המשבר האימפריאלי בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

המאה השלישית לספירה ב[[ארץ ישראל]] ([[פרובינקיה סוריה-פלשתינה]] של [[האימפריה הרומית]] דאז) עמדה בסימן משבר כלכלי, פוליטי, חברתי ותרבותי, כחלק בלתי נפרד מהמשברמ[[משבר המאה ה-3|המשבר האימפריאלי שפקד את האימפריה הרומית]] בין השנים [[235]]{{כ}}-[[284]].

בשנות השישים והשבעים של המאה השלישית לספירה נכבש האזור על ידי ממלכת [[תדמור (עיר)|תדמור]] (פלמירה). תדמור, העיר ממוצא שמי, שקמה על נווה [[נווה מדבר]] בנתיב השיירות בין [[סוריא|סוריה]] למסופוטמיה, התעשרה והתחזקה ברבות השנים. בשנת [[257]] לספירה ירש [[ספטימיוס אודיינאתוס]] {{אנ|Odaenathus}} השני את השלטון בתדמור, וזכה באותות כבוד ובתארים מן הרומאים, שהבינו את תרומתו הצפויה מול הפרסים, האויבים המיתולוגיים של הרומאים. אודיינאתוס הנחיל מפלה עזה לפרסים, ובזכות זאת העניק לו הקיסר הרומי גליאנוס את התואר dux ומינה אותו כמפקד עליון של כל הכוחות הרומיים במזרח הקיסרות. באופן זה ביקש גליאנוס לשמור, ולו למראית עין, על שלימות הקיסרות ואף קיווה כי אודיינאתוס יסייע לו מול טוענים לכתר הקיסרות במזרח. סופו של דבר הפך מלך תדמור למושל על כל מזרח האימפריה הרומית, ובכללה על הפרובינקיה פלאייסטינה. הוא קיבל מגליאנוס את התואר אימפראטור (קיסר) והיה לשותפו במעמד השלטון. אודיינאתוס נרצח בשנת [[267]] והשלטון עבר לאשתו זינוביה ולבנו ואבאלאת. בידי זינוביה עלה אפילו להרחיב את תחום ממלכתה על אסיה הקטנה ומצרים. בשנת [[271]] השתלט הקיסר אורליאנוס על תדמור ושם קץ לשלטונה של זינוביה.

מאז החורבןה[[חורבן בית המקדש השני|חורבן בית שני]] (בשנת [[70]] לספירה) ואילך נוצר תהליך היסטורי מעניין בחברה היהודאית, ועיקרו-עניינו, התחזקות מעמד החכמים, חברי הסנהדרין. החורבן יצר מין קונסטלציה חדשה של העדר מקדש, ועמו – שקיעת מעמד הכהונה, ושל שקיעה נשיאותית זמנית כתוצאה מתמיכת הנשיאות ([[רבן שמעון בן גמליאל הזקן]] שב[[ירושלים]]) במרידה האנטי-רומית. מלאחר החורבן אפוא נחלשים מעמדו האישי של הנשיא ובית הנשיאות בכלל ומתחזק ממילא מעמד החכמים, חברי הסנהדרין. תהליך זה קורה גם בעקבות יוזמתו של [[רבן יוחנן בן זכאי]] לכונן את המרכז החדש ביבנה. הוא אמנם פועל כנשיא (אם כי לא מבית הנשיאות המסורתי-מיתולוגי), אך לא נתפש ככזה על ידי הרומאים, ושמא גם על ידי העם.

===סנהדרין, כן או לא?===