כך נכשלה המדינה האוטוריטרית במזרח התיכון במתן שירותי שיכון, חינוך, בריאות ותשתית לאוכלוסייה. הביטוי הבולט לאופי המודרני של האסלאמיזם הוא היותו תנועה עירונית, תוצר מובהק של תהליך העיור המואץ באזור, כלומר -תהליך העיור הוא גורם נוסף לעליית האסלאמיזם: מיליוני המהגרים מן הכפר אל העיר, שקיוו לשפר את חייהם ומעמדם, לא זו בלבד שנתקלו בתנאי חיים קשים, אלא אף חשו איום על מערכת ערכי המוסר שלהם - בשל עירוב חסר הבחנה בין בני אדם ובין המינים, ובשל ההשפלה הנובעת מצפיפות יתר בבתים וברשות הרבים. בעת המעבר מן הקהילה הכפרית אל העיר הגדולה חווים מהגרים אלו גם הלם תרבותי בשל החיים המערביים יותר והמתירניים יותר הנהוגים בעיר. המדינה האוטוריטרית, לא זו בלבד שנכשלה בהגשמת יעדיה, אלא אף יצרה מנגנוני ביורוקרטיה חונקים ומערכות דיכוי המגבירות את תחושת הניכור של הפרט כלפי המדינה. מול תחושת הניכור והאובדן בחברה ההמונית והאנונימית שבעיר, מספקות התנועות האסלאמיות הרגשה של זהות ושייכות, של ייעוד ומטרה. בהקשר זה יש להזכיר את התנפצות חלומם של אלפי צעירים ובני משפחותיהם, שקיוו כי השכלתם תאפשר להם לעלות בסולם החברתי. בשנות ה-60 ידעו מאות אלפי צעירים, כי אם ישלימו את לימודיהם התיכוניים והאקדמיים - יזכו במשרה ממשלתית, בשכר הולם ובמעמד חברתי מכובד. ואולם בשנות ה-70 השתנה המצב, ראשית במצרים, ולאחר מכן במדינות אחרות: מערכות החינוך בעולם הערבי הכשירו כל שנה מאות אלפי בוגרים שלא היה להם כמעט סיכוי למצוא עבודה במקצועם, אם בשל צמיחה כלכלית בלתי מספקת אם בשל חוסר התאמה בין תחומי ההכשרה המקצועית ובין צורכי הכלכלה, כלומר - עודף של בוגרי מדעי הרוח והחברה בהשוואה לבעלי מקצועות טכניים. ההרעה בתנאי הלימודים, הצפיפות הגוברת וההידרדרות באיכות המעבדות והספריות הגבירו את תסכולם ואת ניכורם של הסטודנטים. גם אותם בוגרים שהשיגו עבודה, נאלצו בדרך כלל להסתפק בשכר נמוך המחייב אותם לעבוד במשרות נוספות{{הערה|שמאל=כן|{{צ-ספר|מחבר=Mozaffari, Mehdi,|שם=Islamism : a new totalitarianism|מקום הוצאה=Boulder, Colorado|מו"ל=Lynne Rienner|שנת הוצאה=2017|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/967845313|oclc=967845313}}}}.
 
הליברליזציה הכלכלית בכמה מדינות, מאז שנות ה-70, הביאה להופעתו של מעמד מתעשרים חדשים המפגינים את עושרם בצורה מנקרת עיניים. במקביל גרמה הליברליזציה לאינפלציה ששחקה את מעמדם של השכירים, כולל האקדמאים שבהם. אם בעבר היו פקידי הממשלה המעמד המועדף מבחינה כלכלית וחברתית, הרי שבמצב של משבר כלכלי חשים האקדמאים בשירות הציבורי כי מעמדם הכלכלי ויוקרתם נשחקו בהשוואה למקביליהם בסקטור הפרטי. יתרה מזו, הפתיחות הכלכלית הביאה להתפשטותה של תרבות צריכה בעולם הערבי, ועוררה מהפכת ציפיות שניזונה מהבטחות המשטרים לשגשוג כלכלי, ומתרבות הפרסומות המסחריות המייצרות צרכים שלא היו בעבר. כדבריו של ההיסטוריון והמזרחן עמנואל סיון, נוצר פער בין ציפיות צרכניות בנוסח המערב לבין מציאות כלכלית בנוסח העולם השלישי. השיבה לדת הייתה במידה רבה תגובת נגד למודרניות, שיצרה מערכת ציפיות - אך לא יכלה לספקן. במצב כזה של משבר כלכלי וניכור חברתי-פוליטי, הקבוצה החברתית הנמשכת ביותר למסר האסלאמי היא זו הכוללת את בני המעמד הבינוני והנמוך, את בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים ואת אלה שהגיעו זה לא מכבר מן הכפר אל העיר. לקבוצות אלו מעניקות התנועות האסלאמיסטיות הגנה על מעמדן מפני שקיעה נוספת ועל שלמות מערכת הערכים שלהן. עוד קבוצת יעד חשובה לתנועות האסלאמיסטיות היא כאמור קבוצת הצעירים והצעירות, בוגרי מערכת החינוך של המדינה המודרנית. אלה מתהלכים בתחושת ניכור כלפי הסדר החברתי-פוליטי והתרבותי הקיים, מפני שהמדינה אינה מסוגלת לספק להם תעסוקה, שיכון וקידום חברתי. אנשים אלו קשובים ופתוחים למסר האסלאמי המבטיח צדק חברתי ופתרונות כמעט מושלמים למצוקתם.
 
