ויקיפדיה

פרנסואה אבו סאלם – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
החלפות (הייתה , אבו , ערפאת, מוסטפא)
שורה 1:
{{בעבודה}}
{{אישיות משחק
|תמונה=[[קובץ:François Abou Salem.jpg|250px|]]
|כיתוב={{תמונה להחלפה}}
}}
'''פרנסואה אבו סאלם''' (בערבית: '''فرانسوا أبو سالم''', בצרפתית: '''François Abou Salem'''{{כ}}, 162 בנובמברבאוקטובר 1951 - 1 באוקטובר 2011) היה שחקן ובמאי, מייסד התיאטרון הפלסטיני [[תיאטרון אל-חכוואתי]] ב[[מזרח ירושלים]].
==ביוגרפיה==
נולד בשם פרנסואה גספאר בעיירה [[פרובן]], שב[[צרפת]], ל[[לורנד גספאר]], שהיה [[כירורג]] ומשורר ולפרנסין שהייתה מעצבת תפאורות צרפתייה [[קתולי]]ת. אביו נולד למשפחה קתולית דוברת [[הונגרית]] ב[[טרנסילבניה]] שברומניה. במהלך [[מלחמת העולם השנייה]] הצטרף לצבא המלכותי ההונגרי {{אנ|Royal Hungarian Army}} שלחם לצד הגרמנים במלחמת העולם השנייה. אחר כך הצטרף לקבוצה של קצינים שביקשה לחותם על חוזה שלום עם ברית המועצות ולא להילחם נגדה. בשל כך נכלא על ידי הגרמנים, ברח ממחנה המעצר והגיע לצרפת, שם עצרו אותו הכוחות האמריקנים על שיתוף פעולה עם הגרמנים (כחייל הונגרי). לאחר המלחמה נשאר בצרפת ולמד רפואה, פגש את אמו של אבו סאלם שהייתה סטודנטית לאמנות. בתום לימודיו לא קיבל אביו רישיון עבודה בצרפת וב-1953 קיבל משרה בבית החולים של בית לחם, ואחר כך כבר היה חלק מצוות ההקמה של [[בית החולים סנט ג'וזף]] בשכונת [[שייח' ג'ראח]] במזרח ירושלים. אבו סאלם גדל ולמד בילדותו במזרח ירושלים ואז קיבל את הכינו "אבו סאלם", את לימודי התיכון עשה בבית הספר הקתולי ג'מהור ב[[ביירות]], לשם נשלח בכדי ללמוד לצורך קבלת תעודת בגרות צרפתית{{הערה|שם=העולם הזה|{{העולם הזה|2378|280383|פראנסואה ראש-גשר: אביו הוא רופא הונגרי בתוניס - אמו היא צרפתיה - הוא גדל במזרחב[[מזרח ירושלים]], נשא יהודיה אמריקאית והקים להקה פלסטינית|53}}{{ש}}{{העולם הזה|2378|280383|המשך הכתבה|54}}{{ש}}{{העולם הזה|2378|280383|המשך הכתבה|55}}}}.
 
בתום לימודיו בקיץ 1967 נסע ל[[פסטיבל אביניון]], פגש את קבוצת [[התיאטרון החי]] מניו יורק והצטרף לסיור ההופעות שלהם בצרפת. אחר כך למד משחק שנה וחצי ב[[שטרסבורג]]., ואחר כלכך הצטרף כשחקן ל-Théâtre du Soleil ב[[פריז]]. ב-[[1970]] חזר למזרח ירושלים, והחלהחל לעבוד כשחקן ובמאי והקים את להקת התיאטרון "אל-בלאלין" (הבלונים) שבשנת [[1977]] שימשה גרעין להקמת תיאטרון אל-חכוואתי{{הערה|{{מעריב|יוסף צוריאל|בלונים שאינם דוקרים וסיכון שאינן דוקרות|19790104|247}}}}. ב-1983 יזם את שיפוץ אולם הקולנוע לשעבר "נוזהה", שנהרס חלקית בשריפה והפך מאז לאולם של אל-חכוואתי. שחזר לירושלים ב-1970 הוא נכנס לישראל עם [[דרכון]] צרפתי מכיוון שלא היה במזרח ירושלים בעת שנכבשה על ידי מדינת ישראל ב[[מלחמת ששת הימים]], סורבה בקשת התושבות שלו, והא נאלץ לצאת מישראל מדי פעם ולחזור ב[[אשרת תייר]]. ב-1980 הוא נישא לחברתו ג'קי לוביק, עולה חדשה מארצות הברית ובעקבות הנישואין הסכימה מדינת ישראל לתת לו מעמד של [[תושב]]{{הערה|שם=העולם הזה}}.
