עוולת גרם הפרת חוזה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
2avis (שיחה | תרומות)
2avis (שיחה | תרומות)
שורה 60:
 
====הפרתו של החוזה====
היסוד השני הנדרש הוא קיומה של הפרה המהווה "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה" (לפי סעיף 1 לחוק החוזים (תרופות)). על מנת לקבוע כי מתקיימת הפרה יש לבחון את מכלול התניות בחוזה. במידה וקיים פער בין התניות שנקבעו ובין קיומם בפועל- מתקיימת הפרה. חוק החוזים מבדיל בין הפרה יסודית שנובעת מאי קיומה של תנייה מהותית בחוזה, לבין הפרה שאינה יסודית. בעבר נדרשה הפרה יסודית למימושה של העוולה, אולם כיום סיווג זה איננו רלוונטי וניתן להסתפק בקיומה של הפרה שאינה יסודית. <br /> <br />
*'''[[חוזה#הפרה צפויה|הפרה צפויה]]''' - סעיף 17 לחוק החוזים ([http://www.tourism-law.co.il/reme.htm תרופות]) מרחיב את מימד הזמן של ההפרה ומאפשר לצד לחוזה לתבוע תרופות גם בגין הפרה שטרם בוצעה, במידה והצד המפר גילה שאינו עומד לקיים את החוזה או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או יירצה לקיימו. גם סוג זה של הפרה נכלל תחת דרישתו של היסוד ובמידה והגורם להפרה הצפויה היה צד שלישי, ניתן יהיה לתובעו בעוולת גרם הפרת חוזה. דוגמא לסוג זה של הפרה הינה מקרה בו שני צדדים חתמו על חוזה מכר של נכס, שיעבור לקונה בתאריך מסוים. המוכר מחליט לבצע חוזה מכר נוסף ומעביר את הנכס לקונה חדש שידע על קיומו של החוזה הראשון. מקרה זה מהווה דוגמא מובהקת להפרה צפויה מכיוון שהמוכר לא יוכל להעביר את הנכס לקונה הראשון בתאריך שסוכם, שכן הנכס אינו בידו. הקונה הראשון יוכל לתבוע את המוכר בגין הפרת חוזה גם מבלי לחכות לתאריך בו אמור הנכס לעבור לידיו. כך גם בנוגע לתביעת הקונה השני שגרם להפרת החוזה. למרות החלתה של העוולה על הפרה צפויה, יש להיזהר בקביעה כי הפרה עתידית אכן עומדת להתרחש. בפס"ד ליבוביץ, קובע [[מאיר שמגר|השופט שמגר]] שחשש או השערה גרידא לגרימתה של הפרה בעתיד אינם מספיקים על מנת לבסס יסוד זה של העוולה. <br />
*'''הפרת חוזה שבו תניות פטור''' - ישנם מצבים בהם צופים הצדדים לחוזה בעיות מסוימות בביצועו ולכן קובעים מלכתחילה פטור מפני סעדים במידה ובעיות אלו אכן יתממשו ויגרמו להפרת החוזה. פס"ד חסיד נגד קנופף עוסק בחוזה שכירות בו צפו הצדדים את האפשרות כי השוכר הקודם לא יפנה את המושכר בתאריך שנקבע ולכן קבעו תנית פטור במקרה והחוזה יופר מסיבה זו. חששם של הצדדים התממש, והשוכר הקודם לא פינה את המושכר בזמן שנקבע. השוכר החדש שלא יכול היה לקבל סעדים מהמשכיר עקב תנית הפטור, תבע את השוכר הקודם בגין גרם הפרת חוזה. השוכר הקודם ניסה להתגונן בטענה כי בחוזה השכירות החדש קיים פטור מסעדים במידה והשוכר הקודם מאחר לפנות את הנכס. למרות שטענתו התקבלה ב[[בתי המשפט בישראל#בית משפט מחוזי|בית המשפט המחוזי]], [[בית המשפט העליון]] הפך את ההחלטה וקבע כי תנית הפטור תקפה רק בין הצדדים לחוזה וצד זר שגרם להפרה אינו יכול להסתמך עליה. ביהמ"ש הדגיש שהפטור אותו קבעו הצדדים הינו פטור מסעדים, ואילו ההפרה עצמה עדיין קיימת. לכן, יכול הצד הנפגע לתבוע את אותו צד זר שגרם להפרה בגין עוולת גרם הפרת חוזה. <br /> <br />