החל מנפילת [[האימפריה הרומית המערבית]] ועד [[המאה ה-15|למאה ה 15]], במשך 1,000 שנים, נתונה הייתה אירופה המערבית בקיבעון תרבותי, פוליטי ומדיני. בתקופה זו שגשגה אחת האימפריות הגדולות בתבל, [[האימפריה המוסלמית]], אשר חלשה על שטחים מגבולות [[סין (אזור)|סין]] באסיה דרך שערי [[וינה]], ו[[ספרד]] שבאירופה ועד מדינות קרן ו[[צפון אפריקה]]. תהליך נסיגתו של האסלאם ככוח פוליטי עולמי, ששיאו קריסת [[האימפריה העות'מאנית]] ועלייתו של המערב ככוח דומיננטי בכל גזרות החיים, הוביל את האסלאם לחיפושי דרך, אם פנימיים או מופנים כלפי חוץ. על רקע זה צמחו ענפים רדיקליים באסלאם והמרכזיים שביניהם, [[והאביה|הווהאבים]] שמרכזם בערב הסעודית, האסלאם הרפורמיסטי ממנו צמחו [[האחים המוסלמים#האחים המוסלמים במצרים, סוריה וירדן|האחים המוסלמים]] במצרים, וה[[שיעה]] האיראנית שהצליחה לחולל מהפכה פוליטית ב[[איראן]] בשנת [[1979]].
 
בזיכרון הקולקטיבי של המוסלמים יש [[דיסוננס קוגניטיבי|דיסוננס]] בין העבר הרחוק של [[המאה ה-8]], תקופת הח'ליפות, בניית האימפריה המוסלמית, לבין התקופה שהחלה מ[[המאה ה-13]] ומסמלת דעיכה פוליטית ודתית. בשנת [[1258]] [[בגדאד]] [[נפילת בגדאד (1258)|נכבשה והוחרבה]] על ידי חייליו של המצביא המונגולי [[הולגו חאן]]. בגדאד הייתה עיר תוססת בת 4 מיליון תושבים ומרכז תרבותי, דתי ופוליטי וכיבושה, העביר מן העולם את [[בית עבאס|האימפריה העבאסית]]. בהמשך, [[האימפריה העות'מאנית]] צברה הישגים פוליטיים וצבאיים גדולים, וצבאה הצליח להגיע עד שערי וינה בתקופת [[סולימאן הראשון]]. שנת [[1683]], מועד כישלון המצור השני של ה[[סולטאן]] [[מהמט הרביעי]] על וינה, הווה את נקודת המפנה בו החלה נסיגת האסלאם ועליית המערב, שהובילה לתסכול מצטבר בקרב המוסלמים{{הערה|שמאל=כן|1=Lewis,Bernard ,“The Roots of Muslim Rage”,The Atlantic Monthly, Sep 1990, Vol. 266, pp. 47–60}}. שיאו של התהליך היה קריסת האימפריה העות'מאנית ופירוק ה[[ח'ליפה|ח'ליפות]] על ידי [[מוסטפא כמאל]] (מייסד [[טורקיה]] המודרנית). בקרב אנשי הדת וה[[עולמא]], הישגי העבר מעולם לא יוחסו לאימפריה העות'מאנית, אלא לתקופת הח'ליפות ובמיוחד לארבעת הח'ליפים הראשונים, המכונים "ישרי הדרך" או [[ראשידון]]. התפישה הקדומה הייתה שהאסלאם הוא ישות אחת דתית ולאומית- [[עולם האסלאם#דאר אל-אסלאם|דאר אל אסלאם]], וכל השאר נתונים בעימות מתמיד עמו- [[אסלאם - מונחים#ד|דאר אל חרב]]. בנוסף, החלו אלמנטים מערביים לחדור לתרבות ולפוליטיקה במדינות ערב, החל מענידת שעונים דרך תכנון, ארגון ומנהל בנוסח מערבי. שליטים כמו [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] ב[[מצרים]] ניסו לבצע רפורמות בצבא, בחינוך ובממשל. אליטות שיצאו ללימודים במערב, חזרו למדינותיהם וניסו לאמץ את השיטות אך בהצלחה קטנה מאד{{הערה|1=לואיס, ברנרד, [[מה השתבש?]], הוצאת דביר, תל אביב, 2004.}}.
 
התפתחותן של התנועות האסלאמיסטיות הואצה במהלך [[שנות השישים]], כאשר האידאולוגיה השלטת בעולם הערבי הייתה [[פאן ערביות]] מבית מדרשו של [[גמאל עבד אל נאצר]]. גישה זו לא ייחסה משקל רב לדת וביקשה לכונן מדינה סוציאליסטית וחילונית המבוססת על [[לאומיות]] [[ערבים|ערבית]] ולא על [[אסלאם]]. גם המשטרים המלוכניים וגם המשטרים הסוציאל–רדיקליים, בסיוע כספי נפט נדיבים, לא הצליחו, להחזיר את האסלאם לימי הזוהר. משטרים אילו, חילוניים ברובם, אשר התבססו על לאומיות ערבית הגיעו במרוצת השנים למצב של סטגנציה [[כלכלה|כלכלית]] ואי-שקט [[חברתי]]. מוסלמים רבים האשימו אותם בחבירה למערב, בייבוא רעיונות "זרים" וחדשניים, ( בידעה, בערבית:بدعة ), ובאחריות למצבם העגום של הערבים. מוטיב חוזר במשנתם של האסלאמיסטים הוא ההאשמה לפיה המוסלמים נרדפים ומנוצלים על ידי המערב העשיר, המבקש להרחיקם מדתם ולשעבדם לצרכיו{{הערה|שמאל=כן|1=R. Hrair Dekmejian," Islam in Revolution: Fundamentalism in the Arab World",NY: Syracuse University Press, 1995}} .
 
