מוזיקה קלאסית בתקופה המודרנית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שלומית קדם (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
Politheory1983 (שיחה | תרומות) ←פנייה לדרכים חדשות: ירידות שורה, הכפלת ו' |
||
שורה 14:
חידושים ופריצות דרך הופיעו כבר בסוף [[המאה ה-19]], ביצירות פוסט-רומנטיות ו[[אימפרסיוניזם|אימפרסיוניסטיות]], ובמיזוג השפעות מן [[המזרח הרחוק]] במוזיקה המערבית, אך [[המאה העשרים]] הביאה עמה פריצת גדרות מסוימת, כאשר [[ארנולד שנברג|שנברג]], תלמידיו וממשיכי דרכו ניתקו מן ה[[טונאליות]] והחלו לחבר ב[[שיטת שנים-עשר הטונים]]. במאה העשרים שלט פלורליזם קיצוני אבל בהחלט לא התעלמות מכללים ומשיטות כתיבה. האמצעים הרומנטיים שלטו בהרבה מהמוזיקה של המאה העשרים. עם זאת, במוזיקה כמו בשאר האמנויות, נפתח הסכר ודברים שלא עלו קודם על הדעת הותרו: ה[[ציור|ציור המופשט]] ([[וסילי קנדינסקי]]), [[תיאטרון האבסורד]] ([[אז'ן יונסקו]]), ה[[מחול מודרני|מחול המודרני]] ([[מרתה גרהם]]), ה[[פסיכולוגיה]] בהשראת [[זיגמונד פרויד]], הסרטים המדברים המוקדמים, שעשו שימוש במוזיקה לכל אורכם, בהשראת האופרות של [[ריכרד וגנר|וגנר]] ו[[ג'אקומו פוצ'יני|פוצ'יני]] ועוד.
[[קובץ:Spring16 11 (26822095346).jpg|ממוזער|פולחן האביב 16 11 (26822095346)]]
דוגמאות מובהקות לפריצות הדרך החשובות ביותר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו יצירות מופת, ששינו את פני ההיסטוריה של המוזיקה: [[פולחן האביב]] של סטרווינסקי (1913), שיצר שפה הרמונית ותזמורתית ברוטלית: טקס העלאה לקרבן של נערה צעירה לאל האביב בשבט [[רוסי]] פרימיטיבי, כניגוד ל[[בלט]] הרומנטי, הקסום של [[פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי|צ'ייקובסקי]], [[אגם הברבורים]]; הפואמה הכוריאוגרפית {{קישור שפה|אנגלית|Le Noces|"כלולות"}} של סטרווינסקי (1917), על השפעת הרכבי ה[[גאמלן]] הניכרת במוזיקה שלה.
שורה 24 ⟵ 25:
דמות מרכזית במוזיקה של המאה העשרים היה ארנולד שנברג, אשר פיתח בשנות העשרים שיטת [[הלחנה]] חדשה: המערכת ה[[טונאליות|טונאלית]] ששלטה במוזיקה האירופית מאז [[המאה ה-17]] התבססה על היררכיה משוכללת שבין צליל מרכזי לבין יתר צלילי ה[[סולם (מוזיקה)|סולם]]. לעומת זאת, שיטתו של שנברג התבססה על שורות בנות שנים-עשר צלילים שווי ערך ([[השיטה הדודקפונית]]). שנברג, שהיה מורה גדול ואישיות חזקה, זכה בקבוצת מעריצים מסורה ובינלאומית, שהבולטים בהם [[אלבן ברג]] ו[[אנטון וברן]].{{הערה|:[https://www.bl.uk/20th-century-music/articles/the-second-viennese-sch מארק ברי, בריטיש לייבררי/מוזיקה במאה ה-20]}}
יש הרואים ב[[פאול הינדמית]] את המלחין המשמעותי ביותר בתקופתו. יצירותיו המוקדמות נכתבו בניב רומנטי מאוחר ובהמשך חיבר יצירות [[אקספרסיוניזם|אקספרסיוניסטיות]], קרובות יותר בסגנונן לזה של [[שנברג]] המוקדם, לפני שפיתח סגנון רזה יותר, מורכב [[קונטרפונקט]]ית, בשנות ה-20, סגנון שחלק מן המאזינים מצאו (ועדיין מוצאים) קשה להבנה. הוא תואר כנאו-קלאסי, אבל שונה מאוד מיצירות של [[איגור סטרווינסקי]], שהוגדרו באותו מונח, כיון שהוא מסתמך יותר על השפה הקונטרפונקטית של [[באך]] מאשר על הצלילות הקלאסית של מוצרט.
