דרדנוט (סוג אונייה) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
הרחבה |
||
שורה 3:
בתחילת המאה ה-20 השקיעו האומות השונות בבניית דרדנוטים משאבים עצומים, אולם בפועל התרחש רק קרב אחד בין שני ציי אוניות דרדנוט, [[קרב יוטלנד]]. בקרב זה, שהתרחש ב-[[31 במאי]] [[1916]], לחמו 28 דרדנוטים של [[הצי המלכותי הבריטי]] ב-16 דרדנוטים של [[הצי הקיסרי הגרמני]], אך הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה. המונח "דרדנוט" הלך ונעלם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהשפעת אמנת וושינגטון וגם בגלל העובדה שכל אוניות המערכה שנותרו פעילות לאחר המלחמה היו בעלות אותם מאפיינים ולא נותרה אוניית מערכה שאינה מטיפוס דרדנוט. המונח יכול לתאר גם [[סיירת מערכה|סיירות מערכה]], שגם הן היו תולדה של המהפכה שיצרה אה"מ דרדנוט.
==מקורות==
אוניות המערכה שנבנו בשנים [[1890]] - [[1905]], וכונו במבט לאחור "פרה דרדנוט", היו בעלות סוללה עיקרית בת ארבעה תותחים, בקוטר 12 אינץ' (305 מ"מ), סוללה משנית ובה ששה עד שמונה עשר תותחים מהירי ירי שקוטרם השתנה מ[[סדרה (אונייה)|סדרה]] לסדרה ונע בין 4.7 אינץ'(119 מ"מ) ל-7.5 אינץ' (191 מ"מ). לעיתים נשאה האונייה גם סוללת תותחים שלישונית, שקוטרם נע בין 3 אינץ' (76 מ"מ) ל 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). מספר התותחים וקוטרם היה על פי התפיסה שרווחה באותם ימים, על פיה קרבות ימיים יתנהלו תחילה במרחק מסויים, אך בהמשך הקרב יתקרבו האוניות זו לזו ואז ימלאו התותחים המשניים תפקיד מכריע, כאשר ימטירו על האויב "ברד של אש" הודות לקצב האש המהיר שלהם.
כבר בתחילת המאה ה-20 הועלו רעיונות לאוניית מערכה בעלת סוללה גדולה יותר של תותחים גדולים, במקום חלק או כל החימוש המשני. במהלך [[מלחמת רוסיה–יפן]] בשנים [[1904]] - [[1905]] התנהלו הקרבות הימיים בטווחים גדולים בהרבה מהטווחים שעד אז נחשבו מקובלים. ב[[קרב צושימה]], שהתנהל ב[[27 במאי|27]] - [[28 במאי]] [[1905]] בין [[הצי הקיסרי היפני]] ל[[הצי הקיסרי הרוסי|צי הקיסרי הרוסי]] והסתיים בניצחון מכריע ליפנים, ירו אוניות המערכה זו על זו בטווחים שמעל 6,000 מטר, ובטווחים אלה הושגה ההכרעה, כך שסוללות התותחים המשנית לא באה כלל לידי בביטוי. הסתבר גם שעוצמתם של התותחים הגדולים, שהלכה וגדלה במהירות באותן שנים, גדולה בהרבה מאלה של התותחים המשניים. התותחים החדשים באותה תקופה היו בקוטר 12 אינץ', והיו בעלי יכולת לירות פגז כבד משמעותית מזה שירו תותחים בקוטר 9.2 אינץ' (234 מ"מ) או 10 אינץ'. בקרב צושימה העיד אחד המשקיפים הזרים שכאשר ירו התותחים הגדולים לא נשמעו כלל התותחים המשניים. יתרון נוסף היה בניהול האש: כאשר אוניה יורה מטח פגזים, יש צורך בתצפית כדי לוודא האם הפגזים פגעו במטרה, לפניה או מאחריה, ובהתאם לתקן את זווית הירי. כאשר המטח כולל תותחים ממספר קטרים, קשה להבדיל ביניהם ובקרת האש מתקשה מאד לתת תיקונים נכונים. ישנם היסטוריונים המטילים ספק בתקפותו של מאפיין זה, ראו להלן.
הצעות ממשיות ראשונות לבניית אונייה בעלת תותחים גדולים בלבד עלו כבר ב[[1903]] בכמה מדינות. ב[[1904]] אישר הצי הקיסרי היפני את בנייתה של אוניית המערכה [[סאטסומה]], שעל פי התכנון הראשוני הייתה אמורה להיות בעלת חימוש של שנים עשר תותחים בקוטר 12 אינץ'. עבודת בניית האונייה החלו ב[[1905]]. הצי המלכותי הבריטי החל בתכנון אה"מ דרדנוט בינואר [[1905]], ובאוקטובר של אותה שנה החלה בנייתה בפועל. בנוסף, גם [[צי ארצות הברית]] קיבל במרץ 1905 אישור מ[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס]] לבניית אוניית המערכה [[מישיגן (BB-27)|מישיגן]], שתוכננה עם חימוש של 12 תותחי 12 אינץ'. בניית האונייה החלה בדצמבר 1905.
| |||