נטל ההוכחה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת פרק קישורים חיצוניים + תבנית:בריטניקה (בערכים בהם אין קישורים חיצוניים) (תג)
מ שימוש מושכל בפרמטרים ימין ושמאל בתבנית:הערה (תג)
שורה 65:
ולענייננו, 'נטל ההוכחה' במשפט פלילי רובץ על המאשימה לכל אורך המשפט, והיא אינה מתפרקת מחובותיה הכרוכות בו - 'חובת השכנוע' ו'חובת הבאת הראיות' - אלא בתום המשפט, וזאת אך ורק בפסק דין חלוט המרשיע את הנאשם. על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את בית המשפט באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.
 
באשר לשאלה מה נחשב לעמידה בנטל השכנוע של המאשימה, דורון מנשה ואיל גרונר הציעו את אסטרטגיית ההכרעה המצומצמת לפיה על מנת שהמאשימה תעמוד בנטל השכנוע עליה להפריך את השערת החפות של הנאשם כך שהשערת החפות של הנאשם תיחסם בלפחות מאחד מארבעת החסמים הבאים: החסם השיטתי (לפיו אין לקבל השערת חפות שהכללתה בכל מקרה דומה לא תאפשר אכיפה יעילה של המשפט הפלילי), חסם הסתברותי (לפיו אין לקבל השערת חפות לפיה ההסתברות לחפות כה נמוכה כך שניתן להתעלם ממנה לצרכים מעשיים), חסם טבעי (לפיו אין לקבל השערת חפות התנגשת עם הטבע המוכר לנו לפי גוף הידע המדעי) וחסם פרוצדורלי (לפיו אין לקבל השערת חפות המצריכה בירור שיצריך משאבים שלא ניתן לעמוד בהם או שמתקיים חופש הכרעה דמוקרטי שלא לעמוד בהם).{{הערה|דורון מנשה, איל גרונר, מהות הספק הסביר (הוצאת נבו, 2017) }}
 
גם לאחר שהמדינה עומדת ב'חובה להוכיח' את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, לא סר חינה של חזקת החפות מפשע העומדת לנאשם, והמאשימה לא מתפרקת מ'נטל השכנוע' הרובץ עליה, וזאת עד תום המשפט. בשלב הביניים - שהמדינה הוכיחה לכאורה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם - עוברת לנאשם 'חובת ההוכחה' בלבד, להוכיח את גרסתו. להבדיל מהמאשימה, אין הנאשם נושא ב'חובה להוכיח' את טענותיו מעבר לספק סביר, ודי לו, שיעמוד באמת המידה שבמשפט אזרחי, קרי שיוכיח כי גרסתו מסתברת יותר, וזאת על ידי מתן הסבר ברור ורציונלי למעשהו, שלא דבק בו פליליות, על מנת לעורר את ה"ספק הסביר", שדי בו כדי לזכותו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בפרשת פודמסקי:
שורה 71:
 
==מידת ההוכחה במשפט האזרחי העונשי==
המשפט האזרחי העונשי משלב מאפיינים של המשפט האזרחי עם מאפיינים של המשפט הפלילי.{{הערה|[[קנת מן]], [https://www.nevo.co.il/books/כתבי%20עת/כתבי%20עת/עיוני%20משפט/כרך%20טז/iyunei-mishpat-16-2-243.pdf סנקציות אזרחיות־עונשיות], [[עיוני משפט]] ט"ז, חוברת 2, אוקטובר 1991, עמ' 243–261}} לאור האופי המעין־פלילי של הסעד המשפטי, נהוג להציב אמת מידה להוכחה הגבוהה ממאזן ההסתברויות, אך היות שבכל זאת מדובר בדיון אזרחי, לא נהוג להציב אמת מידה להוכחה מעבר לספק סביר. אמת המידה המקובלת במשפט האזרחי העונשי היא בראיות ברורות ומשכנעות {{אנג|Burden of proof (law)#Clear and convincing evidence|Clear and convincing evidence}}.{{הערה|Kenneth Mann, [https://digitalcommons.law.yale.edu/ylj/vol101/iss8/4/ Punitive Civil Sanctions: The Middleground Between Criminal and Civil Law], Yale Law Journal, Vol. 101, Issue 8, June 1992, pp. 1795–1873, at p. 1860|שמאלכיוון=כןשמאל}} בשאלת קיומה במשפט הישראלי של אמת מידת ביניים להוכחה, נחלקו השופטים בך וברק. בכפוף לסייגים שהציב, סבר השופט בך שקיימת אמת מידה אמצעית להוכחת טענות המטילות סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית רצינית שיש עמה קלון. לעומתו, סבר השופט ברק שיש להימנע מיצירת אמת מידה שלישית אלא שיש להתאים, לפי מהותה וחומרתה של הטענה המשפטית, את כמות הראיות הנדרשת כדי לספק את אמות המידה המוכרות.{{הערה|[https://www.nevo.co.il/psika_word/elyon/PADI-N-1-589-L.pdf ע"א 475/81] '''זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ''', ניתן ב-26 בפברואר 1986. פ"ד כרך מ', חלק ראשון, עמ' 589–606}}
 
{{פורטל|'''לערכים, תחומים ומושגים נוספים ראו [[פורטל:חוק ומשפט|פורטל חוק ומשפט]].'''}}