הינדמית, בדומה ל[[קורט וייל]] ו[[ארנסט קרנק]], כתב "גבראוכמוזיק", מוזיקה תועלתית, שנועדה לשמש לתכלית חברתית או פוליטית ובמקרים רבים מיועדת לנגינה על ידי חובבים. ההשראה לתפיסה זו באה מ[[ברטולט ברכט]]. דוגמה לכך היא ה"טראוארמוזיק" (מוזיקה לקבורה), שנכתבה בשנת [[1936]]. הינדמית הכין קונצרט בשביל ה-[[BBC]] כששמע בחדשות על מותו של ג'ורג' החמישי. הוא כתב בחיפזון את היצירה הזאת לויולה סולו ותזמורת מיתרים, לציון האירוע, וביצוע הבכורה היה בו ביום. הינדמית הסתייג לאחר מכן מן המונח Gebrouchmusik בטענה, שזה מונח מטעה.
[[לואיג'י דאלאפיקולה]] קיבל את ההשראה לכתיבתו המוזיקלית מ[[ריכרד וגנר|
יצירותיו עושות שימוש נרחב ב[[סריאליזם]], שאליליו פיתחו ואימצו לשימושם; הוא היה, למעשה, האיטלקי הראשון שכתב בשיטה זו, וראשון התומכים בה באיטליה, והוא פיתח טכניקות סריאליות, שאפשרו כתיבה בסגנון לירי ו[[טונאליות|טונאלי]] יותר. במשך שנות ה-30' התפתח סגנונו מסגנון דיאטוני עם פרצי [[סולם כרומטי|כרומטיות]] להשקפה סריאלית במודע. הוא עבר משימוש בשורות של שנים-עשר טונים בחומר [[מלודיה|מלודי]] לבניית יצירות סריאליות בשלמות. בד בבד עם הסריאליות שאימץ לכתיבתו, לא איבד מעולם את החוש לקו מלודי, הבולט בהיעדרו, לטענת רבים משוללי האסכולה הווינאית השנייה, במוזיקה מודרנית [[דודקפוניה|דודקפונית]]. דאלאפיקולה כתב בשיטת שנים-עשר הטונים באופן עצמאי משנת 1938, בלי קשר עם חברי האסכולה הווינאית השנייה, עד 1942, כאשר יצר קשר עם [[ארנולד שנברג]]. יצירתו החשובה, "שירי בית כלא" הושמעה לראשונה ב[[רומא]] ביום שמוסוליני הכריז מלחמה על [[ארצות הברית]], [[11 בדצמבר]] [[1941]], ונאסרה מיד להשמעה.{{ש}}
Liriche Greche {{כ}} (1942-45), לקול סולו וכלים, היא יצירתו הראשונה הכתובה כל-כולה בסגנון זה של שנים-עשר טונים, והיא חוברה במקביל ליצירתו האחרונה המקורית הדיאטונית לחלוטין, ה[[בלט]] "מרסיה" (1943). העשור הבא הציג עידון בטכניקת הכתיבה שלו והשפעה גדלה והולכת של יצירות וברן.
ה[[מנצח]] [[הרמן שרכן]] הציג בשנת 1950 את יצירתו הראשונה של [[לואיג'י נונו]], "וריאציות קנוניות", ב[[סמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטדט]].{{הערה|[https://darmstadtnyc.wordpress.com/from-darmstadt-70-years-of-n מכון גתה, 70 שנה לסמינר הקיץ למוזיקה חדשה בדרמשטאדט]}} ביצירה זו הסתמך על [[שיטת שנים-עשר הטונים]] של [[ארנולד שנברג]] והיא ציינה את מחויבותו ל[[פאשיזם|אנטי-פאשיזם]].
המחויבות הפוליטית המרשימה של נונו, עם שהציבה אותו לצד בני זמנו בדרמשטדט, כגון [[אנרי פוסר]] ולפניו [[הנס ורנר הנצה]], גם הבדילה אותו מאחרים, בהם [[פייר בולז]] ו[[קרלהיינץ שטוקהאוזן]]. אף על פי כן, בולז ושטוקהאוזן היו אלה, שעמם התייצב נונו בראש תנועת "מוזיקה חדשה" בשנות ה-50'. נונו נרשם כחבר במפלגה ה[[קומוניזם|קומוניסטית]] האיטלקית ב-[[1952]]. (פלאם 1995).
Il canto sospeso מ-56–1955 לקולות סולו, [[מקהלה]] ו[[תזמורת]] היא יצירה, שמקובל לראות בה את אחת מיצירות המופת המרכזיות של שנות ה-50', יד זיכרון לקרבנות הפאשיזם, שמשולבים בה מכתבי פרידה שכתבו אסירים פוליטיים לפני הוצאתם להורג. מבחינה מוזיקלית, יש כאן פריצת דרך מצד נונו, לא רק ב"[ה]איזון המופתי בין קולות לכלי נגינה" (אניבאלדי 1980) אלא גם בכתיבה המוטיבית, הכמו-נקודתית, המפרקת מילים להברות עוברות הלוך ושוב בין קולות ליצירת מצלולים מרחפים, בגוונים משתנים - שאפשר לראות בה שלוחה דמיונית של Klangfarbenmelodie technique של שנברג הקנתה לנונו הכרה בינלאומית והציבה אותו כממשיך לגיטימי ל[[אנטון וברן|וברן]].
| |||