 
שנות [[האינתיפאדה הראשונה]] פגעו קשה בתיאטרון. [[חופש התנועה]] הוגבל מאוד וקהל פלסטיני מחוץ לירושלים לא היה יכול להגיע בשל מחסומים וסגרים. פעילות התיאטרון הופרעה בקביעות על ידי כוחות הביטחון הישראלים, שאף סגרו את התיאטרון מספר פעמים. קבוצה של אנשי תיאטרון ישראלים אף ארגנה פעילות מחאה למען אל-חכוואתי{{הערה|{{מעריב|עידית שור|מחאה למען חכוואתי|19890920|291}}}}. ב-1989 עזב אבו סאלם את אבו סאלם את תיאטרון אל-חכוואתי, בעקבות חילוקי דעות עם הנהלת תיאטרון וגם התגרש מג'קי לוביק. בשנים 1990 עד 1995 פעל בפריז והקים להקה שפעלה תחתגם השםבשם "אל-חכוואתי". ובהמשך עבד כבמאי תיאטרון בהפקות שנות ברחבי אירופה.
בשנת [[2002]] חזר אבו-סאלם לחיות בירושלים וברמאללה ויצר מחזות בהם גם שיחק, ביניהם "גילגמש 3", "הוא לא מת" ו"זיכרון השכחה".
 
בשנת [[2002]] חזר אבו סאלם לחיות בירושלים וב[[רמאללה]] ויצר מחזות בהם גם שיחק, ביניהם "גילגמש 3", "הוא לא מת" ו"זיכרון השכחה". אך לאחר הקמת גדר ההפרדה סביב ירושלים, והגבלת התנועה של פלסטינים מהגדה לירושלים התקשה תיאטרון אל-חכוואתי לפעול. למרות שקיבל את התואר "התיאטרון הלאומי הפלסטיני" סבל מבעיות תקציב, בנוסף מדינת ישראל סגרה את התיאטרון מספר פעמים, בטענה שהוא מוסד של הרשות הפלסטינית ולכן פעילותו אסורה במזרח ירושלים. אבו סאלם התאבד ברמאללה ב-1 באוקטובר 2011, יום לפני יום הולדתו ה-60, לאחר סבל מדיכאון.
==בימוי וניהול אמנותי==
===תיאטרון אל-חכוואתי===
בתיאטרון אל-חכוואתי אבו סאלם ביים שורה של מחזות, שהוצגו באולם במזרח ירושלים וגם במקומות אחרים בסיבובי הופעות שערכה הלהקה, בין השאר:
* '''"בסם אל-אב ו-ל-אם ו-ל-אבן"''' (בשם האב, האם והבן) (1978) - הצגה העוסקת בסיפורה של משפחה פלסטינית החיה תחת הכיבוש הישראלי, ובעת ובעונה אחת נאבקת בשאלות של מסורת ומודרניזציה בחברה שמרנית. הכיבוש מוצג רק כנדבך אחד שבגינו לא מצליחה החברה הפלסטינית להשתחרר מנחשלותה, וחִצי הביקורת מופנים גם אל גורמים פנימיים בתוכה, כמו למשל הדבקות במסורת, גם אם אינה מועילה, ומעמדה הנחות של האישה{{הערה|שם=שניר|[[ראובן שניר]], [https://arts.tau.ac.il/theater/arc/Palestini תיאטרון פלסטיני], באתר [[אוניברסיטת תל אביב]]}}.
