|
|
|
במהלך ארבע השנים שלאחר השבועה שרר שקט בין הצדדים. רמח"ל עסק בלימוד עם תלמידיו וחדל לחבר ספרים ע"פ המגיד. בשנים אלו עסק בעיקר בכתיבת פירושים לספרות הזוהר והקבלה של ה[[האר"י|אר"י]].
ב[[כ"א בשבט]] [[ה'תצ"א|תצ"א]] (1731) נישא רמח"ל לצפורה פינצ'י בתו של הרב דוד פינציפינצ'י - רבה הראשי של [[מנטובה]]. בסוף ה'תצ"ד (1734) פנה לרבו על מנת לקבל רשות והסכמה להדפיס ב[[אמסטרדם]] את ספרו "מאמר הוויכוח", שהוא ספר הבנוי בצורת ויכוח ומיועד להוכיח את אמיתות תורת הקבלה. לאחר שעיין בספר נתן הרב באסאן לרמח"ל את הסכמתו ואישר להדפיסו. בהכנותיו לנסיעה הגיע הרמח"ל לוונציה להסדרת ענייני נסיעתו. שם ארבו לו רודפיו מימים עברו ורקמו עלילה לפיה כביכול מנסה רמח"ל לנסוע לאמסטרדם כדי להדפיס את ספריו וכתביו שנאסרו באיטליה. רבני בית הדין בוונציה הוסתו כנגדו וחוללו [[שערורייה]] סביב הטענות השקריות ובפרט טענו שהדפסת הספר מהווה הפרה של השבועה. רבני ביה"ד פנו לרבני אשכנז שבמרכז אירופה ובפרט לרב [[משה חגיז]] שהיה מראשי רודפי הרמח"ל, בדרישה להיערך למלחמה כנגדו. רמח"ל מצדו הכחיש את כל ההאשמות נגדו, ובעוברו ב[[פרנקפורט]] בדרכו לאמסטרדם ביקש להפגש עם רב העיר, רבי [[יעקב פופרש]] כ"ץ להוכחת צדקותו, מבלי שידע שהלה כבר הוסט מראש וחיכה לבולעו. הרב פופרש אילץ את רמח"ל להודות בפני בית-דין שכביכול הפר את שבועתו, ולהישבע עליה שנית. משם המשיך הרמח"ל והגיע לאמסטרדם. לימים כנשאל הרמח"ל מדוע חתם על הודאה שקרית, אמר, שידע שנשקפה סכנה ממשית לחייו באם לא יחתום. סברתו אומתה בחליפת אגרות שנמצאה לימים.
גם מעשה בי"ד הנ"ל לא הניח את דעת רודפיו, ואלה פעלו להחרים את תיבת הספרים שנותרה מאחור באטליה. לאחר דין ודברים, נשלחה תיבת הספרים מפדובה אל רבי יעקב כ"ץ בפרנקפורט, שדן את הכתבים לקבורה ומיעוטם לשריפה. במכתב לרבו כתב הרמח"ל כי שריפת התיבה הייתה גזירה משמים וכמוה כשריפת [[פרה אדומה]] ולפעמים נאלצת התורה להימסר לשריפה במקום ח"ו פגיעה בנפש עם ישראל.
|
