רצועת הביטחון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עמית אבידן (שיחה | תרומות) |
עמית אבידן (שיחה | תרומות) |
||
שורה 264:
הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חזבאללה, [[חסן נסראללה]], נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"[[נאום קורי העכביש]]", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.
לאחר הנסיגה ישב [[חזבאללה]] על הגבול הבינלאומי וברחבי [[דרום לבנון]], המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מ[[איראן]] דרך [[סוריה]] והים ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד ב[[ארטילריה רקטית]] ארוכת-טווח, כדי
לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות חזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר [[חטיפת החיילים בהר דב|חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000]].
שורה 272:
בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון ו[[האיחוד האירופאי]] בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון [[חזבאללה]] שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום באירוע טרור – [[פיגוע מצובה]]. תחילה הכחיש ארגון חזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של חזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות חזבאללה [[וזאני#הטיית מי הווזאני ותגובת ישראל|היטתה את מי הווזאני]], וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי חזבאללה את מקורותיו של [[נחל עיון]]. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.
ארגון חזבאללה ירה גם אש [[נגד מטוסים]], בדרך-כלל לעבר [[מטוס]]י [[חיל האוויר הישראלי]] שביצעו גיחות [[צילום אוויר|צילום]] בשמי לבנון. הפגזים,
זמן קצר לאחר הנסיגה – ב-[[7 באוקטובר]] [[2000]] – [[חטיפת החיילים בהר דב|חטפו והרגו]] אנשי חזבאללה שלושה חיילים ({{יזכור|516067|בני אברהם}}, {{יזכור|516068|עדי אביטן}} ו{{יזכור|516069|עומר סועאד}}) בקו התפר שבין החרמון ל[[הר דב]] (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני [[שבעא]] ומול עמדה של ה[[או"ם]]), ורכשו את [[פרשת טננבוים|החטוף אלחנן טננבוים]] מגורמים עברייניים שחטפו אותו. צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת, אלא נקודתית. בשנת [[2004]] הגיעו ישראל וחזבאללה להסכמה על
תקוותיה של ישראל כי [[החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 1559 של מועצת הביטחון]], שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל חזבאללה) מנשקן וכן [[מהפכת הארזים]] שהביאה לסיום [[הסדר הסורי בלבנון|השליטה הסורית בלבנון]] יביאו לפירוק חזבאללה, נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את [[אמל]] החילונית בהנהגת [[נביה ברי]]) לעמדה נחותה. בזמן מלחמת לבנון השנייה, שני שרים בממשלה הלבנונית של [[פואד סניורה]] היו מזוהים עם מפלגת חזבאללה, ובהם שר התשתיות. לאחר המלחמה, בעקבות התפתחויות פוליטיות שונות, הם עזבו את הממשלה. עם זאת, יש לחזבאללה מבקרים רבים בלבנון בעיקר בשל הקישור שלה עם הכיבוש הסורי ועם פגיעה בחילוניות המדינה הרב-לאומית הזו, שחלק ניכר ממנה אינו מוסלמי.
| |||