נחום וייספיש – הבדלי גרסאות

 

==== החיים בשפיה ====

 

ערב מלחמת העולם הראשונה התארגנה משלחת רבנים ירושלמיים בראשות הרב קוק והרב זוננפלד לבנות גשר אידיאולוגי בינם לבין בני מושבות הבילויי"ם. כאשר הגיעו לשפיה הם התקבלו בכבוד רב על ידי בני המושבה. באחד מעיתוני התקופה מתואר האירוע: <blockquote>"קבלת הפנים הייתה חמה ונלהבת. עוד בטרם נכנסה העגלה למושבה כבר עמדו בני המקום וציפו לה. הילדים היו מלובשים בבגדי חג והחזיקו בידיהם זרי פרחים. לפתע הבחינו הרבנים בתופעה מוזרה. מול העגלה צעדה קבוצת איכרים כשבידיהם כיכרות לחם וצרורות מלח, וביניהם אחד בעל קומה ואדום זקן, כשהוא לבוש ב"קפטן" )קפוטה( ירושלמי מוזהב ולראשו שטריימל גדול. "חובש שטריימל בשפיה?" פרצה קריאת תימהון מהרבנים. זה ר' נחום דוד'ס (של דוד בהר"ן) והוא גר כאן קרוב לעשר שנים - איכר מבני ירושלים, תלמיד חכם וחובש שטריימל לראשו – צריכים לברך עליו שהחיינו."<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/library/reading_corner/pages/journey_of_the_rabbis.aspx|הכותב=|כותרת=המסע של הרב קוק לקירוב לבבות בארץ ישראל|אתר=web.nli.org.il|עמודים=|תאריך=|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2020-11-21|ציטוט=מבט מזכרון יעקב אל שפיה, העיירה הסמוכה שגם בה ביקרו הרבנים. שנה לא ידועה (תמונה).}}</ref></blockquote>

 

30 שנים חי נחום וייספיש בשפיה ובזכרון יעקב והיה דמות יוצאת דופן בחיי המושבות בארץ: בן ישיבה מירושלים, העובד גם את אדמתו ומעורה בחיי המושבה. ביתו היה פתוח לכל והכנסת האורחים שלו הייתה מן המפורסמות. בביתו התארחו איכרים, פועלים, חלוצי [[העלייה השנייה]], חברי ההגנה וערביי הסביבה. כולם אהבו וכיבדו אותו . לאחר שנחרב בית הכנסת בשפיה, שימש ביתו גם כבית כנסת לתושבי המושבה. למרות היותו איכר, לא שינה נחום את לבושו הדתי-מסורתי.

 

בימי מאורעות הדמים תרצ"ו - תרצ"ט ביום ד' בתמוז תרצ"ח (3.7.1938), יצא נחום השכם בבוקר כדרכו לפוריידיס. על גבול זכרון יעקב התנפלו עליו חמישה ערבים, לא מבני הכפרים בסביבה, ורצחוהו. הוא הובא לקבורה בבית הקברות שעל [[הר הזיתים]] בירושלים. ראשי "היישוב הישן" הירושלמי ליוו אותו למנוחות יחד עם אנשי שפיה וזכרון יעקב ונכבדי הערבים בסביבה. הניח אישה, ארבעה בנים ושבע בנות. פחי החלב, שנשארו זרוקים במקום הירצחו של נחום, לא הוזזו ממקומם במשך שנים מפאת הכבוד והקדושה שייחסו לו ערביי פרדיס. הם היוו כעין מצבה לזכרו.<ref name=":0" /><blockquote>"כשפרצו המאורעות החלו כולם להפציר בו שיחדל ממנהגו לצאת יחידי ובטרם שחר לפוריידיס, שמא יארבו לו וירצחוהו, אבל ר' נחום לא נעתר להפצרות ולא פסק ממנהגו. נסתיימה השבת ור' נחום כהרגלו באשמורת השלישית רתם את עגלתו, העמיס עליה את הכדים והסירים, טען את רובהו ויצא לדרך. בשעת בוקר מוקדמת הבחין אחד האיכרים באחת מפרדותיו של ר' נחום שהיא עושה דרכה למושבה, ועליה הריתמות. האיכרים נזעקו וכעבור זמן קצר נתגלתה גופתו נקובת הכדורים של ר' נחום וייספיש מוטלת על עגלתו. רוצחיו ארבו לו וירו בו בגבו, הם לא העזו לצאת מולו פנים אל פנים..."<ref>{{צ-ספר|מחבר=ש' דגן|שם=מזמארין לזכרון יעקב|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=|שנת הוצאה=1988|עמ=111}}</ref> </blockquote>מותו גרם להתפוררות ההתיישבות בשפיה. רוב משפחות האיכרים עזבו את המשקים ועברו לזיכרון יעקב ולירושלים. במקום נשאר רק המוסד החינוכי<ref name=":1" />.