הבדלים בין גרסאות בדף "התקפת האצ"ל על יפו"

←‏כניעת יפו: פירוט נוסף על בריחת התושבים לפי אותו מקור (המערכה על יפו בתש"ח, עמ’ 134). הייתה כבר בריחה משמעותית עוד לפני המבצעים
(הבריחה: התאמת הפתיח התוכן הערך)
(←‏כניעת יפו: פירוט נוסף על בריחת התושבים לפי אותו מקור (המערכה על יפו בתש"ח, עמ’ 134). הייתה כבר בריחה משמעותית עוד לפני המבצעים)
[[קובץ:לאחר חתימה הסכם הכניעה של העיר יפו.jpg|250px|ממוזער|שמאל|ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13.5.1948) יום לפני הכרזת המדינה, נחתם בבית מספר 1 בשדרות ח"ן בתל אביב הסכם הכניעה של העיר יפו. במדים, [[צבי אורבך]] ממפקדי ההגנה]]
[[קובץ:Etzel (Irgun) Museum inTel-Aviv.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מוזיאון אצ"ל בתש"ח - "בית גידי", על חוף הים]]
אוכלוסייה החלה לברוח מיפו עוד בחודשים הקודמים. עד ראשית אפריל ברחו כמעט 30,000 תושבים. בחודש אפריל גבר קצב הבריחה ועוד 15,000 ברחו במהלך החודש לפני פרוץ הקרבות. הקרבות בסוף אפריל האיצו אף יותר את קצב הבריחה: לאחר כיבוש מנשיה ומבצע חמץ נותרו ביפו כ־15כ־14,000 תושבים ובזמן כניעתה נותרו בה רק כ־3,000 תושבים (לעומת כ־73,000 בתחילת דצמבר 1947). רוב האוכלוסייה, ובכלל זאת, ראש העיר וחברי "הוועדה הלאומית" ברחו. בעיר לא היה חשמל ואספקת המים נפגעה קשה. כל המוסדות הציבוריים היו משותקים, ובעיר השתוללו כנופיות שוד ורצח.{{הערה|שם=ימיה האחרונים|[[#המערכה על יפו בתשח|המערכה על יפו בתש״ח]], עמ’ 131–138}} נציגי הערבים הנשארים, פנו בתזכירים למוסדות בינלאומיים שונים, לשלטונות הבריטיים, לנציגויות וקונסוליות, וכללו בפניותיהם בקשות לפירוז העיר ופיקוח בינלאומי, אבל כל זה לא הועיל.
 
ב-[[12 במאי]] [[1948]] הודיעו נציגי הערבים למפקדת ההגנה של אזור תל אביב על נכונותם למשא ומתן על כניעת העיר. לאחר משא ומתן מייגע נחתם הסכם הכניעה ב-[[13 במאי]] 1948.