מגילת אסתר – הבדלי גרסאות

"אחר הדברים האלה", מגדל המלך אחשוורוש את [[המן]] האגגי מעל כל השרים. כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים להמן, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". עבדי המלך ממהרים להלשין להמן על כך שמרדכי לא כורע ומשתחווה לו מכיוון שהוא [[יהודי]], לדבריו. המן מתמלא חמה, ומחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור, הוא [[גורל]], ונבחר יום [[יגי"ג באדר]]. המן מבטיח למלך כי תמורת השמדת היהודים יתמלא אוצרו ב"עשרת אלפים כיכר כסף" (סכום עצום בכל קנה מידה), והמלך מתרצה, מעביר את [[טבעת]]ו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית.

באותו יום נותן המלך לאסתר את בית המן, ומקרב את מרדכי (אשר נודעת לו קרבתו לאסתר), ואף נותן לו את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שנשלחו, ואולם המלך אומר שאין באפשרותו לבטל את החוקים הקיימים, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אך מציע במקום זאת לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים ב[[כגכ"ג סיוןבסיון]], יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.

בהגיע היום אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". היהודים נקהלים והורגים באויביהם, ובי"ג באדר הורגים בשושן הבירה חמש מאות איש ואת [[עשרת בני המן]], ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום ([[ידי"ד באדר]]) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".

היהודים "היושבים בערי הפרזות" חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בטב[[ט"ו באדר|ט"ו]], שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, [[משלוח מנות]] איש לרעהו, ו[[מתנות לאביונים]]. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.

השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם [[חשיארש הראשון|חְשְׁיָרְשָׁ הראשון]] (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי ל[[כורש]] מייסד [[הממלכה הפרסית]]. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם ב[[מצרים]] ודיכא מרד של ה[[בבל|בבלים]] בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל [[אל]]. כך, למשל, ציווה להלקות את [[הים האגאי]] בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות [[ארכיאולוגיה|ארכיאולוגיות]] בעיר ה[[שומר|שומרית]] בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: [[ארתחשסתא]] [[יוונית]]: artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.