חלק מהמוסלמים שנולדו ב 200 השנים האחרונות, לא הצליחו להבין את העליונות המערבית המוחלטת עליהם ,( עליונות לתפישתם). בנוסף חשו שהאסלאם תחת מתקפה "יודו-נוצרית" וחלק מן השליטים המוסלמים פנו ל"[[תכפיר]]". לפיכך המסקנה ה[[קיצוניות ורדיקליזם|רדיקאלי]]ת, אליה הגיעו חלקם הייתה: "אל אסלאם הווא אל חאל", האסלאם הוא הפתרון. לא האסלאם ה[[אסלאם אורתודוקסי|אורתודוקסי]] של זמננו אנו, אלא אסלאם מחמיר, כפי שפורש על ידי הפרשנים המחמירים ביותר מן [[האסכולה החנבלית]]. תנועות אלו, כל אחת בדרכה מנהלת מאבק בשליטים מקומיים וגורמי חוץ המזוהים עם המערב בכל טריטוריה בעולם{{הערה|1=סיון, עמנואל, "קנאי האסלאם", הוצאת עם עובד, תל אביב, 1986.}}.
 
===התנועה הדיובנדית===
ב[[הודו]], התפתחה התנועה ה[[דיובנדי]]ת בתגובה לפעולות [[בריטניה|בריטיות]] נגד מוסלמים, תחת הנהגתו של [[סיד אחמד חאן]] אשר קרא לרפורמה ול[[מודרניזציה]] של האסלאם. התנועה, ששמה נגזר מהעיירה ההודית [[דיובנד]], פירשה את האסלאם באופן שעודד הכפפה מעמדית של [[אישה|נשים]], אסר על שימוש [[טכנולוגיה|בטכנולוגיות]] ובאמצעי בידור שונים, וקרא לפעול רק על סמך "תגליות" אלוהיות או ידע ברוח-ה[[אל]] (ולא על סמך ידע אנושי).
 
אף שה[[פילוסופיה]] הדיובנדית היא [[פוריטניות|פוריטנית]] במהותה, ומבקשת לדחות השפעה זרה ([[הינדו|הינדית]] או מערבית) על החברות המוסלמיות, היא לא הייתה אלימה במיוחד והתמקדה בעיקר בהקמת "[[מדרסה|מדרסות]]" (مدرسة), או בתי ספר הלכתיים-מוסלמיים. תנועת הטרור ה[[רדיקליות|רדיקלית]] [[טליבאן]], אשר שלטה ב[[אפגניסטן]] עד [[2001]], הייתה תוצר של הפילוסופיה הדיובנדית וה"מדרסות" הללו.
 
===סיד אבו אל-אעלא מודודי===
[[סיד אבו אל-אעלא מודודי]] היה דמות דתית חשובה ב[[הודו]] של ראשית [[המאה ה-20]], ומאוחר יותר, לאחר קבלת העצמאות מ[[בריטניה]], ב[[פקיסטן]]. תחת השפעת האידאולוגיה הדיובנדית, הוא קרא ליצירת מדינה אסלאמית שתפעל על פי ה[[שריעה]], כפי שהיא מפורשת על ידי {{פירושון|מועצת השורא}}. מודודי יסד את ה[[ג'מאעת אסלאמי]] (جماعت اسلامي, "הקהילה האסלאמית") בשנת [[1941]] ועמד בראשה עד [[1972]]. ספרו רב ההשפעה, "לקראת הבנת האסלאם", מיקם את האסלאם בהקשר [[מודרניות|המודרני]], ונקרא לא רק על ידי חכמי דת ([[עולמא]]) שמרניים אל גם על ידי רפורמטורים [[ליברליזם|ליברלים]] כמו [[אל פרוקי]], שבספרו "האסלאמיזציה של הידע" ביקש ליישם כמה מעקרונות המפתח של מודודי. החשוב שבעקרונות הללו היה התאמתו של האסלאם עם ה[[אתיקה]] המדעית המודרנית. כפי שניסח זאת מודודי:
 
{{ציטוט|תוכן="כל דבר ביקום הוא 'מוסלמי' כיוון שהוא מציית לאל בכך שהוא כפוף לחוקיו... משך כל חיי האדם, משלב העוברות ועד להפיכת הגוף לעפר אחרי המוות, כל רקמה בשריריו וכל גיד בגופו כפופים לדרך שהתווה החוק האלוהי. אפילו לשונו, העלולה להתכחש לאל או להתפלל לאלילים זרים, היא 'מוסלמית' בטבעה הבסיסי... האדם המתכחש לאל נקרא "כאפר" (كافر, גם: מסתיר) כיוון שהוא מסתיר באי-אמונתו את המושרש בטבעו ואת המגולם בנשמתו שלו. כל גופו מתפקד בכפוף לאינסטינקט הזה..."}}
 
בנוסף, השקפותיו של מודודי שללו מכל וכל החלת שלטון לא-מוסלמי על מוסלמים.
 
