פרשת ילדי תימן – הבדלי גרסאות

[[העלייה ההמונית]] בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם, שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלהי [[מלחמת העצמאות]] ובעיצומה של [[תקופת הצנע]], ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. היה מחסור מרכזי היהחמור במקומות מגורים וב[[שירותי בריאות]]. רוב העולים נשלחו לגור ב[[מעברה|מעברות]] ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.

במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]", שהגיע לשיאו בחודשי יוני-ספטמבר [[1949]]. בשלבים מוקדמים של המבצע היו ניסיונות להאט את קצב העלייה בגלל מצבם הבריאותי הגרוע של העולים וחשש מפני קשיים בקליטתם בישראל הענייה, אולם שינויים פוליטיים בתימן והתקבצות הפליטים אילצו את הממשלה והגואת הג'וינט לארגן מבצע הצלה ועליה בהול. כבר בשלב הראשון של המבצע שהחל בדצמבר 1948 הגיעו ממחנה "חאשד" לישראל בין 700 ל-950 יתומים, מהורה אחד או משניהם.

מחנה המעבר "חאשד" הוקם בתימן בחופזה, ונועד להכיל עד 1,000 איש, אולם בחודש ספטמבר 1949 היו בו מעל 13,000 פליטים. על הטיפול הרפואי הופקד רופא אחד בלבד שהסתייע בשתי אחיות{{הערה|שם=אריק|[[אריק וייס]] ורוני בר-קול, [http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=916181 "רוח סדיסטית כלפי עולים שבורים ורצוצים": האמת מאחורי מבצע "מרבד הקסמים" נחשפת], אתר נענע10, אוגוסט 2012}}. המצב במחנה היה קשה, והתמותה בקרב העולים התשושים הייתה גבוהה. אחת האחיות העידה: "באו כל כך הרבה חולים שהקרקע כולה הייתה מכוסה בגופותיהם. היה עליך להלך ביניהם בזהירות רבה, ובחשכה, למרות הזהירות שבה הייתי הולכת ביניהם, כשאני מאירה את דרכי במנורת הגז, הייתי דורכת על הגופות."{{הערה|שם=אריק}} תושבי המחנות סבלו ממחסור במזון, במים זורמים, ובתרופותותרופות, ומתנאיוכן מתנאי סניטציה קשים. והמחנותהמחנות עמדו בפני קריסה. לכן, הוחלטוהוחלט להעלות את העולים לארץ ישראל מהר ככל שניתן.

קשה במיוחד היה מצבם הבריאותי של תינוקות, ילדים וזקנים. לפי ד"ר שטרנברג רבים מהילדים נראו כשלדים, ומשקלם של ילדים בני שנה היה 4–5 ק"ג, "עור ועצמות ופני זקנים."{{הערה|[http://rosetta.nli.org.il/delivery/DeliveryManagerServlet?dps_pid=IE35785803 דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 36 - 37]}} [[בן-גוריון]] כתב ביומנו בעניין ""ילדים מתים כזבובים... עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אבל פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן"{{הערה|יומן בן-גוריון, 29 בספטמבר 1949}}. לפי ד"ר דב לויטן, 40% מהילדים בני השנה שעלו מתימן לישראל נפטרו, משום שבתימן לא הכירו את הרפואה המודרנית, ובשל תנאי המחיה הקשים של העולים - מסע העלייה המפרך, התנאים הקשים במחנות המעבר והתנאים במחנות בישראל בתקופת המחסור ששררה אז. לכך יש לצרף את היחס המתנשא של צוותי הרפואה שקלטו אותם, שראו אותם כפרימיטיביים. "מחד, ניסו לטפל בילדים ולרפא אותם. מאידך, כשהילד מת לא הודיעו להורים שלו. הם לא נכחו בקבורה ולא ניסחו תעודות פטירה"{{הערה|שם=levitan16|{{וואלה!|דב גילהר|חוקר פרשת ילדי תימן: "מי שדורש לפרסם מסמכים יתאכזב, לא היו חטיפות"|2972682|ריאיון עם ד"ר דב לויטן, 22 ביוני 2016}}}}.

רובם הגדול של עולי תימן שמרו על אורח חיים דתי. לאחר שהגיעו לישראל הם שוכנו בשלושה מחנות מרכזיים, ששימשו קודם לכן מחנות של הצבא הבריטי- [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), ו[[עין שמר]]. חלק מן העולים שהה זמן קצר במחנה המעבר ב[[עתלית]]. אורח החיים במחנות העולים היה דומה לזה של חיילים במחנה צבאי. בד בבד עם הקמת המחנות, היה צריך גם לגייסגוייס ולהכשירוהוכשר צוות מנהלי שיטפל באלפי העולים. מחנות אלה נסגרו לאחר כשנה וחצי, בשלהי שנת 1950, ושוכניהם הועברו למעברות, שבהןבהן חיו ההורים והילדים יחד. דבר זה השפיע על דפוסי היעלמות של תינוקות שהיו שונים מעט בתקופת המחנות ובתקופת המעברות{{הערה|[[#דוח קדמי|דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמוד 35]]}}. עולים שוכנו גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]].

