רחוב רזיאל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הרחבה |
הרחבה |
||
שורה 23:
בת משפחת סורסוק, איזבלה סורסוק, נישאה לנג'יב בוסטרוס, וחלקה עם אחיה אלפרד מוסא סורסוק את הבעלות על החנויות והדירות ברחוב שנשא את שמו של בעלה, שנפטר ככל הנראה בסוף שנות התשעים של המאה התשע־עשרה. בשנת 1902 החלה תנופת בנייה ברחוב ביזמת השען והצורף מוריץ שיינברג, [[חכירה|שהחכיר]] את הקרקע ממשפחת סורסוק. הוא ובנה שני בתים ובהם שבע עשרה חנויות{{הערה|שם=גילר|}}. בשנת 1907 חכר שטח נוסף ובנה עוד מבנים. רבים משוכרי החנויות היו יהודים, ביניהם [[חיים אמזלג]], [[משפחת שלוש]], חיים מוטרו, הפרדסן רואימי והלל קרוגליאקוב{{הערה|[[איתמר בן-אב"י]], '''החצוף הארצישראלי''', עמ' 141.}}.
את רוב שטח הרחוב ירשה ביתו ביתו של אלפרד מוסא סורסוק, [[איבון קוקריין|ליידי איבון קוקריין סורסוק]]. בשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל, הייתה קוקריין אזרחית לבנונית—בריטית—אירית וכן בעלת דרכון דיפלומטי, כיוון שבעלה היה דיפלומט. קוקריין ירשה את האדמות של המשפחה ביפו ובחיפה, ונכסי מקרקעין אלו הוחרמו על ידי [[האפוטרופוס לנכסי נפקדים]] לפי [[חוק נכסי נפקדים]] ועברו אחר כך לבעלות [[רשות הפיתוח]]. גורמים רבים פעלו במשך השנים לשכנע את ממשלות ישראל להכיר בתביעתה של קוקריין להחזיר לה את רכושה. מפני שראו בכך עניין עקרוני, הכרה בכך שקוקריין היא בת למשפחה שאי אפשר לכלול אותה בהגדרה של אויבי ישראל, אף על פי שהמשפחה מתגוררת בארץ הנמצאת במצב מלחמה עם ישראל. גם [[הואתיקן]] התערב, וכן מנהיגים ביהדות בריטניה, ביניהם חבר הפרלמנט גרוויל ג'אנר {{אנ|Greville Janner}}, ראש [[ועד שליחי הקהילות]] של [[יהדות בריטניה]]{{הערה|שם=מעריב|{{מעריב|דן ארקין|ליידי קוקריין זכתה, אחרי 30 שנה, במאבק על "אדמותיה האבודות" ביפו ובחיפה|1980/08/29|02300}}}}.
קוקריין פנתה לשלטונות ישראל בעניין נכסיה לראשונה בשנת 1950. ב-1 בפברואר 1951 נמסרה לה החלטת הוועדה המיוחדת, שהוקמה לפי סעיף 29 לחוק נכסי נפקדים, שלא להמליץ על החזרת נכסיה שהוחרמו. היא חידשה את בקשתה בשנת 1966, ושוב הוחלט לא להחזיר את נכסיה. היא פנתה שוב בשנת 1978 כאשר הפעם ייצג אותה עו"ד [[חיים הרצוג]], יליד אירלנד שהיה אחר כך נשיאהּ השישי של מדינת ישראל. ב-13 במאי 1979 שוב החליטה הוועדה שלא להמליץ בפני האפוטרופוס על שחרור נכסיה. בספטמבר 1979 פנה הרצוג ל[[בג"ץ]] בשמה של קוקריין, שבינואר 1980 שפסק לטובתה. גם שר החוץ [[יצחק שמיר]], התייחס בחיוב לעתירתה של קוקריין ולבסוף הוועדה המיוחדת המליצה לאפוטרופוס לשלם לה פיצוי כספי עבור נכסי המקרקעין שלה{{הערה|[[גנזך המדינה]], '''חיים הרצוג - הנשיא השישי - מבחר תעודות מפרקי חייו''' - הסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה, עורכים: ימימה רוזנטל, חגי צורף, ארנון למפרום}}. האדריכל וחוקר יפו שמואל גילר, שחקר את ההיסטוריה של הרחוב, יצר קשר עם בני משפחת סורסוק בבירות שאישרו שאכן קיבלו פיצוי ממדינת ישראל{{הערה|שם=גילר|}}.
==מבנים חשובים לאורך הרחוב==
*ביתו איסכנדר עוואד (רחוב רזיאל 15) - למבנה כניסה מעוטרת בשיש ובה כתובת בעברית: "שלום על ישראל". עוואד/הווארד נפטר ב-[[1904]], אלמנתו תרמה מכספי עיזבונו לבניית [[מנזר אנטוניוס הקדוש (מרוני)|מנזר אנטוניוס הקדוש]] שבשכונת [[עג'מי]].
שורה 29 ⟵ 33:
*בבניין שניצב ברחוב רזיאל 17, בפינת כיכר השעון ליד [[בית הסראייה (יפו)|בית הסראייה]], נוסדה [[גימנסיה הרצליה]] בשנת [[1905]]. כעבור מספר חודשים עברה הגימנסיה מבית זה, ומאוחר יותר שכן בו [[המשרד הארצישראלי]], מוקד הפעילות הציונית בארץ ישראל. הבניין נהרס בשנת [[2001]].
*עוד שכנו ברחוב חנות התכשיטים של [[עקיבא אריה ויס|עקיבא וייס]], ממייסדי [[אחוזת בית]], ובמקום התגוררו [[יהודה גור]] ו[[יחזקאל דנין (סוכובולסקי)]] הנמנים עם מייסדי אחוזת בית.
{{ראו מדריך הרחובות}}▼
==קישורים חיצוניים==
▲{{ראו מדריך הרחובות}}
{{ויקישיתוף בשורה|שם=Category:Raziel Street, Jaffa}}
* {{קתדרה|שמואל גילר|רחוב היהודים של יפו: על תולדות רחוב הווראד-בוסטרוס-רזיאל|Giler|157, תשרי תשע"ו, עמ' 53–76}}
| |||