===האחים המוסלמים===
רעיונותיו של מודודי השפיעו באופן ניכר על [[סייד קוטב]] (سيد قطب) ב[[מצרים]]. קוטב היה מהוגיה המרכזיים של תנועת [[האחים המוסלמים]], שנוסדה במצרים בשנת [[1928]] על ידי [[חסן אל-בנא]], אף שפעילותה נאסרה בחוק בעקבות עימותים שונים עם הנשיא המצרי [[גמאל עבד אל נאצר]], אשר כלא את פעיליה והוציא את קוטב להורג. התנועה ביקשה לשוב לעקרונות ה[[שריעה]] בטענה שאין בכוחם של הערכים המערביים להבטיח הרמוניה ואושר עבור המוסלמים. כיוון שרק ההדרכה האלוהית מסוגלת להוביל את האנושות לאושר, על המוסלמים לנטוש את ה[[דמוקרטיה]] ולחיות על פי השריעה, היא רצון האל. האחים נמנו עם הקבוצות האסלאמיסטיות הראשונות שתמכו ב[[ג'יהאד]] (جهاد, מלחמת מצווה) נגד מי שאינם מאמצים את האסלאם. כדבריו של אל-בנה:
{{ציטוט|תוכן="אדמות [המוסלמים] נכבשו, וכבודם נרמס. אויביהם הם האחראים לניהול ענייניהם, ופולחניהם הדתיים נדחקו לשוליים במחוזותיהם... לפיכך מוטלת חובה אישית, שאין להתחמק ממנה, על כל מוסלמי להכין את ציודו ולהחליט להשתתף בג'יהאד, ולהתכונן לכך עד אשר תבשיל ההזדמנות..."
}}
 
===תנועות הג'יהאד האסלאמי===
 
תפיסות אלה אומצו במלואן על ידי ארגון [[הג'יהאד האסלאמי המצרי]] אשר הוקם בשנות השבעים על ידי פלג קיצוני של פעילי [[האחים המוסלמים]]. ארגון זה היה אחראי ל[[התנקשות]] בנשיא המצרי [[אנואר סאדאת]], והתמקד בפגיעה במנהיגיהן החילוניים, הפרו-מערביים ומובילי הרפורמות של המדינות המוסלמיות. השקפות הארגון גובשו במסמך שחיבר מוחמד עבד אל-סלאם פארג, בו נטען כי "אין ספק ששדה הקרב הראשון של הג'יהאד הוא השמדתם של המנהיגים הכופרים הללו והחלפתם בסדר אסלאמי שלם."
 
לקראת סוף [[שנות השבעים]] הוקם פלג של הארגון ב[[רצועת עזה]], במה שהפך לימים ל[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|ג'יהאד האסלאמי הפלסטיני]], אשר ניהל מאז פעילות [[גרילה]] ומאוחר יותר [[טרור]] נגד [[ישראל|מדינת ישראל]], והתנגד באופן בלתי פוסק למדיניות [[הארגון לשחרור פלסטין]] ה[[חילוניות|חילוני]] ולמנהיגו [[יאסר ערפאת]].
 
===והאביזם===
 
ישות נוספת שהשפיעה באופן ניכר על המחשבה האסלאמיסטית הייתה התנועה ה[[והאביזם|ווהאבית]] ב[[ערב הסעודית]]. הווהאביסטים, שהופיעו באמצע [[המאה ה-18]] בהנהגתו של [[מוחמד אבן עבד אל-והאב]], האמינו אף הם כי מן ההכרח לחיות על פי תכתיביו החד-משמעיים של האסלאם, או במלים אחרות, לחיות כשם שחיו הנביא [[מוחמד]] ובני לווייתו בעיר [[מדינה (עיר)|מדינה]] ב[[המאה השביעית|מאה השביעית לספירה]]. כתוצאה מכך, הם התנגדו לחידושים והמצאות מערביות מתקופה זו ואילך, החל בקברים מסומנים וכלה ב[[טלוויזיה]] וב[[רדיו]]. הוואהבים אף ראו במוסלמים שלא נהגו כמותם כופרים, ולפיכך הפעילו [[אלימות]] נגדם. כאשר המלך [[עבד אל-עזיז אבן-סעוד]] יסד את ערב הסעודית בשנת [[1932]], הוא רומם את הוואהבים לשלטון לצדו, כיוון שהיו גורם חשוב במאבק לאיחוד [[חצי האי ערב]] תחת הנהגה אחת. עם עלייתו של אבן סעוד התפשטה התורה הוואהבית, ובמיוחד לאחר [[חרם הנפט]] שהוטל ב-[[1973]] ועושר הנפט שזרם לערב הסעודית. הווהאביסטים ביקשו להמיר את האוכלוסייה כולה, והשתמשו בהונם הרב כדי להפיץ את פירושם הקיצוני לדת.
 