* '''"מחג'וב מחג'וב"''' (1983-1980) - הצגה הנקראת על שם הדמות המרכזית בה, ועוסקת בעלילותיו של משתף פעולה עם שלטונות ישראל, כאשר התרחשויות המחזה נפרשות על פני שלושה לילות המשקפים את החיים תחת עול הכיבוש. הוצגה גם בסיבוב הופעות באירופה וב-1983 במועדון [[צוותא]] ב[[תל אביב]]{{הערה|{{כותרת ראשית|שוש אביגל|מערכון של חפתים חשודים|19830407|36}}}}.
* '''"ג'לילי, יא עלי"''' (עלי הגלילי), נקראה גם "יומו של עלי" (1983-1984) - הצגה העוסקת בדמותו של פלסטיני החי בגבולות ישראל ועובר משבר זהות במגע עם החברה היהודית, שאמנם פותחת לו את זרועותיה אך בו בזמן מבהירה את גבולות חירותו האישית והלאומית{{הערה|שם=שניר}}. בהצגה כיכב אדוארד מועלם בתפקיד הראשי, כעלי העובר לגור בתל אביב, משנה את שמו לאלי ופותח דוכן פלאפל{{הערה|{{כותרת ראשית|שוש אביגל|תיאטרון בסיר לחץ חברתי|19840808|47}}}}.
* '''"אלף לילה ולילה של משליך אבנים"''' (1983) - הצגה שבה התפאורה כלל שתי קומות. ה[[מספר (ספרות)|מספרת]], אם מוסטפהמוסטפא, היא סבתא של נער פלסטיני המתגורר בכוכים המקומרים של הקומה הראשונה, וגידי, המושל הצבאי הישראלי, מתגורר בארמון הסולטן המוזהב בקומה השנייה. הנער פלסטיני זורק אבנים בהוראת גידי המושל הישראלי{{הערה|{{כותרת ראשית|שוש אביגל|האין לערבי עיניים?|19830706|50}}}}. הצגה זו יחד עם "יומו של עלי" הוצגה ב[[המרכז התיאטרוני בנווה צדק|מרכז התיאטרוני בנווה צדק]]{{הערה|{{מעריב|חיים נגיד|האמנות הפלשתינית בעיר העברית הראשונה|19830515|175}}}}.
* '''"סיפורי השן העין"''' (1985) - סיפור על שתי משפחות שחיו באידיליה על אדמתן ועל שפת מעיין, מתחילות לרדוף זו את זו ללא סיבח ופורצת מלחמה. השתיים עוקרות מביתן ונקלעות למצעד אינסופי של נדודים וחיי פליטות. תוך כדי נדודים הם מתברגנים, מתחתנים, צוברים רכוש, כותבים היסטוריה ומקללים אותה. בגרסה המקורית של ההצגה שתי המשפחות היו ערביות אך לאחר שקיבלו ביקורת שההצגה לא נועזת מספיק החליטו שאחת המשפחות תהיה ישראלית. הלהקה כתבה את המחזה במשותף, אבו סאלםבייםסאלם ביים ואת התפאורה עיצבה אמו של אבו סאלם פראנסין גספאר{{הערה|{{כותרת ראשית|שוש אביגל|אל-חכוואתי - תיקון גירסה|19850424|38}}}}.
* '''"מיסטרו בופו"''' (1986) - הצגת יחיד המבוססת על מחזה של הבמאי והמחזאי האיטלקי [[דאריו פו]], בו שיתף פעולה אבו סאלם עם השחקן [[יוסף אבו ורדה]], שאת התפאורה עיצבה פראנסין גספאר{{הערה|{{כותרת ראשית|שוש אביגל|מספר הסיפורים|19860101|37}}}}.
* '''"סיפורי התפילה האחרת"''' (1987) - הצגת יחיד של סיפורים עממיים שאסף וערך ג'ורג' חליף וביים אבו סאלם שוב עם עם השחקן [[יוסף אבו ורדה]]. הוצגה גם ב[[פסטיבל עכו]]{{הערה|{{מעריב||מחוץ למסגרת התחרות|19871007|136}}}}{{הערה|[https://www.archives.gov.il/product-page/597138 תיק אישור הצנזורה למחזה סיפורי התפילה האחרת] באתר [[ארכיון המדינה]]}}.
