טיפול בהלם – הבדלי גרסאות

* טיפול בהלם [[אינסולין]] כרוך בהזרקת כמות גדולה של אינסולין לחולה, דבר הגורם לפרכוסים ול[[תרדמת]] כתוצאה מ[[היפוגליקמיה]] במוח. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר הפולני מנפרד סקל (1900–1957) בשנת 1933. הליך זה היה בשימוש עד לשנות החמישים כטיפול בדיכאון ובפסיכוזה. אולם, תרדמת אינסולין עלולה להיות בלתי הפיכה ובשנת 1939 דווח על 1.3% של מקרי תמותה בעקבות תרדמת בלתי הפיכה לאחר שימוש באינסולין.{{הערה|1=Board of Control for England & Wales (1939) The Twenty-fifth Annual Report of the Board of Control 1938 (London: HMSO)|שמאלכיוון=כןשמאל}}

* טיפול הלם ב[[מטרזול]], סם הגורם לפרכוסים במהירות רבה. הטיפול התגלה על ידי הרופא והחוקר ההונגרי לדיסלס י. פון מדונה (1896–1964) בשנת 1934. זמן קצר אחר כך הועדף טיפול בנזעי חשמל על פני טיפול זה כיוון שסם זה עורר תופעות לוואי רבות וקשיים בבקרת החולה. עוצמת הפרכוסים שנגרמו הייתה לעיתים כה רבה עד שנגרמו לחולים שברים ב[[חוליה (אנטומיה)|חוליות עמוד השדרה]], במיוחד אצל אלה אשר סבלו כבר ממחסור ב[[ויטמין D|וויטמין D]] בגלל תזונה לקויה בבתי חולים פסיכיאטריים.{{הערה|1= McCrae, N. (2006) ‘A violent thunderstorm’: Cardiazol treatment in British mental hospitals. History of Psychiatry 17: 67–90.|שמאלכיוון=כןשמאל}}