== אסלאמיזם ומודרניזציה ==
האסלאמיזם אינו שלילת המודרניזציה באשר היא - שכן האסלאמיסטים שואפים לאמץ את פירות הטכנולוגיה המערבית. זוהי ריאקציה למודרניות בדגם המתמערב, הכורך מודרניזציה עם אימוץ ערכים מערביים. על פי ראייה זו, שכבר בראשית שנות ה-60 היטיב לבטאה הסופר האירני ג'לאל אל-אחמד, לוקים עמי האסלאם ב"שיכרון המערב", שפירושו -רדיפה מטורפת אחרי סממניה החיצוניים של התרבות המערבית ("הרעל של המערב"). למצב זה אחראי המערב היוצא למתקפה למען הפצת תרבותו שמטרתה - שיעבוד עמי העולם מבחינה כלכלית ופוליטית. מבחינה זו, סדרות הטלוויזיה וסממניה החומריים של תרבות המערב מזעזעים את יסודות החברה המקומית לא פחות מתוכניותיו הפוליטיות של המערב. המודרניות המזוהה עם תרבות המערב נתפסת כמאיימת במישרין על הזהות ועל התרבות המקומית, שהאסלאם תופס בה מקום מרכזי. בקרב שכבות העם הרחבות במזרח התיכון האסלאם הוא עדיין מסגרת הזהות הקולקטיבית החזקה ביותר - גם אם אין הוא מכוון את פעולות היום-יום בכל מצב; האסלאם משמש סמל לביטוי עצמי ששורשיו בהיסטוריה ובמסורת, והוא ניצב חוצץ כנגד החדירה והשליטה של התרבות הזרה. לאור מרכזיותו של האסלאם בתרבות המקומית, הצורה היחידה להתגונן מפני המתקפה התרבותית של המערב היא השיבה אל האסלאם (דרישתם החוזרת ונשנית של הפונדמנטליסטים למיניהם היא להחזיר את האסלאם למרכז החיים, לשילוב בפועל בין הדת לחיי היום-יום - בקשרי המשפחה, בתוכניות הלימודים, באופנת הלבוש ובתרבות הפנאי). תחושת הפגיעות התרבותית נובעת מרגשות השפלה ונחיתות מול המערב החזק, העשיר, היהיר והבוטח בעצמו, המלווים את הציבור הערבי המשכיל זה כ-200 שנה. המגע הטראומטי עם המערב, ששלט שליטה ישירה בארצות האזור, ושומר עד היום על תלות צבאית, טכנולוגית וכלכלית של המזרח התיכון בו, עורר מצוקה רוחנית ותהייה קשה: כיצד ייתכן שהאסלאם, דת האמת, העולה על הדתות האחרות, שהציוויליזציה שנוצרה על בסיסו עלתה בעבר על זו של המערב, ירד לשפל עמוק כל כך? בהקשר זה, הקמתה של ישראל, שנתפסה כראש גשר של המערב השואף לחדור ולפורר את עולם האסלאם, מסמלת את חולשתו והשפלתו של האסלאם. העובדה שמספר קטן של יהודים - שלפי התפיסה האסלאמית המסורתית נידונו להיות נחותים מן המוסלמים וכפופים להם - הביסו את הערבים, היא הוכחה ניצחת למשבר בעולם האסלאם.  זה למעלה מ-100 שנה שהחברה המזרח תיכונית נמצאת בחיפוש אחרי מענה מתאים לאתגר שמציב המערב, מענה שישיב לאזור את עוצמתו וגדולתו מימים עברו. במהלך חיפוש זה אימצו יחידים וקבוצות פתרונות רבים, אך רובם ככולם כשלו: המשטרים הפרלמנטריים שהוקמו בידי המעצמות המנדטוריות לקו בסיאוב מראשית פעילותם, ואיבדו כל לגיטימציה בעקבות תבוסתם של הערבים מול ישראל ב-1948;האידאולוגיה הפן-ערבית, מבית מדרשם של עבד אל-נאסר והבעת', אשר החליפה את הליברליזם, לא הצליחה להתגבר על הפירוד בעולם הערבי, ויומרתה ליצור אדם ערבי חדש קרסה נוכח תבוסת הערבים ב-1967.ההלם היה כפול, מכיוון שלא זו בלבד שהחלום התנפץ וישראל ניצחה במלחמה, אלא שמעתה שלטו היהודים על אחד מקודשי האסלאם החשובים ביותר - [[מסגד אל-אקצא]]. גם הסוציאליזם הערבי על גווניו לא הביא את הישועה הכלכלית והחברתית המצופה{{הערה|שמאל=כן|{{צ-ספר|מחבר=Osman, Tarek.|שם=Islamism : a history of political Islam from the fall of the Ottoman Empire to the rise of ISIS|מקום הוצאה=New Haven|מו"ל=Yale University Press|שנת הוצאה=2017|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/982652133|oclc=982652133}}}}.
 
[[מלחמת ששת הימים]] (1967) הייתה נקודת מפנה בעלייתן של התנועות האסלאמיסטיות. היא סימלה את הכישלון המוחץ של האידאולוגיות ושל המשטרים הערביים "המהפכניים". המלחמה (כפי שקובע המזרחן אשר ססר ) הניעה שני תהליכים הסותרים לכאורה זה את זה. מן הצד האחד, היא חיזקה את התופעה של המדינה הטריטוריאלית ואת תהליך ההשלמה של העולם הערבי עם הסדר המדיני הקיים; מן הצד האחר, המסגרת הלאומית הטריטוריאלית חסרה תוכן אידאולוגי מספק, ואין היא מסוגלת לענות על הצורך במערכת ערכים ותמונת עולם כוללת, במיוחד בתקופה של משבר. התחייה האסלאמית משקפת במידה רבה את כישלון החשיבה הערבית המודרנית למצוא דרך למזג בין המודרניזציה לבין האסלאם כמקור העליון של ערכים להמוני החברה הערבית. אף לא אחת מן האידאולוגיות שפרחו באזור - לאומיות פן-ערבית, סוציאליזם ערבי וכו' - לא הצליחה ליצור מיזוג שכזה. לתוך החלל האידאולוגי הזה נכנס האסלאמיזם כחלופה יחידה כמעט למצב העגום הנוכחי. כוח המשיכה של האסלאמיזם רב במיוחד מפני שהוא מספק נתיב בריחה מן המשבר הקיים וגם תקווה לפתרון כוללני.
 
