פסיכופיזיקה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
החלפות (מסוימ, לעיתים, לחלופין)
שורה 10:
ממצאיהם של ובר ופכנר היוו את אחד הבסיסים להפיכתה של הפסיכולוגיה למדע. ב-[[1879]] הקים אבי הפסיכולוגיה הניסויית, [[וילהלם וונדט]], את המעבדה הראשונה לחקר הפסיכולוגיה ב[[אוניברסיטת לייפציג]]. וונדט, שעסק גם ב[[סטרוקטורליזם (פסיכולוגיה)|סטרוקטורליזם]], חקר כיצד נותנת התודעה משמעות לגירויים השונים שהחושים מעבירים ל[[מוח]]. אחת השיטות בהן בדק את הנושא הייתה ה[[אינטרוספקציה]] (התבוננות פנימה), עליה גם התבסס פכנר ושעמדה בסתירה ל[[ביהביוריזם|גישה הביהביוריסטית]] המתחרה. [[ג'ורג' אליאס מילר]] (1860–1934) אף הוא ייסד מעבדה גדולה לחקר תחום זה, ותרומותיו שעיצבו תחום זה כפי שאנו מכירים אותו כיום, נופלות רק משל פכנר. במהלך [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] החל לתפוס תאוצה [[מודל גירוי-תגובה|מודל הגירוי-תגובה]], החוקר את תהליכי העיבוד וה[[תודעה]] המודעים ושאינם מודעים.{{הערה|Broadbent DE. 1964. Behaviour; Neisser U. 1970. Cognitive psychology.}} בשיטה זו השתמשו [[צ'ארלס פרס]] ותלמידו [[ג'וזף ג'סטרו]], כשניסו לחקור ולאשש מבחינה אמפירית את ממצאיו של פכנר והצליחו לעשות כן כמעט עם כל מסקנותיו. השניים השתמשו במערך מחקר עם מדידות חוזרות ו[[סמיות כפולה]] על מנת לבחון את יכולתם של הנבדקים לזהות שינויים במשקלה של משקולת שהונחה על ידם, בדומה לפכנר, אך באופן מקצועי ו[[מהימנות (שיטות מחקר)|מהימן]] יותר.{{הערה|Charles Sanders Peirce and Joseph Jastrow (1885). [http://psychclassics.yorku.ca/Peirce/small-diffs.htm "On Small Differences in Sensation"]. Memoirs of the National Academy of Sciences. 3: 73–83.}}
 
גם גישות מודרניות לבחינת התפיסה החושית גם הן מודדות את יכולתו של הנבדק להבחין נכונה בקיומו של גירוי או בהבחנה שלו מגירוי אחר - אחת מהשיטות הנפוצות היא [[תאוריית גילוי האותות]], שלוקחת בחשבון גם נטיות אישיות של הנבדק. גישות אלו מתעלמות לרוב מעוצמת התחושה ועוסקות רק בקיומה או היעדרה. הגישה הסובייקטיבית, שעמדתה מתבססת על מחקריו של [[סטנלי סמית' סטיבנס]], עוסקת גם בתחושה גם באופן כמותי. על אף שגם קודמיו עסקו בתפיסת עוצמה, רק סטיבנס ב-1957 המציא את מושג ה"[[סילום]]" או "הערכת עוצמה".{{הערה|Stevens, S. S. (1957). On the psychophysical law. Psychological Review, 64, 153–181.}} סטיבנס מצא כי עבור גירויים מסוימים (דוגמת [[בהירות]]) העלייה בעוצמה הנתפסת דומה לסולם הלוגריתמי שהמציא פכנר. אולם, הוא מצא כי גירויים שונים יכולים להניב גם [[עקומה|עקומות]] מסוג שונה - הוא מצא כי עוצמתו הנתפסת של [[זרם חשמלי]] למשל עולה ב[[פונקציה מעריכית|אופן מעריכי]], כלומר, עלייה דומה בגירויבעוצמת הגירוי מניבה בכל פעם עוצמה נתפסת גדולה יותר. מנגד, הוא גם מצא כי בעבור גירויים מסוימים ישנו [[יחס ליניארי]] כמעט מושלם בין עוצמת הגירוי האמיתית לבין זו הנתפסת, כדוגמת אורך קו המצויר על מסך.{{הערה|שם=Goldstein}} בניגוד לסולם הלוגריתמי של פכנר, סטיבנס המציא את [[חוק החזקה של סטיבנס]], אשר מתאר באופן מעריכי את הקשר שבין עליה בעוצמת הגירוי הפיזי לעליה בעוצמתו הנתפסת. סטיבנס ניסח את חוק החזקה שלו בצורה הבאה:
:<math>p = k I ^a</math> - כאשר p היא התחושה, k הוא קבוע [[יחס ישר|מתכונתי]] ליחידות המדידה בשימוש, I היא העוצמה הפיזית האמיתית של הגירוי, וה[[חזקה (מתמטיקה)|מעריך]] a הוא קבוע בהתאם לאופנות החושית.{{הערה|שם=Goldstein}}