לטענת יצחק מעוז, מנהל מחנה ראש העין מאז היווסדו, עומס העבודה והבלבול במחנות היה קשה ביותר. בכל לילה הגיעו כ-700–800 עולים, והעובדים במחנה עבדו כ-20 שעות ביממה בניסיון לקלוט אותם באמצעים דלים. בעיה מיוחדת הייתה רישום שמות תושבי המחנה. לרוב העולים היו שמות דומים, כך שצירוף של שני שמות בלבד כמו "זכריה אברהם" לא היה מספיק, והיה צורך להשתמש בשם שלישי{{הערה|שם=maariv1954|{{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}}}. לדבריו, כל תינוק שהובא למחנה הוכנס קודם כל לבית התינוקות, שם נרשם בשם שנמסר למטפלת על ידי הורי התינוק, ומדבקה עם שמו הוצמדה לידו הימנית. הרופא במקום החליט אם תינוק חולה צריך להישלח לבית החולים{{הערה|שם=maariv1954}}.

ההורים גרו באוהלים ובמבנים זמניים. בשל מצבם הבריאותי של התינוקות ותנאי המגורים במחנות, הוחלט להקים בהם בתי תינוקות שבהם שוכנו עד 50 תינוקות בחדר אחד. הדבר הגביר את סיכויי ההידבקות{{הערה|שם=mandel}}. בין הסגל של בתי התינוקות (שרובו מקרב יוצאי אירופה) לבין המשפחות, היו קשיי תקשורת שהותירו משקעים. היו מקרים של היעדרות הורים בגלל הנסיבות הקשות של אותה תקופה, והדבר עשוי היה ליצור תחושה אצל המטפלות שהמשפחה נטשה את התינוק ושיש למצוא לו סידור חלופי{{הערה|שם=kadmi_health|[[#דוח קדמי|דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן בשנים 1948–1954, עמודים 38 - 42]]}}.

במקרה של מחסור במקום, או במקרים קשים, הועברו התינוקות, כמו חולים אחרים, לבתי חולים אחרים. במחנה בית ליד ובמחנה עין שמר הוקמו בתי חולים שתופעלו על ידי "השירות הרפואי לעולה" של הסוכנות (שר"ל), וילדים פונו בדרך כלל לבתי החולים הממשלתי בחיפה (כיום רמב"ם) וביתולבית החולים העמק בעפולה. במחנה בראש העין הופעל בית חולים מקומי כשלוחה של בית החולים הדסה בירושלים, ובמקרה הצורך הועברו תינוקות לבתי החולים הממשלתיים תל השומר וסרפנד (אסף הרופא כיום), וכן לבית החולים דג'ני ביפו (כיום וולפסון). חולים במחלות מידבקות, לרבות אסכרה, ודפטריה [[שיתוק ילדים]] ושחפת, הועברו לבתי חולים ממשלתיים בפרדס כץ ובדיר עמר (איתנים). העברה לאשפוז בבתי החולים הממשלתיים נעשתה על פי החלטת הסגל בבית התינוקות או בית החולים המקומי, ואשפוז התינוק התברר להורים בדרך כלל רק בדיעבד כשלא נמצא התינוק בבית התינוקות{{הערה|שם=kadmi_health}}. לדברי מנדל, לעיתים קרובות היה צורך דחוף להעביר תינוק, ולא ניתן היה לחכות להורים, בשל קושי לטפל בו או חשש להדבקת ילדים נוספים. לדבריו: "השיטה למצוא הורים לא הייתה משוכללת. היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את השם של אב. לדוגמה: יחיא יחיא, או אברהם יחיא! הייה ממש בלאגן שלם. והיו שמות דומים."{{הערה|שם=mandel}}

ברבות מעדויות העולים מתוארים מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבתי תינוקות, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו וכבר נקברו. הוכח שמעטים מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין{{מקור}}. לחלק מההורים לא הראו את הקברים, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה [[תעודת פטירה]]{{מקור}}. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. באחד המקרים העידה אם שכאשר באה להיניק את בנה נאמר לה כי הוא חלה והועבר לבית חולים בחיפה. לאחר שחוללה מהומה ורופא הכה אותה, הראתה לה אחות את בנה בבית התינוקות{{הערה|[http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b07170680a6e3eb עדותה של מרים רדאה], בוועדת החקירה הממלכתית}}. כמה בני משפחה מסרו עדויות שאינן מכלי ראשון, על ילדים שהוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שהם נפטרו, בעקבות מחאה נמרצת{{הערה|דוגמאות לעדויות בני משפחה בוועדת החקירה הממלכתית על מקרים בהם הוחזרו תינוקות לאחר שנמסר למשפחה שהם נפטרו: [http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b07170680a7d931 בעניין מיכל תם] ו[http://www.archives.gov.il/archives/#/Archive/0b07170684ee7d96/File/0b07170680ac93b3 בעניין יהודה גיאת].}}.

גורם נוסף שגרם לבלבול היה אחיות חדשות שרק החלו לעבוד בישראל, וחלקן לא ידעו לקרוא עברית. לפי יצחק מעוז, ייתכן שילד מסוים נפטר ובמקומו קיבלו הוריו ילד תימני אחר. ילדים רבים נכנסו לבית החולים כשהם רזים מאוד, ולאחר תקופת אשפוז השתנו פניהם והורים התקשו לזהות אותם. הורים חיפשו את הילדים בין בתי החולים ובחלק מהמקרים הילדים נמצאו{{הערה|שם=maariv1954}}.

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר, כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו שלוש ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בחלק מהמקרים לא הצליחו הוועדות לקבוע מה עלה בגורל הילדים. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב [[עוזי משולם]].