== החזון האסלאמיסטי ==
תומכי האידאולוגיה האסלאמית, האסלאמיסטים, מבססים על הדת את הפעילות הפוליטית והתרבותית-חברתית במדינה. עמדתם מרחיקה ממוקדי הפעילות הפוליטית את מי שאינו מוסלמי: כ-18 מיליון תושבים, רובם נוצרים, וכן כמה אלפי יהודים. על פי הגישה הקיצונית של האידאולוגיה האסלאמית ההרחקה אמורה לכלול גם כ-21 מיליון מוסלמים שאינם סונים ואשר שייכים לזרמים שיעיים שונים. אולם הזרם המרכזי של האסלאמיסטים תומך בהרחקה חלקית בלבד על ידי מניעת השתלבותם של הלא-מוסלמים בתפקידי ממשל רמי דרג (ראשי מדינות, מושלים ושופטים).עמדתם מתבססת על העיקרון שתפקידיהם של בעלי המשרות האלה הם לאו דווקא חילוניים באופיים אלא גם דתיים, כמו הנחיית התפילות, יישום חוקי השריעה ופיקוד על המאמינים במלחמת הקודש - הג'האד. האסלאמיסטים הקיצונים היו מעדיפים, כאמור, שכל מי שאינו מוסלמי יורחק מכל תפקיד מדיני או ממשלתי בכל דרג שהוא. מבחינתם מי שאינו מוסלמי צריך להתקיים כמיעוט מוגן (אהלא-דימה), לנהל את ענייני קהילתו בכוחות עצמו ולשלם ג'זיה- מס גולגולת. כל עוד יכבדו הקהילות הלא-מוסלמיות את הרוב המוסלמי ויכירו בריבונות של המדינה המוסלמית, הן זכאיות ליחס של כבוד, חמלה ו[[סובלנות]] דתית. על פי הגישה הזאת כל המוסלמים הם שווי ערך, ולא משנה מהו מוצאם האתני ומהי השתייכותם הלאומית או מהי תרבותם. משום כך המוסלמים שאינם ערבים - הכורדים (בעיראק ובסוריה), הברברים והשחורים (במאוריטניה ובסודן) - אינם נחשבים מיעוטים. קבוצות מוסלמיות לא ערביות אלה מונות יותר מ-20 מיליון בני אדם. מובן שמוסלמים שאינם  ערבים מקבלים בברכה את הסדר המדיני שמקורו בחזון האסלאמי, ומי שאינו מוסלמי מרגיש בעולם הערבי מאוים ומנוכר{{הערה|{{צ-ספר|שם=המזרח התיכון בפתח המאה ה-21|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית ישראל. משרד החינוך|שנת הוצאה=תשס"ג - 2003|עמ=59|קישור=http://school.kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=103475239#58.9421.6.default|שפה=עברית}}}}.
 
== אסלאמיזם מודרני ==
אף שמרבית התפתחויותיו הפוליטיות והפילוסופיות אירעו בחלקה הראשון של המאה העשרים, רק ב[[שנות השמונים]] נעשה האסלאמיזם פעיל בזירה הבינלאומית, כאשר הכרה רחבה כתופעה פוליטית קיבל רק ב[[שנות התשעים]].
 
ישנה מחלוקת בדבר הסיבות לעלייתו של האסלאמיזם בתקופה זו. האידאולוגיות שרווחו ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] מאז זכה לעצמאות - ה[[בעת' (סוריה)|בעת'יזם]], ה[[סוציאליזם ערבי|סוציאליזם הערבי]] וה[[פאן ערביות|לאומיות הערבית]] - הגיעו בשנות השמונים ל[[פשיטת רגל]] כלכלית ופוליטית, במובן זה שלא הצליחו לקצור את הפירות שהבטיחו. לקראת סוף העשור איבדה גם הגרסה ה[[שיעה|שיעית]] של האסלאם הפוליטי מהמשיכה שלה בעקבות [[מלחמת איראן–עיראק]]. אסלאמיסטים רבים נלחמו במשותף נגד ה[[ברית המועצות|סובייטים]] באפגניסטן, אשר נתפסו ככוח פלישה זר ו[[אתאיזם|אתאיסט]], ולכן זכו למימון משמעותי מצד [[ארצות הברית]].
 
לטענת ה[[מזרחנות|מזרחן]] [[ז'יל קפל]], החשיבות המרכזית לה זכה האסלאמיזם בשנות התשעים נבעה מ[[מלחמת המפרץ]] הראשונה. לפני [[1990]] האסלאם הפוליטי המאורגן נתפס לרוב כמשויך עם [[ערב הסעודית]], מדינה שנוסדה על יסודות ה[[והאביה|ווהאביזם]] ושיתפה פעולה עם קבוצות אסלאמיסטיות במצרים וב[[אפגניסטן]]. לדעת [[עמנואל סיוון]] ו[[סקוט אפלבי]], בתנועות פונדמנטליסטיות בעת החדשה יש נטייה ברורה לייחס [[אלטעות]] למנהיגים דתיים, בניסוחים גורפים או מסויגים.
 