שורה 28 ⟵ 26:
 
===בישראל===
ב-1987 ביים בעברית את המחזה "הכת הלבנה" מאת [[דורון תבורי]]. ההפקה אמורה היתההייתה לפתוח את העונה של [[תיאטרון חיפה]], אך בוטלה מספר ימים לפני הצגת הבכורה. ביים ב[[התיאטרון הערבי-עברי ביפו|תיאטרון "אל-סאראייא" - התיאטרון הערבי-עברי ביפו]], מחזה שכתב על שני אחים. אחד העומד על הבמה ומדבר אל הקהל, והשני מת. הדובר היה איש מבריק שלמד מדעי המוח בסרייבו. כאשר בשנת 1995 נודע לו שאחיו הצעיר הורג את עצמו בפיגוע התאבדות, הוא נשבר ולא מסיים את לימודיו. הוא הופך להיות מטפל, צנוע ומדוכדך, בבית חולים לחולי נפש. חייו מתנהלים סביב אחיו, שהפך ל"גיבור" האהוב של המשפחה והחברה – במקומו, לכאורה של הרופא המבריק. בנוסף ביים ושיחק ב-2006, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במחזה "הוא לא מת" מאת [[חוסיין ברגותי]]{{הערה|{{ynet|מרב יודילוביץ'|התיאטרון הערבי-עברי מציג: פסטיבל דרמה ערבית מודרנית|3242751|25 באפריל 2006}}}}.
 
בשנת [[2009]], הופיע אבו סאלם שוב בפסטיבל עכו והציג את המחזה "אבו אובו בשוק הקצבים"{{הערה|* צבי גורן, [http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=8&Area=1&ArticleId=10760 פסטיבל עכו: תיאטרון בלי מחזות], באתר "הבמה", 8 באוקטובר 2009}}. ההצגה הייתה עיבוד למחזה מאת [[אלפרד ז'ארי]] על אב, אם ובן הזוממים להשתלט על משפחתם המוכרת בשר למחייתה. במהלך ההצגה צולים השחקנים בשר על האש ומשליכים חלקי בשר נא ומדמם על הקהל{{הערה|{{גלובס|טל פרי|פסיכודרמה|1000503438|7 באוקטובר 2009}}}}. העיבוד של אבו סאלם עסק בביקורת על החברה הפלסטינית הכוחנית, על מאבקי הכוח שלה והרציחות בתוך המשפחה{{הערה|{{הארץ|ציפי שוחט|פסטיבל עכו: אבו אובו בשוק הקצבים|1.3303275|8 באוקטובר 2009}}}}. היא חלקה את הפרס הראשון עם הצגה נוספת, ובנימוקי השופטים נכתב: "הפרס ניתן על עיבוד מקורי, רב דמיון ונועז של מחזה שהפך לקלאסיקה מודרנית ועל בימוי חתרני ומתפרע המשתמש באמצעים מגוונים של עיצוב, תפיסת חלל ואביזרים ובעיקר בהפגנת משחק וירטואוזי של צמד השחקנים"{{הערה|{{וואלה!||פסטיבל עכו: זוכים ומהומות|1586538|9 באוקטובר 2009}}}}.
שורה 43 ⟵ 41:
בשנת [[1998]], כתב וביים הצגה המבוססת על [[עלילות גילגמש]]. ב-[[2003]] הציג גרסה שנייה של המחזה בסגנון [[אופרה|אופראי]], עם מוזיקה של המוזיקאי ה[[טורקיה|טורקי]] [[קודסי ארגונר]].
==פרסים והוקרה==
בשנת [[1998]] הוענק לאבו- סאלם, על ידי יושב ראש [[הרשות הפלסטינית]] [[יאסר עראפתערפאת]], פרס פלסטין, על מכלול יצירתו ותרומתו לתרבות הפלסטינית.
==קישורים חיצוניים==
* {{הארץ|עידו בלאס|מת מייסד התיאטרון הפלסטיני "אל-חקוואתי"|1.1488740|4 באוקטובר 2011}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פרנסואה_אבו_סאלם"