משטר האייתולות השיעים ב[[איראן]] טען זה שנים, ועודנו טוען, כי ערב הסעודית היא למעשה מדינה כופרת, בובה מערבית המקיימת גרסה מושחתת של האסלאם. במהלך שנות השמונים ההאשמות הללו לא זכו לתהודה רבה, בעיקר משום מקורן השיעי. ואולם קפל טוען כי כאשר [[סדאם חוסיין]] שקד על גיוס תמיכתן של בנות בריתו לשעבר מתקופת המלחמה באיראן, סירב לפנות לערב הסעודית באמצו את הטענה האסלאמיסטית לפיה ערב הסעודית בגדה בתפקידה להגן על האתרים המקודשים לאסלאם. קפל מציין שסדאם עשה זאת בעיקר כדי לגייס את תמיכתם של אסלאמיסטים ברחבי העולם המוסלמי. כמה מהקבוצות האסלאמיסטיות נותרו נאמנות לערב הסעודית, אולם אחרות, ביניהן פלגים של האחים המוסלמים וה[[מוג'אהדין]] האפגני, תמכו בסדאם. קבוצות רבות נוספות הכריזו על נייטרליות במאבקן זה.
 
לאחר המלחמה ביקשה ערב הסעודית לשקם את מעמדה בקרב החוגים האסלאמיסטים. אסלאמיסטים שסירבו לשכון בחסות המטרייה הסעודית נרדפו, נכלאו או הוגלו, רובם ל[[לונדון]]. אלה שהסכימו זכו לתגמול נאה בדמות הזרמת כספים שוטפת. הכסף הסעודי מימן בתי ספר אסלאמיסטים בכל רחבי העולם המוסלמי, ואף קבוצות אסלאמיסטיות אלימות ב[[בוסניה והרצגובינה|בוסניה]], ב[[חבר המדינות]] וב[[השטחים|שטחים]]. בנות בריתה המערביות של הממלכה, שידעו על הזרמת הכספים, העדיפו להעלים עין שכן ידעו שהדבר נועד לשפר את סיכויי ההישרדות של בת בריתם המרכזית, במה שנתפס כחשוב יותר מהתעצמותן הכלכלית של התנועות האסלאמיסטיות.
 
בשנות התשעים פרצו סכסוכים אסלאמיסטים רבים באזורים כגון [[אלג'יריה]], [[השטחים]], [[סודאן]] ו[[ניגריה]]. ב-[[1995]] סדרת פיגועי טרור התרחשה נגד [[צרפת]]. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה עלייתו לשלטון של משטר ה[[טליבאן]] ב[[אפגניסטן]] בשנת [[1996]]. משטר הטליבאן אפשר לקבוצות אסלאמיסטיות אנטי-סעודיות ואנטי-מערביות לשהות בשטחו. בין פעילי הקבוצות הללו היה [[אוסאמה בן לאדן]], איל הון סעודי אשר הושפע מהתורה הוואהביסטית כמו גם מכתבי [[סייד קוטב]], אשר איחד כוחותיו עם הג'יהאד הפלסטיני המצרי בהנהגתו של [[אימן א-זוואהרי]] במה שהוביל ליצירתו של ארגון הטרור הבינלאומי [[אל-קאעידה]].
 
מאמץ ניכר הוקדש למאבק במערב ולפגיעה במטרות מערביות, לרבות [[ארצות הברית]]. ארצות הברית היא מוקד לשנאה אסלאמיסטית על שום היותה "מפעל" לרעיונות מודרניים המאיימים, כביכול, על החברות המוסלמיות, אך גם בשל תוקפנותה נגד מוסלמים באפגניסטן ובעיראק, נוכחות צבאה על אדמת [[כווית]], [[קטר (מדינה)|קטר]] וערב הסעודית ותמיכתה ב[[ישראל]] ובמשטרים ערבים מתונים. קבוצות אסלאמיסטיות אחרות - כגון [[חמאס]] ו[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני]] - ריכזו את עיקר פעילותן נגד ישראל. כמעט כל הקבוצות האסלאמיסטיות אינן מכירות במדינה זו ומבקשות את השמדתה במסגרת [[ג'יהאד]] הגנתי, המחייב כל מוסלמי להגן על אדמות מוסלמיות שנכבשו על ידי כופר זר. לטענתו של [[אוסאמה בן לאדן]], הסבור כי קיימת ברית יהודית-אמריקנית נגד האסלאם, השמדת ישראל הנה הכרחית לנוכח הסכסוך ההיסטורי בין המוסלמים והיהודים.
 
קיימת מחלוקת באשר למידת השפעתן הנוכחית של התנועות האסלאמיסטיות. ישנם חוקרים הטוענים כי אסלאמיזם היא תנועת שוליים הנמצאת בשלבי גסיסה, וזאת לנוכח כישלונם של ה[[משטר]]ים האסלאמיסטים ב[[סודאן]], [[איראן]], [[ערב הסעודית]] ו[[אפגניסטן]] לשפר באופן משמעותי את חייהם של ההמונים המוסלמים, יחד עם כניסה הולכת וגוברת של [[תרבות האינטרנט]], [[רשת חברתית מקוונת|הרשתות החברתיות המקוונות]] ו[[התרבות המערבית]] אליה צעירים מוסלמים רבים נחשפים בשנים האחרונות ובעקבות זה מאמצים תפיסות השאופות לשלב את האסלאם עם ערכים דמוקרטיים. עם זאת, אחרים כדוגמת [[אחמד ראשיד]] חשים כי האסלאמיסטים עדיין זוכים לתמיכה ניכרת בעולם המוסלמי ומדגישים את העובדה שהאסלאמיסטים בפקיסטן ובמצרים - שתיים מהמדינות המוסלמיות החשובות ביותר - זוכים לשיעורי תמיכה בני 10 עד 30 אחוזים בסקרי דעת הקהל. על פי תת-אלוף (במיל) [[יוסי קופרווסר]], לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, האסלאם הקיצוני מתחלק לשני חלקים: אלו שסבורים שהגיעה השעה לצאת חזית למלחמה כנגד המערב כיוון שמצד אחד הוא מהווה איום כל כך גדול על האסלאם ומצד שני הוא כל כך נחלש כך שלא יוכל לפגוע בחזרה (בין 5% ל-10% מכלל המוסלמים), ואלו הסבורים שהמערב עדיין חזק ועדיין לא הגיעה השעה להתעמת איתו כיוון שהוא יוכל להכות חזק בחזרה (כ-30% מכלל המוסלמים){{הערה|1=[http://player.glz.co.il/Player.aspx?FixedPoster=true&FixedPosterName=GLZAOD.jpg&ClipID=151121-20&Type=aod&Width=300&Height=200 פגישה אישית עם טלי ליפקין שחק],דקה 6:45, גלי צה"ל, 21 נובמבר 2015}}.
 
כיוון אחר אימצו האסלאמיסטים ב[[טורקיה]]. התנועה האסלאמיסטית הטורקית התפצלה לענף מסורתי ולענף רפורמיסטי ב-[[2001]]. הרפורמיסטים יצרו את [[מפלגת הצדק והפיתוח]], מפלגה אסלאמיסטית מתונה אשר זכתה לרוב בבחירות לפרלמנט הטורקי ב-[[2002]] וכמפלגת השלטון במדינה היא פועלת לאיזון בין הערכים האסלאמיים לבין דרישותיה של מערכת פוליטית חילונית ודמוקרטית. אחדים במפלגה זו רואים במפלגות ה[[נצרות|נוצריות]] [[דמוקרטיה|דמוקרטיות]] ב[[מערב אירופה]] מודל לחיקוי, במה שגרם לרבים לתהות בדבר היותה של המפלגה תנועה אסלאמיסטית אמיתית.
 
בעשורים הראשונים של [[המאה ה-21]] עלה כוחם של האסלאמיסטים. ב[[טורקיה]], [[רג'פ טאיפ ארדואן]] הוביל את [[מפלגת הצדק והפיתוח]] לעלייה לשלטון, והחל לממש בטורקיה מדיניות אסלאמיסטית, שכללה בין השאר עימות דיפלומטי עם [[ישראל|מדינת ישראל]] ונקיטת קו פחות פרו-מערבי ויותר פרו-אסלאמי. מוקדי הכוח אופוזיציוניים ב[[צבא טורקיה]] החילוני פוררו, וחירויות האזרח בטורקיה נפגעו. ב-[[2012]] עלו [[האחים המוסלמים]] לשלטון ב[[מצרים]], אחרי [[ההפיכה במצרים (2011)]] והדחתו של [[חוסני מובארכ]]. בבחירות לפרלמנט הפכה [[מפלגת החופש והצדק]] למפלגה הגדולה, ואילו בבחירות לנשיאות זכה [[מוחמד מורסי]], המועמד מטעם האחים המוסלמים.
 
== תנועות אסלאמיסטיות מרכזיות==
*בינלאומי - [[האחים המוסלמים]] (קבוצות ארציות), ארגון [[אל-קאעידה]], [[המדינה האסלאמית]] (דאעש)
*[[אפגניסטן]] - [[טליבאן]]
*[[אלג'יריה]] - [[חזית הגאולה האסלאמית]], [[אל-קאעידה במגרב האסלאמי|התנועה הסלפית להטפה ולקרב]] (GSPC), [[הקבוצה האסלאמית החמושה]] (GIA)
*[[מצרים]] - [[גמעת אסלאמיה]], [[הג'יהאד האסלאמי המצרי]], [[תכפיר ואל היג'רה]]
*[[מרוקו]] - [[הארגון האסלאמי לוחמני מרוקאי]]
*[[לבנון]] - [[חזבאללה]]
*[[עיראק]]-[[כורדיסטן]] - [[ג'מעת אל תוחיד ואל ג'יהאד]], [[התנועה האסלאמית בכורדיסטן]]
*[[ישראל]] - [[התנועה האסלאמית בישראל]]
*[[הרשות הפלסטינית]] - [[חמאס]], [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני]]
*[[מרכז אסיה]] - [[חיזב את-תחריר]] [[התנועה האסלאמית במרכז אסיה]]
*[[דרום אסיה]] - [[אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה]]
*[[איראן]] - ה"מטה להנצחת זכר השהידים של התנועה האסלאמית העולמית."
 
==ראו גם==
* [[אסלאם קיצוני]]
* [[טרור אסלאמי]]
* [[ג'יהאד]]
* [[מוג'אהדין]]
* [[הג'יהאד הסלפי]]
* [[איסלמו-פשיזם]]
* [[מערבנות]]
47,121

עריכות